"אנשים בכל העולם משתוקקים, בשקט, למשהו טוב מהקפיטליזם"

אחת האמירות המפורסמות של מבקר הספרות פרדריק ג'יימסון, היא כי קל יותר לדמיין את סוף העולם מלדמיין את סוף הקפיטליזם. זה לא כל כך מפתיע. אחרי הכול, קפיטליזם זה כל מה שאנחנו מכירים. אפילו אם נצליח איכשהו להביא לסופו, מה יקרה לאחר מכן? במה נחליף אותו? מה נעשה ביום שאחרי המהפכה? איך נקרא לזה? המחשבה שלנו – ואפילו השפה שלנו – נעצרת בגבול הקפיטליזם, ומאחוריו משתרעת תהום מבעיתה.

כמה משונה. אנחנו חיים בתרבות שמאוהבת בחידושים, אובססיבית לגבי המצאות וחדשנות. אנחנו טוענים שאנחנו מעריכים חשיבה יצירתית, מחוץ לקופסה. אין ספק שלעולם לא נגיד על טלפון חכם או על יצירת אמנות “זהו הגאדג’ט – או הציור – הטוב ביותר שנוצר אי פעם ולעולם לא יהיה טוב ממנו, ואין טעם אפילו לנסות!"

יהיה זה תמים להמעיט בערכה של היצירתיות האנושית. אז למה בכל הקשור למערכת הכלכלית שלנו, בלענו בקלות כזו את האמירה שהקפיטליזם הוא האפשרות היחידה ושאין טעם אפילו לחשוב על יצירה של משהו טוב יותר? למה אנחנו כל כך קשורים לדוגמות המאובקות של המודל הזה, שמלווה אותנו מאז המאה השש-עשרה, עד כדי כך שאנחנו גוררים אותו איתנו בעקשנות קדימה, לעתיד שברור לחלוטין שהוא אינו מתאים לו?

אבל ייתכן שמשהו משתנה. בשנת 2017, סטודנט בשם טרבור היל, שהיה אז בשנה השנייה ללימודיו, נעמד במהלך שידור טלוויזיוני של ישיבת מועצת העיר בניו יורק והציג בפני ננסי פלוסי, אז דוברת בית הנבחרים של ארצות הברית ואחת הנשים החזקות ביותר בעולם, שאלה פשוטה. הוא ציטט מחקר שנערך באוניברסיטת הרווארד וממנו עלה כי 51 אחוזים מהאמריקנים בגילים 18 עד 29 כבר לא תומכים בקפיטליזם, ושאל האם הדמוקרטים, מפלגתה של פלוסי, מסוגלים לקבל את המציאות המשתנה במהירות ולהציע חזון כלכלי חלופי.

ניכר על פלוסי שהיא הופתעה. "אני מודה לך על השאלה", היא אמרה, "אבל אני מצטערת לומר שאנחנו קפיטליסטים. ככה זה".

הסרטון הפך לוויראלי. הוא רב-עוצמה כי הוא מדגיש באופן דרמטי ולגמרי בגלוי את הטאבו האוסר לפקפק בקפיטליזם. טרבור היל אינו שמאלן קיצוני. הוא פשוט מילניאל ממוצע – חכם, מעודכן, סקרן בנוגע לעולם ולהוט לדמיין עולם טוב יותר. הוא שאל שאלה כנה, ולמרות זאת פלוסי, שגמגמה בהתגוננות, לא יכלה אפילו לשקול אותה, ולא יכלה לנסח הצדקה משמעותית לעמדה שלה.

קפיטליזם נתפש כמובן מאליו כל כך, שתומכיו אפילו לא יודעים איך להצדיק אותו. התגובה של פלוסי – "ככה זה" – נועדה לסלק את השאלה. אבל היא עשתה את ההפך. היא חשפה את חולשתה של אידיאולוגיה עייפה. ממש כמו הווילון שהוסט וחשף את דמותו האמיתית של הקוסם מארץ עוץ.

