זרעים של שוויון: כך יכולה החקלאות לסייע למאבק ברצח נשים
תלות כלכלית מותירה נשים רבות במעגלים של אלימות. תלות כזו גם פוגעת בביטחונם התזונתי של תושבי מדינות רבות. מעבר למדיניות של חקלאות מקיימת ואקולוגית שמונהגת בצורה דמוקרטית מעצים את כלל אזרחי המדינה, אך במיוחד משפר את מעמדן של הנשים
69 נשים נרצחו מתחילת 2018 עד נובמבר 2020, לפי דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת. ב-35% מהמקרים, החשוד ברצח היה בן זוגה של האישה. בתקופת הקורונה המצב החמיר: לפי בדיקה מדגמית של משרד הרווחה, מספר הפניות למרכזים לטיפול באלימות במשפחה עלה ב-25%-30%.
אחת הסיבות העיקריות של נשים להישאר במערכת יחסים אלימה היא החשש להיוותר ללא תמיכה כלכלית. מי רוצה לעמוד בפני סכנת פינוי מדירתה, או שלא תהיה לה יכולת להבטיח לילדיה מתי תהיה הארוחה הבאה שלהם? ואכן, לפי דו"ח העוני האלטרנטיבי של ארגון לתת ל-2020, כרבע מהמשפחות שמקבלות סיוע מעמותות מזון הן משפחות שבראשן הורה יחידני. לפעמים, מחיר החופש הוא כבד מאוד.
באופן טבעי, קיים קשר הדוק בין עוני לחוסר ביטחון תזונתי. הסיבה המרכזית להיעדר ביטחון תזונתי בתוך משק הבית, ובפרט לצריכה פחותה של ירקות ופירות, הוא היעדר יכולת כלכלית, או היעדר נגישות כלכלית. חתן פרס נובל לכלכלה פרופ' אמרטיה סן טוען בספרו "עוני ורעב: מאמר על זכות וקיפוח", כי רעב אינו נובע ממחסור במזון אלא מאי שוויון שטבוע במנגנוני חלוקת המזון בין הפרטים. לטענתו, משברי מזון קשים התרחשו כשלא היתה בעיה של זמינות.
יש קו שעובר כחוט השני בין האתגרים שעמם מתמודדות נשים בעידן הקפיטליסטי-גלובלי לבין האתגרים שעמם מתמודדות מדינות, בייחוד בתחום הביטחון התזונתי. לכן, למדיניות שונה בתחומי החקלאות והסחר, כזו שחותרת לשליטה דמוקרטית במערכת המזון המדינתית, יש גם השלכות פמיניסטיות מרחיקות לכת.
ביטחון תזונתי הוא המימוש בפועל של הזכות למזון. ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO) מגדיר את המושג כ"מצב שבו לכל אדם יש בכל עת נגישות פיזית וכלכלית לכמות מספקת של מזון בריא, בטוח ומזין, בהתאם להעדפותיו, כדי לקיים חיים פעילים ובריאים". מדיניות הסחר העולמית הקיימת פוגעת בביטחון התזונתי של אזרחי מדינות רבות, בכך שהיא מחזקת את הריכוזיות של תאגידי הענק הרב-לאומיים.
לצד המשבר הפיננסי של 2007-8, למשל, נרשם זינוק במחיריהם של מוצרי מזון בסיסיים שנסחרים בבורסות הסחורות, כמו תירס, חיטה וסויה, מה שזכה לכינוי "משבר המזון העולמי". אך המשבר הזה לא נוצר יש מאין. רפורמות של "התאמה מבנית", שנכפו על מדינות בשנות ה-80 של המאה הקודמת כשאלה נזקקו לקבל הלוואה מקרן המטבע הבינלאומית, שיבשו את יכולתן של המדינות האלה לתמוך בחקלאות הפנימית שלהן.
הרציונל שעמד מאחורי הרפורמות שנכפו על המדינות הללו היה שהעלאת מחירי היבולים תתמרץ את החקלאים להגדיל את התוצרת, כאשר במקביל סוחרים מהשוק הפרטי יורידו את מחירי חומרי הדישון למשל. בפועל, כוחות השוק פעלו אחרת. למשל, מדו"ח שערך צוות בלתי תלוי מטעם הבנק העולמי עולה שהמדיניות שדחקה במדינות אפריקה לקצץ בסובסידיות דישון, להסיר פיקוח על המחירים ולקדם הפרטות כלל לא תרמה לגידול בייצור המזון.
סיבה נוספת לכישלון היתה העובדה שרוב המדינות המתפתחות השתלבו בכלכלה העולמית בעת הקולוניאליסטית כיצרניות של תוצרת טבעית וכצרכניות של טובין מיובא. היעדר היציבות של מחירי הסחורות והגברת התלות ביבוא הפכו את נקודת המוצא הזאת לנחותה.
מגמות אלה העמיקו עם השנים, כשמדינות כמו ארה"ב יכלו להעניק סובסידיות חקלאיות ולהטיל מכסי מגן, בזמן שמדינות מתפתחות נאלצו להוריד את מכסי המגן ולא יכלו לספק סובסידיות מתאימות לחקלאים. בנוסף, המדיניות הזאת חיזקה את הריכוזיות של תאגידי הענק הרב-לאומיים. כך נוצרה תלות של מדינות שלמות באספקת מוצרי מזון בסיסיים. מצב זה הוא מסוכן מאוד, למשל במקרה של אסון טבע או מלחמה שמעמידים את המדינה התלויה בתחתית סולם העדיפויות, או עליות מחירים גלובליות.
תגובת הנגד למגמות אלה הופיעה בדמותן של תנועות חקלאים שמבקשות ליצור חקלאות אקולוגית מקיימת וייצור מקומי יציב בניהול דמוקרטי. תנועות כאלה, שהגדולה שבהן היא ברית החקלאים העולמית, לה ויה קמפסינה (La Via Campesina), קמו במדינות רבות, בהתאם לצרכים הספציפיים של כל מדינה.
בקובה, למשל, תנועה זו התפתחה אחרי התפרקות בריה"מ ב-1989. מכיוון שקובה נסמכה על בריה"מ ביבוא של מזון, מכונות, דלקים ועוד, אחרי ההתפרקות הכלכלה הקובנית קרסה. עד פרוץ המשבר, החקלאות במדינה היתה מבוססת מונוקולטורה (גידולים זהים בשטח אדמה גדול), אך ללא חומרי הדברה מזיקים השתלטו על השטחים והתוצרת נפגעה. בנוסף, המחסור בדלקים פגע ביכולתם של החקלאים לעשות שימוש עקבי בציוד חקלאי.
הידלדלות מקורות המזון הובילה לתנועה של אזרחים שמגדלים את מזונם בעצמם. בלית ברירה, בגלל חוסר אפשרות להניע מיכון חקלאי, הם התחילו לאמץ עקרונות אגרו-אקולוגיים, שרואים באדמה מערכת חיה ומעודדים מגוון ביולוגי.
הפעילות היתה מבוססת קהילות, והתבצעה בעזרת ארגונים שבהם חקלאי אחד מייעץ לחברו ללא תמורה, אך היא נתמכה במדיניות ממשלתית עוטפת. למשל, משקי מדינה רבים באזורים הכפריים הוסבו ליחידות ייצור קואופרטיביות, שטחי מדינה חולקו לצורך עיבוד, ונעשה שימוש באדמות נטושות. במקביל, החלו לגדל ירקות בערים בכל מקום שרק ניתן – במרפסות, בחצרות, במחסנים נטושים ובפאתי הערים הוקמו חוות עירוניות אקולוגיות.
כך חוללו האזרחים – בעזרת הממשלה – מהפכה תזונתית של ממש, וכיום אזרחי קובה צורכים ירקות ופירות זמינים ובטוחים. אף שהחקלאים במדינה עשו שימוש בשיטות מסורתיות לגידול ירקות, והציוד החקלאי הוחלף בידיים עובדות ובחיות, התפוקה לא נפגעה. להיפך. ב-2007 התפוקה עלתה עד לשיעור של 145%, כשהשימוש בכימיקלים ירד ב-70%.
הדוגמה של קובה היא גם דוגמה טובה לאופן שבו שינויים במגזר החקלאי מקבלים משמעות פמיניסטית. מחקר שנעשה על המתודולוגיה החברתית שעליו התבססה החקלאות המקיימת בקובה מראה כי ההסבה מחקלאות קונבנציונלית לחקלאות אגרו-אקולוגית השפיעה על המבנה, התפקידים והדינמיקה בתוך התא המשפחתי החקלאי באופן שחיזק את מעמדן של הנשים.
בשיטה המונוקולטוריסטית, לפי עדויות של חקלאים וחקלאיות במחקר, "היבול שייך לגבר. הוא נוהג בטרקטור, שותל, משתמש בכימיקלים, קוצר ומוכר. גם הכסף הולך אליו. הגבר הוא המלך". לעומת זאת, בשיטה האגרו-אקולוגית נוצרת מערכת מגוונת יותר, לא רק ביולוגית אלא גם אנושית. האחריות על גידולים שונים יכולה להתחלק בין גברים לנשים, ואף ילדים וקשישים, וכך גם התגמול.
מדינות יכולות ליישם מדיניות שתאפשר להן לייצר עצמאות תזונתית, על אף האתגרים והקשיים שעומדים בפניהן. ויצירה של עצמאות תזונתית – או דמוקרטיית מזון שמונהגת בידי העם – בהכרח גם מייצרת עצמאות תזונתית לכלל תושבי המדינה ומעצימה אותם. עצמאות כלכלית, כאמור, מקלה על נשים לצאת ממעגלים של עוני ואלימות. ואכן, באופן לא מקרי, אחד המאבקים החשובים של ברית החקלאים לה ויה קמפסינה היא מיגור אלימות נגד נשים. בסופו של יום, מדיניות כזאת תורמת ליצירה של עולם שבו אדם לא שולט באדמה, וגבר לא שולט באישה.
מאיה דומן שפיטלניק היא עורכת דין קהילתית, כותבת תזה לתואר שני על ביטחון תזונתי ועצמאות תזונתית. חלק מהדברים יוצגו בכנס "זה הזמן לפוסטקפיטליזם" של מכון ון ליר, שיתקיים בימים רביעי-חמישי (21-22 באפריל). לעמוד האירוע לחצו כאן
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן