יוזמת "כלבי מיכל": פתרון מיושן ומסוכן לנגע האלימות כלפי נשים

היוזמה החדשה, שמציעה לספק לנשים נפגעות אלימות כלבים לצורכי הגנה, מקבלת את ההנחה שהמצב הנתון הוא טבעי ושהפתרון נמצא בהגברת מפלס האלימות. כדי ליצור שינוי אמיתי, נדרשת חשיבה פמיניסטית רדיקלית על עולם שבו לא נאבד אף אישה ואף כלב

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בחודשים האחרונים עושה לילי בן-עמי לילות כימים למציאת פתרונות חדשניים למניעת אלימות כלפי נשים.

בן-עמי היא אחותה של מיכל סלה ז"ל, שנרצחה בידי בן זוגה באוקטובר האחרון. זמן קצר לאחר הרצח היא הקימה את פורום מיכל סלה, שהוא, לפי האתר: "עמותה ללא מטרות רווח למיגור אלימות באמצעות פתרונות טכנולוגים, 'חשיבה מחוץ לקופסה', יחד עם דגש על אחריות ומודעות ציבורית רחבה לזיהוי הנורות האדומות לאלימות".

מרשים מאוד לראות איך תוך חודשים ספורים הצליחה בן-עמי לשאוב מוטיבציה מהדבר הנורא מכל שקרה בחייה, ולנסות לעשות דרכו שינוי בעולם. ועדיין, הבחירות הפוליטיות והציבוריות שהיא עושה משקפות קצה חוד של מהלך מאוד מסוכן בתנועה הפמיניסטית בשנים האחרונות.

מתוך כבוד לבן-עמי כאדם פרטי, אעשה ככל שביכולתי כדי לא לבקר אותה לגופה, אלא רק את הדמות הציבורית שהשתלבה בתנועה הפמיניסטית ופועלת בשמה – התנועה שחייבת להמשיך לקיים דיון על הדברים שהיא מקדמת ושנעשים בשמה.

מחאה נגד אלימות כלפי נשים בתל אביב, ב-1 ביוני 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

מחאה נגד אלימות כלפי נשים בתל אביב, ב-1 ביוני 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

כמובטח, בן-עמי חושבת מחוץ לקופסה. לאחרונה היא פתחה ביוזמה חדשה, בשיתוף עסק של בוגרת יחידת עוקץ: "כלבי מיכל". במסגרת היוזמה, כלבים שאומנו במיוחד לצורכי הגנה ימנעו תקיפה של נשים בידי, למשל, הגרוש האלים והאובססיבי שלהן.

עוד לפני שניכנס לחזון שעומד מאחורי המיזם, ראוי לציין שמדובר בעלות של 50 אלף שקל לכלב. כפי שבן-עמי מודה בפוסט שלה על הנושא, המיזם אינו מתאים לכל אחת, "אבל כל המציל נפש אחת – דיינו". במקביל, באותה כתבה (ובאתר, ובמקומות נוספים) נאמר בפה מלא כי החזון של העמותה הוא אפס נרצחות בשנה.

אבל עזבו אפס. אם בכלל מעניין אותנו לכוון ליותר מכמה נשים בודדות, איך יוזמה יקרה כל כך, שאינה רלוונטית לחלק עצום מהנשים שבסיכון, אמורה להגן על יותר מכמה נשים ספורות?

בכלל לא בטוח שמה שחסר לנו במקרים של אלימות במשפחה הוא חשיבה מחוץ לקופסה. הבעיה מתחילה במילה "יוזמה", שמדלגת על עשרות שנים של עשייה, למידה וניסיון שנצברו בידי התארגנויות פמיניסטיות שונות, שכוללות חוקרות ונשות מקצוע, שמטפלות בנושא.

למעשה, כבר קיימת תוכנית למאבק באלימות נגד נשים, שאפילו אושרה על ידי הממשלה לאחר מאבק ועבודה ממושכים של ארגוני הנשים הפמיניסטיים.

בקואליציה רחבה שלא נראתה כמותה, אותם ארגונים קידמו את המאבקים הציבוריים הגדולים של השנתיים האחרונות באלימות כלפי נשים, שהוקדשו בעיקרם להקצאת תקציבים לתוכנית הזאת – תחת הקמפיינים "אני אשה אני שובתת", "מצב חירום" ו"צעדת הנשים".

donate

במקביל, הארגונים הפמיניסטיים מפעילים אינספור חלופות שנועדו לסייע לנשים במצבים של אלימות גברית ומשפחתית: מקווי סיוע, דרך ליווי משפטי ועד למקלטי חירום. האם כשאנחנו נאבקות על כל שקל, דווקא יוזמה יקרה כזאת היא חלוקה נכונה של המשאבים?

