כאחרונת הכהניסטים
בתגובה לפיגוע הירי בשכונת נווה יעקב בירושלים, יו"ר מפלגת העבודה מרב מיכאלי קראה להפעיל "יד קשה". אבל איך אפשר להכביד עוד את היד במקום שבו מאות אלפי פלסטינים חיים תחת דיכוי יומי, ובמה עמדה זו מהווה אלטרנטיבה לבן גביר?
דמוקרטיה מאוגרפת ביד ברזל. יו"ר מפלגת העבודה, מרב מיכאלי (אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)
כמו אחרונת הכהניסטים, מה שמצאה לנכון יו"ר מפלגת העבודה, מרב מיכאלי, לדרוש בציוץ בטוויטר לאחר פיגוע הירי אמש (שישי) בנווה יעקב זאת "יד קשה" נגד "הטרור הזה". בציוץ שקדם לו, אגב, כארבע שעות קודם לכן, היא התפעלה עמוקות מהאזרחיות והאזרחים "שלא מוכנים להתפשר על הדמוקרטיה שלנו". דמוקרטיה מאוגרפת ביד ברזל שאסור לה להרפות אף פעם.
אני לא יודעת לאיזו "יד קשה" מתכוונת מיכאלי, מה עוד לא עוללו לפלסטינים תושבי ירושלים שהיא מציעה לעולל להם, אבל דעתה יכולה לנוח: שני היורים הפלסטינים בנווה יעקוב ובסילוואן, האחד בן 21 והשני ילד בן 13, תושבי א-טור וסילוואן בהתאמה, לא טעמו בימי חייהם מישראל דבר מלבד יד קשה.
סבו של חיירי עלקם, היורה מנווה יעקב, נרצח על ידי יהודי שמעולם לא שילם את המחיר על פשעו. בערך הוויקיפדי של א-טור, השכונה שבה חי, היא מכונה "שכונה מעורבת". איזה יופמיזם מר לשכונה פלסטינית שמתנחלים פלשו לתוכה והפכו את חיי תושביה לגיהינום עלי אדמות. ירי חי על תושבים, פלישת קבע של מג"ב לתוך בתי הספר, התזה מסיבית של מי בואש לתוך בתים וחנויות, מניעת בנייה ופיתוח השכונה לטובת תושביה הפלסטינים. איזו "יד קשה" נוספת מציעה מיכאלי להכות בהם בדיוק?
על מה שישראל מעוללת מזה שנים בסילוואן, שכונתו של הילד מחמוד עליואת בן ה-13 שביצע את הירי ב"עיר דוד", נראה שמיותר להכביר מילים. אין גוף מדינתי שלא מגויס לפרויקט הנפשע של הטיהור האתני של הפלסטינים מהמקום. הילד מחמוד עליואת נולד וגדל בשכונה שבה מתנחלים באופן המילולי ביותר השתלשלו באישון ליל לתוך בית של פלסטינים ודחקו ממנו את המשפחה. מעצרי הילדים בסילוואן הפכו זה מכבר לשם דבר. בשכונה הזו, מדינת ישראל פועלת יום וליל נגד תושביה הפלסטינים מעל ומתחת לפני האדמה. איזו "יד קשה" נוספת מציעה מיכאלי להכות בהם?
על פי הדיווחים, לחיירי עלקם לא היה "עבר ביטחוני". קרוב משפחתו אמר לניר חסון מ"הארץ" שהוא ביצע את הפיגוע כנקמה על מותו של מוחמד עלי, תושב מחנה הפליטים שועפאט בן ה-17, שנורה לפני ימים אחדים למוות בידי שוטרי מג"ב, שחשדו כי הוא מחזיק נשק. לאחר שרצחו אותו, התברר שהחזיק בידו רובה צעצוע. למרות זאת, השוטר שירה בו למוות קיבל תעודת הצטיינות מאיתמר בן גביר. ומה אפשר לומר על עברו של מחמוד עליואת, ילד בן 13 בסך הכל, שלא נשם יום אחד נקי מדיכוי והשפלה בחייו? איזו "יד קשה" היתה יכולה למנוע ממנו לקחת נשק ולירות?
מתחם התחנה בירושלים, אחד ממקומות הבילוי המעטים בעיר שפועלים בשבת, תמיד הומה להתפקע בסופי שבוע. היום הנוכחות היתה דלילה בצורה מוחשית. אנשים פוחדים לצאת למקומות הומים, ירושלמים מורגלים היטב בפחד הזה ומיומנים להתנהג בהתאם. זה בלי ספק נורא ואסור שאנשים יחיו בתוך פחד, אבל מי שלא מסוגלת לראות את הפחד היומיומי, את עומק הדיכוי המצמית שבו חיים מאות אלפי תושבים פלסטינים בירושלים, או גרוע מכך – מי שרואה את הפחד הזה אבל הוא טריוויאלי בעיניה, טבעי, ורואה בפחד היהודי את הפחד היחיד שדורש מענה, מי שהמענה היחיד שהיא דורשת לשפיכת דם הוא שפיכת דם נוסף, קרובה לאין שיעור יותר לבן גביר מאשר אליי.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
