חקלאות מקומית, שלום עולמי
מייסד תנועת "כסף איטי" מאמין שאם נהפוך את מערכות המזון שלנו למקומיות ואקולוגיות, אפשר יהיה למנוע מלחמות. במקום הקריאה לצאת לקרב, הוא קורא לצאת לחוות חקלאיות ולפתח אותן
חוות חקלאיות מקומיות הן גם יותר סביבתיות וגם יותר רווחיות. שתילים במשתלה (pixabay)
"זוהי קריאה לחוות, לפנינו עבודת ריפוי", כותב וודי טש, מייסד תנועת "כסף איטי" (Slow Money), בפסקה הראשונה של חיבורו "קריאה לחוות" (A Call to Farms), שנכתב על רקע התותחים הרועמים באוקראינה. השם הוא כמובן טוויסט על רעיון הקריאה המוכרת לצאת לקרב: Call to Arms.
התנועה של טש היא ארגון ללא מטרות רווח, שמטרתו קידום מערכות מזון מקומיות, חיבור בין משקיעים לאזור מגוריהם, וקידום עקרונות ש"מחזירים את הכסף לאדמה". כל זה מתבצע באמצעות הלוואות ב-0% ריבית ליצרני מזון קטנים, כולל חוות חקלאיות. מאז 2010, התנועה העבירה יותר מ-80 מיליון דולר ללמעלה מ-800 יוזמות כאלה. כעת מקדם טש רעיון אפילו יותר שאפתני: יצירה של כלכלה שוחרת שלום.
בטקסט, שתורגם לעברית על ידי תמי צרי וד"ר אלון אלירן ממרכז הידע לאקולוגיה עמוקה ולחוסן אקלימי עץבעיר עבור עמותת משקיעים באדמה – כסף איטי ישראל, יש טוויסט נוסף על הז'רגון הצבאי. החיבור המתורגם נקרא "צו חווה" – קריאה לשוב בחזרה לאימא אדמה.
החודש קיימה התנועה אירוע בינלאומי בזום להשקת החיבור "קריאה לחוות", שכלל פנל מומחים במגוון תחומים, מכלכלה ועד חקלאות, ומאות משתתפים מרחבי העולם. הדיון התמקד בפעולות שנעשות בעולם להשקעה בגידול מזון מקומי, מקיים ובריא, ובמשימות שעוד לפנינו. באירוע הושק מטבע ה-Beetcoin ("מטבע סלק", מתחרז עם Bitcoin), שאינו באמת מטבע אלא קריאה להשתתפות באמצעות תרומות, שיחזרו לאדמה.
"ריפוי פצעי מערכת המזון התעשייתית הוא לא פרויקט דחוף כמו סיום המלחמה באוקראינה, אבל הוא דחוף בכל זאת, ולא לגמרי בלתי קשור. תגובה למשבר מידי הוא דבר אחד. החלשת הגורמים של משבר עתידי הוא דבר אחר. אנחנו נקראים להתמודד עם שורשי האלימות. אנחנו נקראים למתן את התלות המוגזמת בשרשראות האספקה הגלובליות", קורא טש בחיבורו.
מלחמה קשורה קשר הדוק לרעב. הדבר נכון שבעתיים בעולם גלובלי שבו כל המערכות תלויות זו בזו. במלחמה בין רוסיה לאוקראינה, שתי יצואניות חיטה מרכזיות, איבדה אוקראינה 15 מיליון טון חיטה, שהם 30%-40% מיבול זריעת האביב. יותר משליש משטח הזריעה במדינה נכבש על ידי הרוסים. גם ייצוא החיטה מרוסיה נפגע בשיעור של כ-20%. המשמעות האפשרית היא רעב, בעיקר במדינות אפריקה ואסיה.
המלחמה בין רוסיה לאוקראינה פגעה ביצוא החיטה של שתי המדינות. שדה חיטה באוקראינה (צילום: ולאדמר פישמן CC BY 2.0)
וגם המצב ההפוך נכון. רעב – ואפילו עלייה חדה במחירי המזון – הוא מחולל רציני לאי-שקט אזרחי ולמלחמה. למשל, המלחמה בסוריה פרצה, בין השאר, על רקע של בצורת קשה, שנגרמה גם מסיבות סביבתיות ואקלימיות. הבצורת הובילה לרעב קיצוני – כמיליון אנשים נותרו ללא מזון – ולפגיעה אקוטית בתוצרת החקלאית המקומית. לצד הבצורת, מחירי המזון הבסיסיים האמירו, והחריפו את המשבר.
משברים כאלה יכולים להתמתן או להימנע כליל באמצעות חקלאות אקולוגית מקומית, שהיא איתנה יותר, ושייתכן שהיתה שורדת טוב יותר גם תנאי בצורת קשים.
למעשה, היא אף עשויה להיות רווחית יותר. כפי שטש כותב: "חווה אורגנית קטנה המנוהלת היטב יכולה להניב הכנסה של 50 אלף דולר או יותר לאייקר (קצת יותר מ-4 דונם), בהשוואה לגידול מונוקולטורה (סוג אחד של גידול מדי שנה) מסחרי של דגן ברצועות המתפרשות על אלפים רבים של אייקרים, המניב כ-1,000 דולר לאייקר. קטן הוא לא רק יפה; הוא גם יכול להיות יצרני להפליא".
בסופו של יום, הסיפור של החוות החקלאיות הוא לא רק סביבתי. הוא גם, אם לא בעיקר, כלכלי. יותר מזה, זה סיפור על שליטה. למדינות רבות יש אפשרות מוגבלת לסייע בשיקום ענף החקלאות במצבי משבר, בשל מדיניות גלובלית שמעודדת סחר חופשי ומטילה מגבלות על סיוע במצבים מסוג זה, ובשל מחסור בחומרים שנחוצים לבריאות הצמח. המדיניות הגלובלית קשורה גם לרפורמות "התאמה מבנית", שיושמו בעיקר במדינות מתפתחות ונועדו לעודד עוד "פיתוח". וטש שואל – פיתוח של מה?
בפועל, כפי שכתבנו בעבר, רפורמות "התאמה מבניות" עודדו מדינות עניות יותר לקצץ בסובסידיות דישון ולהסיר פיקוח על מחירים. מנגד, מדינות מפותחות המשיכו להגן על סובסידיות וליהנות מסחר חופשי. למעשה, הן ערערו את יכולתן של מדינות להגן על החקלאות הפנימית שלהן, בלי שהדבר תרם לגידול בייצור המזון. המדינות הפכו תלויות ביצוא חקלאי. חוסר השוויון והעוני בהן העמיק. בפן הסביבתי, נגרם נזק רב לקרקעות, גם בשל בשימוש בכימיקלים, כפי שנהוג בחקלאות התעשייתית, שלא היה נהוג קודם לכן במדינות אלה.
הרעיונות של טש אינם רדיקליים במיוחד. רעיונות קרובים מעלים גם חוקרים ואנשי סביבה מובילים רבים, ובהם הכלכלניות ופעילות הסביבה וינונה לדוק וד"ר ונדנה שיבה, ואוליבר דה-שוטר, שהיה השליח המיוחד לעניין הזכות למזון של האו"ם. כל אלה סבורים שהדרך קדימה היא חזרה לגידול מקומי, קהילתי ובעיקר – אנושי.
"להיות נגד קפיטליזם או נגד סוציאליזם לא חשוב באותה מידה כמו להיות בעד אנושיות. כל מערכת כלכלית שמקטינה אנשים, ששמה מוסדות ואידיאולוגיות והפשטות פיננסיות מעל אנשים והמקומות שבהם הם חיים אינה מערכת כלכלית שמתחת לדגלה עלינו לצעוד", כותב טש.
הפתרון חייב לחזור לידיים שלנו. כדי שזה יקרה, עלינו לטפח את החקלאות המקומית האזורית ולחבור לחקלאים שחיים סביבנו, וכדאי מאוד שנבין מה אנחנו אוכלים. אנחנו גם צריכים לשאוף לאכול מזון שגדל בצורה שטובה לאדמה, כי זה בהכרח אומר שהוא טוב גם לנו.
וכשאנחנו עסוקים בלגדל או לאכול מזון מקומי, הזמן, הכוח והרצון להילחם – פוחת.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