הסרטון הצית את דמיונם של רבים כי הוא חשף את העובדה שצעירים מוכנים לחשוב בצורה שונה. הם מוכנים להטיל ספק באמיתות נושנות. והם לא לבדם. מרבית האנשים אמנם לא יתארו את עצמם כאנטי- קפיטליסטים, אבל תוצאות סקר מגלות כי רוב גדול מפקפק בהנחות היסוד של הכלכלה הקפיטליסטית. כפי שהתגלה בסקר של YouGov משנת 2015, 64 אחוזים מהאנשים בבריטניה סבורים שהקפיטליזם אינו הוגן. אפילו בארצות הברית חושבים כך 55 אחוזים מהאזרחים. בגרמניה מדובר ב-77 אחוזים.

בשנת 2020, ברומטר האמון (Trust Barometer) שעורכת חברת Edelman כבר יותר מ-20 שנה, הראה כי רוב האנשים בעולם (56 אחוזים) מסכימים עם ההצהרה "הקפיטליזם מזיק יותר משהוא מועיל". בצרפת המספר עמד על 69 אחוזים. בהודו, שיעור מדהים של 74 אחוזים. בנוסף, שלושה רבעים מכלל תושביהן של כל הכלכלות הקפיטליסטיות הגדולות אומרים שהם חושבים שהתאגידים מושחתים.

התחושות הללו מתעצמות עוד יותר כשהשאלות ממוסגרות במונחים של גידול כלכלי. סקר שנערך על ידי אוניברסיטת ייל בשנת 2018, גילה כי לא פחות מ-70 אחוזים מהאמריקאים מסכימים עם המשפט "הגנה על איכות הסביבה חשובה יותר מגידול כלכלי". והתוצאות הללו נכונות אפילו במדינות הרפובליקניות, ואפילו בדרום העמוק. התוצאות הנמוכות ביותר נרשמו באוקלהומה, בארקנסו ובמערב וירג’יניה, אבל אפילו שם ישנו רוב מוחלט של מצביעים (64 אחוזים) שמסכים עם הטענה. הדבר עומד בהיפוך מושלם להנחות שהתקבעו כבר מזמן בנוגע לגישתם הכלכלית של אמריקנים.

בשנת 2019, המועצה האירופית ליחסי חוץ שאלה אנשים ב-14 מדינות באיחוד האירופי את אותה השאלה, בגרסה חזקה אפילו יותר. הניסוח היה: "האם אתם סבורים שיש לתת קדימות לנושאים סביבתיים אפילו אם הדבר יפגום בגידול הכלכלי?" סביר להניח שאנשים יהססו להסכים למין עסקת חליפין כזו, נכון? אבל כמעט בכל המקרים, רוב גדול (בין 55 ל-70 אחוזים) השיב בחיוב. היו רק שני מקרים יוצאי-דופן, שבהם התמיכה היתה נמוכה במעט מ-50 אחוזים.

אנחנו מוצאים תוצאות דומות מחוץ למערב אירופה ולצפון אמריקה. סקירה מדעית בנושא גילתה שכאשר בני אדם צריכים לבחור בין הגנה על הסביבה לגידול כלכלי, "הגנה על הסביבה מקבלת עדיפות גבוהה יותר במרבית הסקרים ובמרבית המדינות".

בחלק מהסקרים, ברור שבני אדם מוכנים ללכת רחוק אף יותר. מחקר צרכנים גדול גילה שבממוצע כ-70 אחוזים מהאנשים במדינות בעלות הכנסה בינונית וגבוהה בכל העולם בטוחים שצריכת-יתר מסכנת את כוכב הלכת שלנו ואת החברה האנושית, שאנחנו צריכים לקנות פחות ולהחזיק פחות רכוש, ושזה לא יפגע באושר או ברווחה שלנו.

אלה תוצאות מדהימות. יהיו אשר יהיו התפישות הפוליטיות של המשיבים, ברור שהם מביעים עקרונות שמנוגדים לגמרי להיגיון הבסיסי של הקפיטליזם. זהו סיפור יוצא-דופן שכמעט ולא מקבל ביטוי בציבור. אנשים בכל העולם משתוקקים, בשקט, למשהו טוב יותר.

