הטענה שהצלמים מעזה היו שותפים לטבח מופרכת. הנזק כבר נעשה

נתחיל מהסוף: לאחר ש"תחקיר" של ארגון Honest Reporting עורר סערה כי טען שייתכן שצלמי עיתונות פלסטינים, שעובדים עבור כלי תקשורת מובילים בעולם, ידעו מראש על ההתקפה של חמאס ב-7 באוקטובר, ראש הארגון גיל הופמן הודה כי אין להם הוכחות לכך. לסוכנות איי.פי הוא אמר ש"הם רק שאלו שאלות". לרויטרס אמר מהארגון כי הם מקבלים את ההכחשות של כלי התקשורת הבינלאומיים כי לא ידעו על המתקפה.

>>התעמולה הישראלית ותעשיית הפייק פייק ניוז

ב"תחקיר" נטען כי “קרה שהצלמים היו בגבול בדיוק בזמן הפלישה של חמאס”. אולם לפי הצילומים שאותם צלמים העלו, הם לא היו ליד גדר עם תחילת המתקפה ב-6.30 בבוקר, אלא הגיעו לשם מאוחר יותר, כנראה בערך ב-8.30, בזמן שתושבים עזתים התחילו לנהור לישראל, ובזמן שחטופים ישראלים החלו כבר להילקח לעזה.

אולם הנזק כבר נעשה. התהיות שעלו ב"תחקיר" – האם העיתונאים היו מתואמים עם חמאס, האם הם ידעו מראש על המתקפה – מוסגרו כעובדות בתקשורת הישראלית והבינלאומית. גם פוליטיקאים אימצו אותן. "הגיעו עם מחבלי חמאס לגדר", זעקה כותרת ב"וויינט". כותרות דומות הופיעו בכלי תקשורת רבים אחרים. השר בני גנץ צייץ לאחר הפרסום, כי "אם היו עיתונאים שידעו על הטבח, ששתקו וצילמו בזמן שילדים נטבחו, הם אינם שונים מהמחבלים ודינם חד הוא".

כדי לעשות סדר בטענות, צריך להבין איך פועלים בסוכנויות הצילום ובכלי התקשורת הבינלאומיים מול הצלמים: הגופים האלה משתמשים בצלמים קבועים (שכירים), בצלמים עצמאיים שהם עומדים איתם בקשר קבוע, ובצלמים מזדמנים, שפונים אליהם עם צילומים שצילמו או שהגופים האלה פונים אליהם משום שצילמו באופן בלעדי אירועים חשובים.

ציפייה לא הגיונית

ב-7 באוקטובר לא היו צלמים בינלאומיים ברצועה. מאז המתקפה של חמאס, גם אין להם אפשרות להיכנס. לכן, לצורך כיסוי האירוע, כלי התקשורת התבססו על הצוות הפלסטיני המקומי הקבוע שלהם, ולאור היקף האירועים, גם על צלמים נוספים.

בכלי התקשורת, שציטטו את הטענות של Honest reporting, נאמר כי הצלמים "תיעדו את הטבח". אולם הצלמים לא תיעדו הרג של אזרחים וחיילים או אונס. אחד מהם תיעד התנפלות של המון על גופה של חייל שהוצאה מטנק.

כמו צלמי עיתונות בכל העולם, הצלמים מעזה הגיעו לאירוע קשה, כואב ואכזרי, שהם לא ידעו את כל פרטיו באותו הרגע. הם תיעדו את מה שראו עיניהם, ובכך מילאו את חובתם העיתונאית. מלבד צלם אחד, שמכר את הצילומים שלו מתוך כפר עזה לסוכנות איי.פי, יתר הצלמים נותרו בקרבת הגדר.

אילו הצלמים מעזה היו יודעים מראש על המתקפה, היינו רואים תיעוד שלהם לפריצה של הגדר בידי חמאס עם אור ראשון, ולכניסה של אנשי חמאס למוצבים וליישובים ישראליים. אבל בצילומים שלהם רואים אזרחים בוזזים או חטופים נגררים לעזה, אירועים שהתרחשו זמן לא קצר לאחר תחילת המתקפה.

הציפייה שנשמעה בישראל, וגם בעולם, שצלם שרואה המון זועם, חלקו חמוש, חוטף אזרחים או שורף טנקים, פשוט יניח את המצלמה וייצא להגן על החטופים, היא מופרכת, גם ברמה המעשית וגם ברמה המקצועית. צילום של זוועות המתרחשות מול עיניך, במיוחד בעת מלחמה, הוא סוגייה קשה, שמתקיימים סביבה דיונים אתיים כבר עשורים רבים: מצד אחד החובה לתעד, ומצד שני החובה האנושית לעזור, אם וכאשר הדבר בכלל אפשרי.

הצלמים הפלסטינים יצאו לתעד אירוע שהתרחש קרוב לביתם. כמוהם, גם צלמים ישראלים יצאו לתעד את האירועים בדרום. הם צילמו פצועים, גופות מוטלות על הקרקע וקרבות בתחנת המשטרה בשדרות. האם זה אומר שהיה להם חלק באירועים, או שהם יכלו לעזור? ברור שלא. אך נדמה שלגבי צלמים פלסטינים, ניתן לטעון הכול.

مباشر من داخل مستوطنات غلاف غزة pic.twitter.com/bdBQc4BMBJ

— حسن اصليح | Hassan (@hassaneslayeh) October 7, 2023

 

הטענה כאילו צלמים אחראים למה שהם רואים ומתעדים מייצרת סטנדרט לא הגיוני. לפי ההיגיון הזה, לא היינו נחשפים לחיילים דרום וייטנאמיים מוציאים להורג איש וייטקונג בצילום של אדי אדמס, לא היינו נחשפים לפשעי המלחמה שביצעו חיילים סרביים ותועדו על ידי רון חביב בבוסניה או לילדה העיראקית שחיילים אמריקאים ירו למוות בהוריה בתיעוד של כריס הונקרוס. איש לא האשים אותם באחריות לפשעים שהנציחו, למרות שחלקם הצטרפו לכוחות שביצעו את הפשעים האלה.

לא טרחו לפרסם את ההבהרות

ה"תחקיר" של Honest Reporting אינו תחקיר כלל בעיני, משום שהצילומים שעמדו במרכזו עלו לרשת בזמן אמיתי, עם קרדיט מלא לצלמים, וכלי תקשורת ישראליים השתמשו בהם בהרחבה. כמה מהם הפכו לאיקוניים, כמו הטנק שעלה באש ליד הגבול.

למרות הרמה הירודה של ה"תחקיר", כלי התקשורת הבינלאומיים שהוזכרו בו התייחסו אליו ברצינות. סי.אן.אן, ניו יורק טיימס איי.פי ורויטרס ביצעו בדיקה והגיבו. בסוכנות איי.פי, לדוגמה, הדגישו כי לא ידעו מראש על המתקפה, וכי הצילומים הראשוניים, שהגיעו אליהם מידי פרילנסרים, צולמו יותר משעה לאחר תחילת המתקפה. בכלי התקשורת האחרים פרסמו הצהרות דומות.

חסן אסליח, לדוגמה, שאיי.פי קנו ממנו צילומים מכפר עזה, עבד בעבר עם הסוכנות, ולכן סביר להניח כי לאחר שתיעד את האירועים, הציע לה אותם. בירנית גורן, העורכת הראשית של "זמן ישראל" ניתחה את השיתופים שלו ברשתות ואת הצילומים והגיעה למסקנה כי לא היה במקום בתחילת המתקפה. רק ב-08:27, כשעתיים לאחר תחילת המתקפה, שידר אסליח לייב בפייסבוק את עצמו רץ לעבר הגדר הפרוצה יחד עם עשרות תושבים עזתים אחרים. מאוחר יותר אסליח תיעד את עצמו רכוב על אופנוע יחד עם כמה אנשים, שאחד מהם מחזיק רימון.

גם לאחר ש-Honest Reporting הודו שאין להם הוכחות שהצלמים היו שותפים למתקפה, רוב כלי התקשורת שדיווחו על הממצאים הראשוניים לא טרחו לפרסם את סיבוב הפרסה של הארגון. הטענה שעיתונאים פלסטינים היו אחראים לפשעי המלחמה של חמאס כבר קנתה לה שורש. היא מתווספת לגל התקפות מצד אזרחים ועיתונאים ישראלים כלפי עיתונאים פלסטינים. היא מכשירה את ההרג של עיתונאים בעזה – 39 נהרגו עד עכשיו, לפי "אל ג'זירה" – ומתירה את דמם של האחרים.

אם ב-Honest Reporting היו טורחים לפנות לכלי התקשורת בבקשת תגובה, הנזק היה יכול להימנע. אבל מנכ"ל הארגון אמר לאיי.פי. ש"הם לא מתיימרים להיות ארגון חדשות", ולכן כנראה לא חלה עליהם האתיקה העיתונאית המחייבת בקשת תגובה לפני פרסום. יותר מכך. Honest Reporting הוא ארגון ימין בעל אג׳נדה ברורה. ענת קם הזכירה שהיו"ר שלו, רוברט בלום, הוא איש ימין שמקדם בלהט את ההפיכה המשטרית.

השורה התחתונה קשה. תחקיר לא מבוסס התקבל בתקשורת כעובדה, צוטט ללא הסתייגות והחריף את ההסתה נגד מי שמנסים, על אף התנאים הקשים, לתעד את המציאות בשטח.