שקט, מתאחדים: השמאל הפרוגרסיבי והקהילה הטרנסית על הכוונת

אחרי חמאס, עזה, העם הפלסטיני ואיראן, בשבוע האחרון התברר מיהו האויב הגדול שמאחד את עם ישראל על כל מגזריו ועמדותיו: השמאל הפרוגרסיבי. במשך כמעט שנה, נראה היה שהמניפולציות השמרניות מפסיקות לעבוד, כשהסיסמה הרדיקלית "דמוקרטיה לכולןם" התנוססה גם על חולצותיהם של מיטב הסאחים ממחאת קפלן ודגלי גאווה הפכו, גם כאן (באופן בעייתי במידה, יש להודות), לסמל רחב יותר של התנגדות לדיקטטורה משיחית. כעת, במופת של אחדות לאומית, שבים קולות מגוונים לחיקה החם של הטינה ל"פרוגרס" – ומאפשרים לימין השמרני להשתלט מחדש על השיח.

>> חזית העורף: המלחמה באזרחים הפלסטינים מסלימה

כיוון שהסערה קשורה בטבורה לשאלת הגינויים, אקדיש רגע לגינוי: אכן, תגובתם של רבים מהשמאל בארה"ב ובאירופה היתה מאכזבת ומייאשת. המריעים לחמאס מגלמים פשיטת רגל עלובה ונכלולית ולא ברור בגין מה בכלל אנשים כאלה קראו לעצמם שמאל. גם חוסר הנכונות להתייחס במפורש לפשעי המלחמה של חמאס, בזמן שישנם מי שמתייחסים אליהם כאל לוחמי חופש, מאכזב, בלשון המעטה. המחשבה שהתנגדות לפשעים אלה גורעת משהו מצדקתה של הדרישה הפלסטינית לצדק, מקבלת על עצמה באופן סמוי את כללי המשחק של ההסברה הישראלית, לפיהם חמאס ופלסטין הם היינו הך.

אכן, השמאל בחו"ל יידרש לחשבון נפש עמוק, ורבות מאיתנו כאן בוררות מחדש את השותפים שלנו לחזון של שוויון וחירות. אבל האובססיה שמגלים כעת רבים כל כך בתקשורת לניתוח "המשבר המוסרי של השמאל העולמי" מעידה על משהו אחר, במיוחד כשהיא מלווה ברטוריקה של בריונות ילדותית.

המעבר מ"טרלול" ל"טרור"

"איך את מעיזה? גרטה, תשתקי" כתבה פעילת האקלים רחלי זקס בתגובה לתמונתה של גרטה טונברג, שהצטלמה עם שלטים למען שחרור עזה, פלסטין וצדק אקלימי. הגדילה לעשות ענת קם, שהשתמשה במיטב הרטוריקה הסקסיסטית והגילנית שמופנית לטונברג מהרגע שהתפרסמה: "ואז הגיע גרטה; הנערה משוודיה, שכבר בגיל 16 עמדה עם חוצפה ואנטייטלמנט שיכולות להיות רק למי שגדלה בחלק הכי שבע של כדור הארץ ודרשה מהעולם דברים, הביעה הזדהות עם פלסטין והסבל בעזה".

כמובן, אם אפשר לדרוך על הדרך גם על הקהילה הטרנסית, אז למה לא? שתי פסקאות לאחר מכן, משבחת קם את "הסופרת הבריטית ג'יי־קיי רולינג, שהמטורללים נורא אהבו לשנוא כי טענו שהאמירה 'יש מילה לאנשים שמקבלים מחזור – נשים', היא טרנספובית". הרדוקציה הזו של קמפיין השנאה שרולינג מובילה בשנים האחרונות נגד הקהילה הטרנסית היא כמובן חלק מהגחכה רחבה יותר של השלכות הרדיפה הממסדית והחוקית שמתנהלת נגדנו ברחבי ארה"ב ואירופה, רדיפה שכבר השתרשה כאן עמוק בזכות פורום קהלת, מפלגת נעם וגם חברותיהן החילוניות וזכתה לתשומת לב מרשימה, אך עם פרוץ המלחמה נשכחה.

העיסוק האובססיבי הזה ב"פרוגרס" בונה כעת איש קש עצום ממדים, או למעשה פיניאטה, שלתוכה אפשר לדחוס את כל מה שבזוי ומציק ומפריע לאחדות העם הפצוע והקדוש – ולהתעלם מכל מה שנעשה בשם הפצע שנגרם לנו ועל ידי המדינה שלנו. לעתים זה מתחיל בתמימות, עם תלונות על הפשטנות הבלתי הוגנת ובלתי מוסרית בחוסר הגינוי של חמאס מצד האליטה האקדמית המערבית, אבל מהר מאוד הופך לדמון חסר שליטה.

הפיניאטה המכוערת הזו עוברת מהר מאוד בין "טראנסים שתומכים בחמאס כי מבחינתם חמאס הם שותפים טבעיים למלחמה על חופש הגוף והמגדר", לבין "פעילי איכות סביבה שעבורם חמאס הוא שותף למלחמה נחושה בטחנות הרוח של המערב, ובהתחממות הגלובלית", כדברי מיה טבת דיין, וממשיכה להתעוות ב"אפילו יהודים, וגם ישראלים לשעבר, שמבחינתם חמאס הוא שותף אידיאולוגי, למאבק בכיבוש".

וכאשר "טראנסים" (יש לכתוב טרנסים), פעילי סביבה ויהודים שמאלנים מוצגים באופן הזה כשותפים אידיאולוגיים של חמאס, המעבר מ"טרלול" ל"טרור" כמעט מתבקש. "חבר שלי שהוא מו"ל סיפר לי שהעובדים הצעירים בחברה משליטים שם טרור פרוגרסיבי, הם רוצים לשנות תכנים של ספרים, לבטל חוזים של כותרים שלא נראים להם מספיק פוליטיקלי קורקט, זה טרור שהוא לא אלים פיזית אבל הוא מאוד אלים מילולית ויש בו את אותו סוג של רוע שיכול גם להיתרגם לאלימות פיזית", סיפר בשבוע שעבר זוכה פרס ספיר, רובי נמדר, לכאן תרבות. כיצד יכול הרוע הצרוף הזה להיתרגם לאלימות פיזית? "הם עושים את זה באופן שבו מרקסיסטים מהדור הראשון עשו, בוא נהרוג חצי מהאנושות לטובת האנושות". זו כבר אינה פיניאטה לחבוט בה, אלא מפלצת רצחנית בממדים שואתיים. ואיך נותר לנהוג במפלצת כזו מלבד לחסלה?

מול הטרוניה של נמדר על ניסיונות של עובדי הוצאה לאור להשפיע על החלטותיה, מתבקש להצביע באופן אירוני על ההחלטה של משרד החינוך להוציא את גרטה טונברג מתכנית הלימודים, אבל המציאות של חיסול המפלצת עגומה ומכוערת בהרבה. בימים אלה ממש, ייחוס של תמיכה בטרור משמש תירוץ לרדיפת ערבים ושמאלנים. נכון לעכשיו, האקדמיה הישראלית היא זו שמגשימה את החלום הרטוב של אם תרצו: סטודנטים ומרצים זוטרים ערבים מושעים בסיטונאות וללא הליך הוגן.

מי משלם את המחיר?

שני אירועים חמורים נוספים התרחשו רק ביומיים האחרונים: סטודנטים ערבים במעונות של מכללת נתניה הותקפו על ידי פעילי הגרעין התורני בעיר, ובתגובה החליטה ראשת העיר לפנות אותם מהמעונות; במקביל, נשיא האוניברסיטה העברית אשר כהן, והרקטור תמיר שפר, קראו בפומבי לפרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן "לשקול לעזוב את משרתה", כיוון שיזמה עצומה נגד רצח העם שלטענתה ישראל מחוללת בעזה. היות שמדובר במרצה בכירה, אין ביכולתם לפטר אותה באותה קלות שבה פוטרו כבר אחרות – ואולי זו הסיבה שהם תוקפים אותה בפומבי.

ובזמן שכל הקשת הפוליטית הישראלית מתאחדת נגד האויב המשותף – השמאל הפרוגרסיבי – הימין חוגג על השמאל ש"התפכח". מי שמשלמים את המחיר, גם מחוץ לאקדמיה, הם כמובן בראש ובראשונה האזרחים הפלסטינים, ולצדם גם השמאל העקבי שנותר כאן, אותו שמאל שהתאכזב לא פחות משותפיו בחו"ל, אך נמצא כעת במצב של הישרדות מול רדיפות ואיומים. בהמשך ישיר לרטוריקה נגד "השמאל העולמי", השמאל המקומי מואשם כעת בהפצת "עלילת דם" על הטבח שישראל מחוללת בעזה.

מטיקטוק עד פייסבוק, הרשתות החברתיות מלאות בפוסטים מסיתים נגד ערבים ופעילי שמאל, הקוראים לפיטורין ולא פעם גם מאיימים בפגיעה פיזית וברצח. בשבוע שעבר נעצר בירושלים פעיל שמאל טרנס, לאחר שימנים ניסו לפרוץ לביתו כיוון שעל מרפסת ביתו נתלה השלט "אין קדושה בעיר כבושה". מוקדם יותר באותו היום, מתנחל ירה על פעילת שמאל בדרום הר חברון, קצת יותר משבוע לאחר שמתנחלים ביצעו טיהור אתני בא-סיק והתעללו בפלסטינים ובפעילי שמאל שניסו לתעד.

ימנים ותיקים, אחוס"לים משעממים ומתפכחים יקרים, מה נותר לומר לכם? מזל שיש שמאל עולמי ופרוגרס כדי שתוכלו להתמסר לחלוטין לתאוות הדם ולשכוח מהטבח בעזה ומהטרנספר המואץ בגדה. מזל שיש את גרטה כדי שתוכלו לשכוח שהמאבק הפלסטיני שייך לאנשים שאשכרה נאבקים פה על החיים שלהם, וכדי שתוכלו לפסול באבחת יד את תנועת השמאל העקבית שיש פה ולהתעלם מהרדיפה שלה. ומזל גם שיש את ג'ודית באטלר כדי שתוכלו לחזור להשפיל נערות, אוטיסטים וטרנסיםות ללא טיפה של בושה – ולהכשיר את הקרקע מחדש למדיניות של פורום קהלת והכהניזם המשיחי.