עצירת הגידול ויציבות כלכלית

לפעמים ראיות מדעיות סותרות את תפישת העולם השלטת. כשזה קורה, אנחנו חייבים לבחור: או שנתעלם מהמדע, או שנשנה את תפישת העולם שלנו.

כשצ’רלס דרווין הוכיח לראשונה כי כל המינים, כולל בני האדם, מוצאם מאבות קדמונים משותפים, השתיקו אותו בצחוק ובלעג. שני הרעיונות – שבני אדם לא נוצרו בצלמו ובדמותו של האל אלא התפתחו מיצורים שאינם אנושיים, ושהחיים על פני כדור הארץ החלו לפני מאות מיליוני שנים, ולא לפני אלפי שנים, כפי שנרמז לכאורה בתנ“ך – נראו אז בלתי-נתפשים.

היו מי שניסו לבטל את הראיות שדרווין מצא על ידי ניסוח תיאוריות חלופיות מפותלות, בניסיונות נואשים לשמר את הסטטוס-קוו. אבל אי אפשר היה לחזור לאחור. עד מהרה, התיאוריה של דרווין הפכה לקונצנזוס מדעי, והיא שינתה לנצח את האופן שבו אנחנו רואים את העולם.

משהו דומה קורה ממש עכשיו. בזמן שהראיות בנוגע לזיקה בין גידול התמ"ג לקריסה אקולוגית ממשיכות להצטבר, מדענים בכל העולם משנים את גישתם. בשנת 2018, 238 מדענים קראו למועצה האירופית לנטוש את הגידול בתמ"ג ולהתמקד במקום זאת ברווחת בני האדם וביציבות אקולוגית. בשנה שלאחר מכן, יותר מ-11 אלף מדענים מיותר מ-150 מדינות פרסמו מאמר שקרא לממשלות העולם "לעבור מרדיפה אחר גידול בתמ"ג ושפע, לתחזוקה של מערכות אקולוגיות ושיפור הרווחה". לפני שנים ספורות בלבד, צעד כזה לא היה עולה על הדעת בחוגים המרכזיים, אבל כעת הולכת ונוצרת הסכמה גורפת מדהימה.

הוויתור על גידול כלכלי אינו צעד פרוע כפי שנדמה. במשך עשרות שנים נאמר לנו שאנחנו זקוקים לגידול כדי לשפר את חייהם של בני האדם. אבל מתברר שזה לא נכון. מעבר לשלב מסוים, אשר מדינות בעלות הכנסה גבוהה כבר עברו מזמן, הקשר בין התמ"ג לרווחת בני האדם נשבר לגמרי. כפי שנראה בפרק 4, לא הגידול הוא שמשנה, אלא האופן שבו הכלכלה והמשאבים מחולקים, וכעת הם מחולקים באורח מאוד-מאוד לא-שוויוני.

חשבו על כך: במהלך 40 השנים האחרונות, 28 אחוזים מכלל ההכנסות החדשות שנבעו מהגידול בתמ"ג העולמי הגיעו אל האחוז הבודד של העשירים ביותר (שכולם מיליונרים). זה מדהים. פירוש הדבר הוא שכמעט שליש מכל העבודה שהשקענו, כל המשאבים שהפקנו וכל הפחמן הדו-חמצני שפלטנו בחצי המאה האחרונה – שימשו כולם כדי להפוך את העשירים לעשירים עוד יותר.

ברגע שנבין שאנחנו לא צריכים את הגידול, נהיה חופשיים לחשוב באורח רציונלי יותר כיצד להגיב למשבר שמולנו. מדענים הבהירו כי הדרך האפשרית היחידה להפוך את כיוון הקריסה האקלימית ולשמור שההתחממות הגלובלית לא תעלה על 1.5, או אפילו 2 מעלות צלזיוס, היא שהמדינות בעלות ההכנסה הגבוהה יאטו את קצב הפקת המשאבים, הייצור והבזבוז שלהן.

צמצום השימוש במשאבים מקל את הלחץ על מערכות אקולוגיות ומעניק למארג החיים סיכוי לאחות את עצמו מחדש – ואילו צמצום השימוש באנרגיה מקל מאוד על המעבר המהיר לאנרגיה מתחדשת, לפני שנגיע אל מפולת של נקודות אל-חזור.

קוראים לזה יציבות – צמצום מתוכנן של צריכת אנרגיה ומשאבים, שנועד להחזיר את הכלכלה לאיזון עם העולם החי, באורח בטוח, צודק ושוויוני. איך זה נראה בפועל? הצעד הראשון הוא להתגבר על האמונה הלא-רציונלית שכל ענפי התעשייה חייבים לצמוח, כל הזמן.

במקום לנסות להגדיל את כל הענפים ללא מחשבה, בין אם אנחנו זקוקים לכך או לא, אנחנו יכולים להחליט אילו דברים אנחנו רוצים שיגדלו (מגזרים כמו אנרגיה נקייה, שירותי בריאות ציבוריים, שירותים חיוניים, חקלאות מתחדשת – מה שתרצו) ואילו ענפים צריכים לקטון באופן רדיקלי (למשל דלקי מאובנים, מטוסי סילון פרטיים, נשק ורכבי שטח.) אנחנו יכולים גם לצמצם את אותם חלקים בכלכלה שנועדו רק למקסום רווחים במקום למילוי צורכיהם של בני אדם, כמו "התיישנות מתוכננת", שגורמת לכך שמוצרים מתפרקים אחרי זמן קצר, או אסטרטגיות פרסום שנועדו לתמרן את רגשותינו ולגרום לנו להרגיש שמה שיש לנו אינו מספיק.

בעת שנשחרר אנשים מעול העבודה הלא נחוצה, נוכל לקצר את שבוע העבודה כדי לשמור על תעסוקה מלאה, לחלק את ההכנסה והעושר בצורה הוגנת יותר ולהשקיע בנכסים ציבוריים כמו שירותי בריאות, חינוך ודיור בר-השגה. כפי שנראה בפרק 5, כבר הוכח לא אחת שלצעדים כאלה יש השפעה חיובית על בריאותם ורווחתם של אנשים. אלה המפתחות לקיומה של חברה משגשגת. הראיות לכך באמת ובתמים מעוררות השראה.

תרשו לי להדגיש כי יציבות לא נועדה להקטין את התמ"ג. ברור שהאטת הפקת המשאבים והייצור הלא-נדרשים עשויה לגרום לתמ"ג לגדול באיטיות רבה יותר, להפסיק לגדול, או אפילו לקטון. ואם כך, זה בסדר. בנסיבות רגילות, הדבר עלול להביא למיתון. אבל מיתון הוא מה שקורה כאשר כלכלה התלויה בגידול מפסיקה לגדול. הוא כאוטי והרסני. אני קורא כאן למשהו אחר לגמרי. הוא קשור למעבר לסוג אחר לגמרי של כלכלה – כלכלה שאינה זקוקה בכלל לגידול.

כדי להגיע לשם, אנחנו צריכים לחשוב מחדש על הכול, ממערכת החובות ועד למערכת הבנקאות, לשחרר בני אדם, עסקים ומדינות ואפילו את החדשנות עצמה מהמגבלות המיושנות של הציווי לגדול, לשחרר אותם כך שיוכלו להתמקד במטרות נעלות יותר.

ככל שננקוט בצעדים מעשיים בכיוון הזה, אפשרויות חדשות ומרגשות יתגלו לעינינו. אנחנו יכולים ליצור כלכלה שמאורגנת סביב שגשוג אנושי במקום סביב צבירת הון אינסופית. במילים אחרות, כלכלה פוסט-קפיטליסטית. כלכלה הוגנת יותר, צודקת יותר ואכפתית יותר.

הרעיונות הללו כבר הולכים ומתבשלים ביבשות שונות במשך העשורים האחרונים, כמו לחישות של תקווה. ירשנו אותם מאנשים כמו הרמן דיילי ודונלה מדוז, המייסדים החלוצים של הכלכלה האקולוגית, מפילוסופים כמו ואנדנה שיווה ואנדרה גורץ, מחוקרים במדעי החברה כמו ארתורו אסקובר ומריה מיס, מכלכלנים כמו סרז’ לאטוש ומפעילים ילידיים כמו ברטה קאסרס. פתאום הרעיונות הללו חודרים אל תוך המיינסטרים ומעוררים השראה לשינוי יוצא-דופן ומהיר בשיח המדעי.

כעת אנחנו חייבים להחליט: האם נתעלם מן המדע כדי להמשיך להיאחז בתפישת העולם שלנו, או שנשנה את תפישת עולמנו? הפעם הסכנה גדולה פי כמה מכפי שהיה בתקופתו של דרווין. הפעם אין לנו את המותרות להעמיד פנים שהמדע אינו קיים. הפעם זהו עניין של חיים ומוות.

איך הגענו למצב הזה?

כדי למצוא את הדרך קדימה, ראשית עלינו להבין כיצד נקלענו מלכתחילה לתפישה שלפיה הגידול הכלכלי הכרחי. אנחנו חייבים להבין את ההיגיון הפנימי של ההון. זה דורש מאתנו להביט אל עומק ההיסטוריה של הקפיטליזם, כדי לראות אם נוכל להבין מה מניע אותו. אבל לאורך הדרך נגלה שמשהו אחר עומד על כף המאזניים, משהו בלתי-צפוי. בסופו של דבר, הקפיטליזם עצמו הוא תסמין. הבעיה האמיתית עמוקה הרבה יותר, ונמצאת בתחום האונטולוגיה – תורת ההוויה.

אלה מאיתנו שחיים היום בחברות קפיטליסטיות למדו להאמין שישנו הבדל מהותי בין בני האדם לטבע: בני אדם הם נפרדים מהטבע ונעלים ממנו; בני האדם הם סובייקטים בעלי רוח ותודעה וסוכנות (יכולת פעולה מתוך כוונה), ואילו הטבע הוא אוביקט אדיש ומכניסטי.

ההסתכלות הזו על העולם מכונה דואליזם. אנחנו ירשנו את הרעיונות האלה משושלת ארוכה של הוגים, מאפלטון ועד דקארט, אשר לימדו אותנו להאמין שלבני האדם יש זכות לנצל את הטבע ולשלוט בו. לא תמיד האמנו בדברים הללו. למעשה, אלה מאיתנו שרצו לסלול את הדרך לקפיטליזם במאה השש-עשרה נאלצו לבטל דרכים אחרות, הוליסטיות יותר, לראות בהן את העולם, ולשכנע או להכריח אנשים להפוך לדואליסטים. הפילוסופיה הדואליסטית היא שאחראית, במובן העמוק, למשבר האקולוגי שלנו.

אבל זו אינה דרך הקיום היחידה שעומדת לרשותנו. עמיתיי ואני בתחום האנתרופולוגיה ציינו כבר מזמן שבמשך מרבית ההיסטוריה האנושית בני אדם השתמשו באונטולוגיה שונה לגמרי – תיאוריה של הוויה שאנו נוהגים לכנות בשם אנימיזם. רוב הזמן, בני אדם לא ראו הפרדה מהותית ביניהם ליתר העולם החי. להפך: הם הכירו בתלות ההדדית העמוקה עם הנהרות, היערות, בעלי החיים והצמחים, אפילו עם כוכב הלכת שלנו עצמו – את כולם הם ראו כישויות שוות-ערך לבני האדם, שפועמת בהם אותה נשמה ממש. במקרים מסוימים הם אפילו ראו בהם קרובי משפחה.

אנחנו רואים שרידים של צורת החשיבה הזו שעדיין משגשגים כיום, מאגן האמזונס ועד הרמות בבוליביה או היערות במלזיה, שם אנשים מייצרים קשר עם יצורים שאינם אנושיים – מיגוארים ועד נהרות – וחושבים עליהם לא כעל "טבע" אלא כעל קרוביהם.

כשרואים את העולם כך, הדבר משנה מן היסוד את ההתנהגות שלכם. אם תתחילו מהנחה שלפיה כל היצורים שווי-ערך לבני אדם מבחינה מוסרית, לא תוכלו פשוט לקחת מהם. לנצל את הטבע כ"משאב" לטובת העשרת האנושות זה מעשה ראוי לגנאי – ממש כמו עבדות או אפילו קניבליזם. במקום זה, צריך לנהל מערכת יחסים הדדית, המבוססת על הענקת מתנות. צריך לתת לא פחות מכפי שמקבלים, להכיר בכך שכולנו תלויים אלה באלה באופן מהותי.

ההיגיון הזה, שהוא בעל ערך אקולוגי בפני עצמו, מנוגד לחלוטין להיגיון הבסיסי של הקפיטליזם, המעודד לקחת – וחשוב עוד יותר, לקחת יותר מאשר נותנים בתמורה. למעשה, כפי שנראה, זהו המנגנון הבסיסי של הגידול הכלכלי.

הוגי עידן הנאורות פסלו בעבר את הרעיונות האנימיסטים כנחשלים ולא מדעיים. הם חשבו שהם פועלים כמחסום להתרחבות קפיטליסטית וניסו לחסל אותם. אבל היום המדע מתחיל להדביק את הפער. ביולוגים מגלים שבני אדם אינם יחידים נבדלים, אלא מורכבים בעיקר ממיקרו-אורגניזמים שבהם אנחנו תלויים לצורך תפקודים גופניים בסיסיים כמו עיכול. פסיכיאטרים לומדים שבילוי זמן בחברת צמחים הוא חיוני ביותר לבריאות הנפש, ושצמחים מסוימים אכן יכולים לרפא בני אדם מטראומות נפשיות מורכבות.

אקולוגים לומדים שעצים, הרחוקים מלהיות דוממים, מתקשרים זה עם זה ואפילו חולקים מזון ומרפא באמצעות רשתות תת-קרקעיות המכונות תפטירים. פיזיקאים קוונטיים מלמדים אותנו שחלקיקים יחידים שנראים לנו כנפרדים, למעשה קשורים באחרים באופן בלתי-ניתן להפרדה. וחוקרים של מערכות כדור הארץ מגלים ראיות לכך שכוכב הלכת שלנו עצמו פועל כמו אורגניזם-על חי ונושם.

כל זה משנה את האופן שבו אנחנו חושבים על המקום שלנו במארג החיים, וסולל דרך לתיאוריות הוויה חדשות. בזמן שכוכב הלכת שלנו צולל אל תוך אסון אקולוגי, הדרך שבה אנו רואים את עצמנו ביחס לשאר העולם החי מתחילה להשתנות. אנחנו מתחילים להיזכר בסודות שנשכחו מזמן. סודות שנותרו בליבנו כלחישות מאבות-אבותינו.

הדבר משנה לגמרי את ההנחות המיושנות של הסביבתנות במאה העשרים. סביבתנים נוטים לפעמים לדבר במונחים של "מגבלות", הסתפקות במועט ופוריטניות אישית. אבל זה בדיוק להפך. רעיון המגבלות גורם לנו להתחיל את המסע ברגל שמאל. הוא מניח מראש שהטבע הוא משהו שנמצא "שם בחוץ", נפרד מאיתנו, כמו רשות סמכותית, קשוחה ומגבילה.

חשיבה כזו נובעת מהאונטולוגיה הדואליסטית שסיבכה אותנו מראש בצרות האלה. אני קורא כאן למשהו אחר לגמרי. הוא לא קשור למגבלות אלא לתלות הדדית – לשיקום של אינטימיות רדיקלית עם יצורים אחרים. הוא לא קשור לפוריטניות אלא לעונג, קהילתיות והנאה. והוא אינו קשור להסתפקות במועט אלא להרחבת הגבולות של הקהילה האנושית, הרחבת גבולות השפה שלנו, הרחבת הגבולות של התודעה שלנו.

לא רק הכלכלה שלנו צריכה להשתנות. אנחנו חייבים לשנות את הדרך שבה אנחנו רואים את העולם, ואת מקומנו בתוכו.

הצצה אל העתיד

לעיתים רעיונות חדשים יכולים לגרום לנו לראות את הכול באופן שונה. מיתוסים נושנים מתפוגגים, ואפשרויות חדשות מתגלות. בעיות קשות נעלמות, או הופכות לקלות הרבה יותר לפתרון. דברים שנראו פעם בלתי-נתפשים הופכים פתאום למובנים מאליהם. עולמות שלמים יכולים להשתנות.

אני אוהב לדמיין תקופה בעתיד שבה שוב אהיה מהופנט ממספר החרקים באסוואטיני, שם גדלתי. אני אדם קשיש, יושב על המרפסת הקדמית של ביתי בערב, מתבונן בהם בהתפעמות, מאזין לצרצורים שלהם, ממש כפי שעשיתי בילדותי.

בחזון הזה, דברים רבים בעולם השתנו. מדינות עשירות צמצמו את צריכת המשאבים והאנרגיה שלהם לרמה מקיימת. התחלנו להתייחס לדמוקרטיה ברצינות, ואף לחלוק הכנסה ועושר בצורה הוגנת יותר. הפער בין מדינות עשירות ועניות הצטמצם. המילה "מיליארדר" נעלמה מהשיח. שעות העבודה צנחו מ-40 או 50 שעות בשבוע ל-20 או 30. שירותי בריאות ושירותי חינוך ציבוריים ברמה גבוהה זמינים עתה לכולם. אנשים חיים חיים ארוכים ומאושרים יותר ובעלי יותר משמעות. ואנחנו התחלנו לחשוב על עצמנו בצורה שונה: לא כנפרדים משאר עולם החי, אלא כיצורים השלובים בו באופן בלתי-נפרד.

ובנוגע לכוכב הלכת שלנו, משהו מופלא קרה. יערות הגשם חזרו לצמוח, לאורך נהרות האמזונס והקונגו ובאינדונזיה, והם צפופים וירוקים ורוחשים חיים. יערות ממוזגים פזורים ברחבי אירופה ובקנדה. הנהרות צלולים ומלאים בדגים. מערכות אקולוגיות שלמות השתקמו. הצלחנו לחולל מעבר מהיר לאנרגיה מתחדשת, הטמפרטורות בכדור הארץ התייצבו ומערכות מזג האוויר חזרו לדפוסים הנושנים שלהן.

בקיצור, החל תהליך של החלמה… אנחנו התחלנו להחלים… ומהר יותר מכפי שמישהו תיאר לעצמו שאפשר. לקחנו פחות, אבל הרווחנו הרבה-הרבה יותר.

הספר הזה עוסק בחלום. יש לפנינו מסע, שייקח אותנו לאורך יותר מ-500 שנות היסטוריה. נחקור את שורשי המערכת הכלכלית הנוכחית, את האופן שבו היא השתלטה על העולם ואת מה שמפעיל אותה. נבחן את הצעדים המעשיים והקונקרטיים שאנחנו יכולים לבצע כדי להפוך את כיוון הקריסה האקולוגית וכדי לבנות כלכלה אחרת ופוסט-קפיטליסטית. וננדוד ברחבי יבשות, אל תרבויות וקהילות שמנהלות עם העולם החי קשרים בדרכים שמעשירות את דמיוננו ופותחות לנו אפיקים חדשים לפעולה.

ברגע זה, ייתכן שמדובר בלא יותר מלחישה רפה של אפשרות. אבל לחישות יכולות להפוך לרוחות, ולכבוש את העולם בסערה.

ג'ייסון היקל הוא אנתרופולוג כלכלי באוניברסיטה האוטונומית של ברצלונה ועמית בכיר בבית הספר לכלכלה של לונדון (LSE). הקטע המובא כאן הוא חלק מהמבוא לספרו "פחות זה יותר", שיצא לאור בהוצאת רדיקל – בית לרעיונות. תרגום: דפנה לוי; עריכת תרגום: תמר נויגרטן; ייעוץ מדעי: דב חנין; עיצוב כריכה: עידן אפשטיין