הפרטת הביטחון

ובכל זאת, תגידו: נשים ממשיכות להירצח. מה את מציעה? הנה פתרון חירומי, שלפחות יציל מישהי! כאן נכנס ההיבט הבעייתי השני של גישת ה"יזמות", שמחפשת פתרונות מהירים ומחוץ לקופסה.

אחד המסרים שבן-עמי חוזרת עליהם הוא שאומת הסטארט-אפ מחזיקה בתוכה את המוחות הטובים בעולם בלוחמה בטרור – ושהיא רוצה להפנות את הלוחמה הזאת למיגור הטרור שבתוך הבית.

משהו בנרטיב הזה קוסם לנו, אבל אותו קסם מסמא את עינינו מאפשרויות פשוטות בהרבה, כמו למשל שמשטרת ישראל תיקח ברצינות את התלונות על אלימות במשפחה, ותעצור אותה בעודה מתרחשת. מחצית מהנשים שנרצחות בישראל מוכרות לרווחה. שליש מהן גם התלוננו קודם לכן במשטרה. תנו לנתונים האלה להדהד לכן בראש.

במקום זה, הפתרונות הטכנולוגיים שמקדם פורום מיכל סלה הם יוזמות של מעקב אחר אזרחים ואיסוף מידע. גם הפתרונות האלה באים מעולם לוחמת הסייבר, שמשמש בראש ובראשונה את השב"כ לפגיעה באזרחים פלסטינים, תחת אותו מעטה כוללני ומסוכן של "לוחמה בטרור".

41% מהנשים המוכות הן ערביות, אבל רק שלושה מ-14 המקלטים מיועדות לנשים ערביות, אבל ארדן רואה במקלט נוסף סימן לכניעה. השר גלעד ארדן (צילום: פלאש 90)

השר לביטחון פנים לשעבר, גלעד ארדן (צילום: פלאש 90)

בזכות הקורונה ראינו ממש לאחרונה איך אמצעי המעקב האלה מחלחלים בן רגע לחיי האזרחים ההגמוניים ביותר.

מה הפלא שחברות ההיי-טק, ואפילו זרועות השלטון, או הנציג עם הפרצוף המוכתם ביותר בהקשר של רצח נשים, השר לביטחון פנים לשעבר גלעד ארדן, תומכים ביוזמות האלה?

בזמן שהחברות והסטארט-אפים גורפים רווחים של הון פוליטי (או, "אחריות תאגידית"), אותה ממשלה שמסרבת לשחרר את התקציבים לתוכנית הרחבה וארוכת הטווח למניעת אלימות כלפי נשים זוכה בניקיון כפיים.

לא רצינו עולם אלים פחות?

הניסיון למצוא פתרונות בטכנולוגיה משקף הנחה סמויה שהמצב הנתון הוא טבעי, ושכל מה שנותר לעשות מולו הוא לבנות גשרים כדי לחצות נהר, להמציא דיסק-און קי כדי להעביר מידע בקלות, לעקוב אחרי גברים ולאלף כלבים כדי למנוע רצח נשים.

החדשות המצערות הן שאלימות כלפי נשים אינה טרגדיה פרטית, ובניגוד לחלק מהטרמינולוגיה של המחאות האחרונות, היא גם אינה מגפה חברתית. מדובר בתוצר ישיר של חברה ששונאת נשים, שרואה בחייהן דבר זניח ופחות ערך שאינו ראוי להגנה מלכתחילה, לא כל שכן לרווחה ולשגשוג.

מעבר לסוגיות הטכניות, יוזמת "כלבי מיכל" משקפת חוסר הבנה עמוק של מצבי אלימות משפחתיים. היא אינה רלוונטית כלל למי שלא מצאה דרך לצאת ממערכת היחסים האלימה – שהרי הכלב צריך להימסר לאותה אשה כגור ולחיות אתה, ואיזה גבר אלים ירשה זאת לאשתו?

לא רק זה: האלימות הפסיכולוגית העמוקה שמופעלת על נשים במערכות יחסים כאלה נוטה לנטרל מלכתחילה את היכולת שלהן לפנות לסיוע, מה שראינו היטב במקרה של מיכל סלה עצמה, ובמקרים רבים נוספים.

המניפולציות הרגשיות, הסחטנות, האיומים, הגזלייטינג (עמעום תחושת המציאות) – כל אלה משמשים כדי לערער מלכתחילה את יכולתה של האשה להודות שהיא בסכנה, שהיא סופגת אלימות והכי פשוט, שמגיע לה הרבה יותר מזה.

משמרת מחאה בעיר רמלה לציון היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, ב-25 בנובמבר, 2015 (אקטיבסטילס)

אנחנו נדרשות כאן לא לחשיבה "מחוץ לקופסה", אלא לחשיבה פמיניסטית רדיקלית שמסתכלת מבעד לקשרים וליחסי הכוחות החברתיים – ורואה מה בהם מבנה את המציאות שאנו חיות בה ככל כך מובנת מאליה.

למרות האמירה הנחרצת למעלה על המשטרה, גם היא אינה פתרון מספק ועליה להיות מוגבלת רק למקרי חירום (אם למדנו משהו מהסכנה של אימוץ הכוח המדיני). למעשה, אין פתרון מספק, אם הכוונה במונח הזה היא לאיזה הוקוס-פוקוס טכנולוגי.

הטרגדיה האמיתית של חיינו היא שפתרונות אמיתיים אינם מסתכמים בפעולות חד פעמיות או פרטיות של חדירה כוחנית ושליטה.

מתוך הבנה של המורכבויות הנפשיות של המצב, נדרשות כאן רשתות רחבות יותר של רווחה וגורמים מקצועיים, שיספקו משאבים ותמיכה לנשים והכשרה מקצועית לגורמי האכיפה והחקירה הנדרשים במקרי חירום. גם זה, כמובן, צריך לבוא ביחד עם שינויים יסודיים יותר בחקיקה, בחינוך וכן הלאה.

בעולם כזה, השאיפה הפמיניסטית שלנו אינה להגביר את מפלס האלימות החברתית כאילו היתה פנטזיה של מלחמה קרה, שבה הסיכון של גברים יהיה באופן גורף גדול יותר מזה של הקורבנות שלהם.

במקום זה ננהג בפוליטיקה של סולידריות ונשאף לעולם שבו בסדר גמור – ואף חלק חיוני מהחיים – להיות פגיעות ורגישות. נשאף למרחבי חיים שבהם לא נצטרך לדאוג להגנה פרטית (מעקב, מאבטח, שוטר או כלב מסכן) אלא לבנייה מחדש של מרחבים, כך שהם יהיו בטוחים וטובים.

במקום לשחזר דפוסי חשיבה מיושנים ומסוכנים, שמדמיינים אנסים בתור גברים זרים ומפחידים שמגיחים מהסמטה – אם נבין שהגברים האלימים האלה חיים אתנו וסביבנו בכל מקום, נשאף אולי גם לטפל בהם (כמובן, בעדיפות משנית תמיד לעצירת הסכנה שהם מהווים לאחרות, אבל המקרים בהם מדובר במשחק סכום אפס, שנודעים לנו מאוחר יותר כמקרי רצח, הם רק קצה הקרחון שמגיח בגלל אותו מחסור בטיפול).

והערה נוספת: מאז פרסום המיזם, עלתה סערה קטנת ממדים בפייסבוק סביב הניצול האלים של כלבים ביחידת עוקץ והאימוץ שלו למען הגנה על אחרות.

כטבעונית שגדלה על אהבת המלאכים הטהורים שהם כלבים, אני תומכת לגמרי בביקורת הזאת – הן סביב האימונים המפוקפקים של כלבים כאלה והן סביב השימוש המחפיץ והרכושני בבעל חיים רגיש ונפלא שכזה. אחד ממאלפי הכלבים אפילו טוען בסיום הכתבה: "נכון שיש סיכוי שנאבד את הכלב, אבל נציל את חיי האישה".

אבל לא מדובר רק באנקדוטה טבעונית. אני חושבת שהחיבור כאן הוא הכרחי. בדבקות למסורת המחשבה הפמיניסטית, במקום ניסיון להמציא את הגלגל מחדש נוכל אולי להבין שהגלגלים שלנו עובדים מצוין – אבל מה שתוקע אותם לעתים רבות הוא חוסר היכולת לקרוא מחדש את המציאות שאנחנו חיות בה ואת האפשרויות החדשות שגלומות בה.

במילים אחרות – לסרב לבלתי אפשרי, ולומר: אני רוצה עולם שבו לא נאבד אף כלב ואף אישה. עד אחרון הכלובים.

תמר בן דוד היא פעילה קווירית-פמיניסטית ירושלמית, בתה של אביטל רוקח ז"ל שנרצחה בידי בן זוגה לשעבר, אך קודם כל חיה וגידלה את ילדיה על אהבת חיה ואדם

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
עונשים של קטיעת כפות ידיים למי שלא הפיק מספיק גומי. פסל של המלך ליאופולד השני מלך בלגיה בכניסה למוזיאון הממלכתי למרכז אפריקה (צילום מקוויקיפדיה, CC-BY SA 3.0)

עונשים של קטיעת כפות ידיים למי שלא הפיק מספיק גומי. פסל של המלך ליאופולד השני מלך בלגיה בכניסה למוזיאון הממלכתי למרכז אפריקה (צילום מקוויקיפדיה, CC-BY SA 3.0)

אנו, האפריקאים, רוצים שהפסלים של מי שטבח בנו ייפלו

ליאופולד מלך בלגיה שיעבד את קונגו והביא למותם של מיליונים. אין סיבה שאנחנו נמשיך לראות את הפסלים שלו ושל אחרים ששיעבדו את אפריקה. מנהיג בקהילה הקונגולזית בישראל כותב ל"שיחה מקומית"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf