במלחמת ההישרדות ברצועה, ההומור הפך לנשק הסודי של העזתים  

המלחמה המתמשכת בעזה ממשיכה לחשוף סיפורי זוועה ומראות שחשבתי שאצפה בהם רק בסרטי מלחמה תוצרת הוליווד. טבח אחרי טבח, גופות של ילדים ונשים, צעקות קורעות לב של הורים שכולים, קברי אחים ורחפנים מעל, שמתעדים הרס עצום שהשאירו מטוסי חיל האוויר במטחי תופת שלא פסקו ימים.

מאז 7 באוקטובר אין יום שלא מספק סיפור קשה מנשוא, מכביד על הנשימה. מצלמות הסמארטפון שרודפת אחרי ילד פצוע ויתום, שמחפש את אמא שלו במסדרונות, אמא שיצאה להביא אוכל לחמשת ילדיה וחזרה לחפש גופות מבותרות מתחת להריסות, סבא שקובר את נכדתו האהובה ועוד עשרות אלפי סיפורי חיים שנגדעו בן רגע מהפצצה אווירית, מפגז של טנק, מירי מסיבי או מחיסול מטווח אפס.

יש ימים שהנפש לא אוזרת כוח אפילו לצפות בחדשות או לעקוב אחר הרשתות. הנשמה מחפשת דממה, אתנחתא קטנה. ימי ההודנה הספורים באמצע מלחמת השמד הזו הפסיקו את ההפגזות, אך הציפו את הגופות ואת קברי האחים מתחת להריסות. ואם לא די בכל אלה, תמונת ההרעבה כנשק יום הדין השתלטו על המסכים.

איך לאנשים האלו שם, ברחובות עזה, במחנות הפליטים, במרכזי הקליטה, בבתי החולים ההרוסים ובבתי הספר העמוסים, יש כוח להמשיך? איך שורדים מלחמה בנאלית וחסרת תוחלת, שכולם רוצים את סיומה, אך מי שמקבל את ההחלטות מסרב לשים לסבל הזה קץ?

פעילי רשת הציגו בפני העולם חוסן עזתי מדומה, הרבה פוסטים וסרטונים שמדברים על האמונה הבלתי מעורערת של הפלסטינים בעזה, על העוז שלהם לעמוד מול התופת הישראלית ולשרוד, על הפניקס שקם לתחייה מתחת להריסות, על יכולות העל לשאת את הכאב והאובדן ולהמשיך הלאה.

החברים שלי בעזה אינם רוצים להיות גיבורי-על בשום סרט. לבני האדם בעזה אין סיבולת גבוהה יותר מאשר בני אדם כמוני וכמוכם.

חיילי המקלדת הפרו-פלסטינים אוהבים לייחס לעזתים כוחות על-אנושיים, מתוך כוונות טובות, שנועדו לחזק את המורל, מעין ניסיון לנחם את עצמנו שהם יהיו בסדר שם, הם חזקים ומחזיקים מעמד. אקטיביסטים שמנסים לשכנע את העולם ששני מיליון עזתים חסרי-כל יכולים לנצח את מכונת הצבא הישראלית רק בכוחה של אמונה בלתי מעורערת ועמוקה שאלוהים בסוף יוציא את הצדק לאור ויתגייס לצד החלשים.

בינתיים, אלוהים לא ממש מורגש בשטח האש. עשרות אלפי עזתים נרצחו והרצועה הוחרבה.

לפני כמה חודשים נגמלתי מצריכת התוכן שמייצר צבא התמיכה והחוסן הפלסטיני מבחוץ, עם התיאוריות הגדולות והפרשנויות העמוקות על הקשר בין התמיכה העולמית בעזה ושחרור פלסטין הקרב. תמיכה עולמית זה נחמד וחשוב כמובן, אבל התחלתי לחפש את הילדים, את הצעירים והצעירות מעזה עצמה, שהרי אין יותר אמין מהם. מאיפה להם יש כוח?

ביליתי שעות שלמות בצחוק בקול רם עד דמעות למראה סרטונים ופוסטים ברשתות החברתיות, של בלוגרים מעזה שהפכו את הטרגדיה שלהם להומור בלתי פוסק, שמשודר לעולם מלב התופת. ההתמודדות של הקומיקאים העממיים שצמחו במרחב הווירטואלי עם זוועות המלחמה טבולה בסרקזם שחור, בבדיחות נועזות, בסרטוני סאטירה ובעוד מעדנים, שמביאים את המציאות הקשה כמו שהיא, חיוך מהול בדמעה, עצב עמוק עם צחוק מתוק, בו זמנית.

תחתוני בוקסר בצבע הנכון

עבוד בטאח הוא צעיר בן 18 מצפון הרצועה עם 3.4 מיליון עוקבים. הוא מתעד את המסע שלו מהיום הראשון למלחמה, וככל שיש אינטרנט זמין הוא מנצל את הרשת ומפיק עוד ועוד סרטונים לאינסטגרם. מעל ההריסות, מהחצרות ומתוך האוהל, הוא ממשיך לשדר, לפרשן ולצחוק. הסיפורים שלו עוסקים בדברים הקטנים של החיים עצמם, כמו שאמרו פה פעם.

איך משיגים בגדים ונעליים, איפה מתקלחים, איך הח'וביזה שודרגה ממאכל זול ונגיש למעדן יקר ומבוקש. איך כצעיר שנהג להזמין תור מראש אצל מעצב שיער בסלון מפואר, לקראת החג חיפש ספר רחוב, לוקסוס עכשיו, ואם לספר יש מכונת גילוח עם סוללה נטענת – זה כבר חלום. "במספרת הרחוב אין לך דעה על מה עושים לך בראש; שב בשקט ותגיד תודה על כל תוצאה".

הסרטון שהכי הצחיק אותי שודר בזמן שכל העולם התעסק בנשק ההרעבה ובתינוקות שמתו מתת תזונה. בא עבוד החמוד וקרא לכל העוקבים שלו עם חיוך מאוזן לאוזן:

"עוקבים יקרים, אני עבוד שלכם, שרדתי את ההפגזות בצפון הרצועה, עברתי למרכז עזה ותקפו אותי ואני חי בנס, ברחנו עכשיו לדרום. נראה לכם הגיוני שאחרי 150 יום של הפצצות, אחרי שראיתי את המוות מול העיניים ויצאתי גיבור לוחם ושורד, שאחרי כל זה אני אמות מרעב? הלכתי לבית החולים לקבל את התמיסה הזאת, של הנוזלים נגד התייבשות. אמרתי לעצמי זה כמו פפסי, וגם זה לא נמצא, אמרו לי 'אין, נגמר הכל, אפילו לחולים אין מה לתת'. לא מתאים לי הסוף הזה, למות מרעב, דמיינו!".

כוכבת נוספת שגיליתי היא הנערה אסמא. לפני המבטא והחוויות שהיא עוברת, היא גדלה במשפחה אמידה וניהלה אורח חיים מפנק לפני אוקטובר. היא מתמודדת עם הפליטות שלה בעזרת תיעוד מצחיק, יומנה של נערה במחנות הפליטים. בכל שבוע היא מפרסמת פרק בקולה של הנערה החמודה לפני המלחמה, בעוד התמונות הן של מציאות עוני, פליטות ודוחק גדול. הסיפורים האלה הם דרכה להתמודד עם הניגודים והפער העצום בין המציאות לזיכרונות.

"רוצים לדעת איך אנחנו חיים בצל המלחמה? בבקשה. התעוררנו לידיעה שבית אחותי הופגז, כאילו צפוי, האסון הוא שחצי מבגדי המותגים שלנו אצלה. המשכנו הלאה והחלטנו שמגיעה לנו ארוחת בוקר צרפתית מפנקת. כדאי לאכול את השקדים הרקובים בחושך, פשוט לא רואים את החרקים. בתור למקלחת ומי השתייה בחצר המחנה עשו מסיבת בידור קטנה לילדים, בערב אפינו עוגה בלי ביצים ובלי סוכר, וישבנו מסביב למדורה שאיננה, בחושך, לתכנן את היום הבא".

בפרק אחר, אסמא מתארת יום פינוקים מסוג אחר. "זוכרים את החתול החמוד שהחלטנו לאמץ? הווטרינר אמר שהוא בדיכאון מהמלחמה, אז החלטנו לקחת אותו לטיול בג'יפ החדש של אבא, שהוא בעצם עגלת החמור. הנהג הפרטי שלנו נסע לכוון הקניון, עשינו קניות וקניתי תכשיטים חדשים, נעליים ותיק של לואי ויטון, אך בחזרה חברה שלי גילתה שלכל הבנות יש אותו כבר. הפתעת היום היתה כשמצאנו עגבניות ובצל ב-15 דולר בלבד בסניף החדש של קארפור".

אבו סמיר מציג את "הווילה" שלו בעיר האוהלים:

@abosameer_2022

فيلا النزوح بتيجى وبتروووح

♬ الصوت الأصلي – يوميات ابوسمير

שני צעירים שתפקידם לצוד חבילות מזון מהאוויר, מתעדים את התהליך ומשדרים מהשטח:

"אחרי שרדפתי שעות אחרי חבילות מזון מהשמיים, קיבלתי קופסה של מוצרי היגיינה לנשים. המזל שלי רך ונעים תמיד".

הטיקטוקר החביב עלי הוא אבו סמיר, נשוי ואב לילדים, שמעביר את ימי המלחמה והרגעים הכי קשים עם הומור של גבר נואש.

אבו סמיר מציע לכל הגברים שנלקחים למעצר בדרך מהמעבר הבטוח ללבוש את הבוקסר המיוחד שלהם, כי זה מה שישודר בטלוויזיה אחרי הפשטתם. "בבקשה, אני עם בוקסר בצבע פיסטוק ירקרק ומבקש לא ללבוש אותו צבע. איבדתי את הכושר וגם את השומן, אין קוביות ואין לי תחת, אני דומה עכשיו למקל מטאטא, ממש בושה".

כאשר אבו סמיר מגיע לעיר האוהלים, הוא מציג לנו את הבית החדש שלו ואת סגולות האוהל בצבעי הפסטל, אוהל VIP מואר מכל הכיוונים, הרוח מספקת מוזיקת הרקע כל הלילה, ובווילה הזאת כל השכנים יודעים מה אתה עושה בלילה.

חיים על זמן שאול

אחרי ניסיונות מרובים, תפסתי בטלפון חברה מעזה שאמרה לי, "אנחנו לא במצב טוב, לא מחזיקים יותר מעמד ואין לנו כוח לעוד פצצות, וכל אלו שכותבים שאנחנו שורדים ומחזיקים באדמה שלנו ולא מוותרים לאויב משלים את עצמם. אנחנו חלשים ומרוסקים ונמאס לי שאומרים עליי 'גיבורה'. אני לא, אני חיה כי הפעם הפצצה לא נפלה עליי. החיים שלי ושל משפחתי על זמן שאול, היום אני בחיים, מחר אלוהים יודע איך תשקע השמש, אז לא אני לא גיבורה ולא בטיח".

העולם המוסלמי חגג לפני שבוע את סיום חודש רמדאן, ותמונת העזתים על החוף התפרסמה מעל כל במה. היה זה אות חיים מנחם מעט, לראות אלפי פליטים מגיעים לחגוג בים, נשים אופות את עוגיות התמרים המסורתיות של חג אל-פיטר בתוך האוהל, וסרטונים של ילדים רוקדים ושרים בחצרות מחנות הפליטים ברפיח. גם סיפורי חתונות ואהבה מנצחת מלב מחנה הפליטים קיבלנו.

רגעי הקסם המתוקים האלו אכן מעוררים קצת תקווה שהחיים והצורך למצוא סיבה לחיות בצל החורבן והמלחמה ימשיכו, למרות הכל.

אני יודעת היטב מה משמעות הים לעזתים. בימי המצור, הים היה המפלט האחרון לנשום ולנפוש, ואני מתארת לעצמי את מצב רוחם של האימהות, הילדים והצעירים שנהרו לשפת הים בחג, כאשר אין שירותים, מקלחות או אוויר בעיר האוהלים הסמוכה.

רבים בישראל כעסו על התמונות מחופי עזה בחג. כאשר יישובי העוטף שוממים וריקים מאדם, כאב לרבים בישראל לראות שיש עדיין סימני חיים לעם הזה, שמסרב להיכנע או להיעלם מעלי פני האדמה אחרי כ-200 ימי לחימה. אחרי כ-40,000 הרוגים, יש בהם עדיין כוח ללכת לים ולשחק בגלים.

בערב פסח נתניהו הבטיח עוד מכות כואבות וקשות לאויב המר, כאילו הפלסטינים בעזה הם צבא פרעה הרשע רודף היהודים והוא בעצמו מפקד אלוהי שמטיל מכה אחרי מכה על אויבי היהודים.

יחד עם הדאגה והאימה מהמחשבה על מה שהצבא המוסרי בעולם עלול לעשות ברפיח, לא יכולתי שלא לצחוק על השימוש במטאפורה של יציאת מצרים והמכות של ביבי נגד עזה. הרי בסוף הסיפור ההוא היהודים ברחו ממצרים, המכות הקשות כאבו אמנם למצרים, אבל לא הכניעו אותם, ורק בהתערבות אלוהית נקרע ים סוף, הטביע את פרעה ואת הצבא שלו והיהודים פסעו לחוף מבטחים.