טאוטולוגיית הדמים של גלנט: במותם ציוו לנו עוד ועוד מוות

ספק אם מחולל הטקסטים של תוכנת הבינה המלאכותית הבסיסית ביותר היה מסוגל להנפיק תגובה כל כך גנרית, אטומה, חסרת לב וחסרת תבונה כמו זו שפרסם שר הביטחון, יואב גלנט, בעקבות הריגתם של 21 חיילי מילואים אתמול (שני) בעזה.

אחרי ששילם את מס השפתיים החלול ל"משפחות היקרות בשעתן הקשה מכל", הוסיף גלנט כי "נפילת הלוחמים היא ציווי להשגת מטרות המלחמה". במלחמה שזה מכבר ברור כי מטרתה היחידה היא עצם קיומה, גלנט מנסח את טאוטולוגיית הדמים לפיה מותם המיותר כל כך של 21 המילואימניקים הוא-הוא הציווי להמשיך את מחול הדם.

זה האיש שפיטוריו הזרימו לרחובות עשרות אלפי אנשים זועמים, שביקשו להגן עליו מפני גחמות נתניהו. כעת, במחי משפט, הוא ממנף את מות חיילי המילואים להמשך מלחמת ההישרדות של האיש שהשליך אותו מהממשלה במיאוס. שהרי אם המתים "מצווים" עלינו משהו, אזי מותם מקבל משמעות (אצל נשיא המדינה הם כבר הפכו ל"מגש הכסף", לא פחות), ואם הציווי הוא להשיג את "מטרות המלחמה", מאליו ברור שיש למלחמה הזו מטרות, והן בנות השגה.

ייתכן שגלנט עדיין בונה על ניתוח הפרדות האונות שעבר הציבור הישראלי מיומה הראשון של המלחמה, שאפשר למכור לו שתי מטרות, שלא רק שאינן מתיישבות זו עם זו, אלא בעליל סותרות האחת את השנייה, כיעדי המלחמה: מיטוט חמאס ושחרור החטופים.

חמאס, כפי שמוכיח האסון האחרון, לא התמוטט גם אחרי שלושה חודשים וחצי שבו הצבא ממטיר על עזה אש וגופרית, אפילו לא באזורים הסמוכים לגבול; על מידת ההצלחה של שחרור החטופים באמצעות מלחמה יעידו משפחותיהם מרוסקות הנפש, שממשיכות לזעוק מול הנהגה נואלת ואטומה, לשווא.

השקר הגס הזה על אודות שחרור חטופים באמצעות לחץ צבאי הופרך כבר בימים הראשונים למלחמה. אבל הנהגה פוליטית וצבאית המשיכה למכור אותו לציבור, התקשורת לא הטילה בו ספק, והציבור המשיך להאמין.

>> גם הכתבים הצבאיים צריכים לקחת אחריות

מציאות אורווליאנית

אבל אם נמשיך בקו של השר גלנט, שלפיו חללי המלחמה המיותרת וחסרת התוחלת הזו משאירים אחריהם צוואת פעולה שהוא לבדו יודע לפענח את תוכנה, אולי ראוי שיסביר לציבור מה הציווי שהותירו אחריהם רון שרמן, ניק בייזר ואיליה טולדנו, שגופותיהם חולצו ממנהרה בעזה ולפי הודעת הצבא "לא ניתן לשלול או לאושש שנהרגו כתוצאה מחנק, חניקה, הרעלה או מהשלכות של תקיפת צה"ל או פעולה של חמאס"?

איזה ציווי הותיר אחריו שרמן, שאימו מוכת היגון צריכה להתקוטט עם משרד הביטחון על האבן שביקשה להניח על קבר בנה, עליה כתבה בדם ליבה את כאבה? איזה ציווי הותיר אחריו איתי סבירסקי, שבסרטון שפרסם חמאס נראה מתחנן על נפשו בפני נתניהו ומפציר בו להביא לשחרור החטופים, בטרם נודע כי גם הוא נהרג בעזה? איזה ציווי הותירו מאחוריהם יותם חיים, אלון שמריז וסאמר טלאלקה, שלושת החטופים שנורו למוות על ידי חיילים בעודם מרימים דגל לבן?

ומה לגבי המתים הפלסטינים? האם גם על גופותיהם המרוטשות נחרטו ציוויים שרק השר גלנט יודע לפענח? מה ציוותה הפעוטה אמירה-עאישה, שנולדה בעיצומן של ההפצצות הישראליות וזכתה לחיות 17 ימים בלבד לפני שנהרגה כתוצאה מהן, ביחד עם אחיה אחמד, בן השנתיים?

ישראל יצאה למלחמה שמטרותיה המוצהרות מעורפלות וסותרות באופן מכוון, כדי להסוות את יעדיה האמיתיים: נקמה, שיקום האגו של הצבא, והישרדותו הפוליטית של נתניהו. אלה המטרות היחידות שקודמו ומקודמות מאז תחילתה, ויש לומר, בהצלחה לא מבוטלת.

הנקמה גבתה כבר את חייהם של עשרות אלפי עזתים, והביאה אותנו לבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג באשמת ביצוע פשע הג'נוסייד; הצבא החבוט, שבמחדל חסר תקדים הפקיר את יישובי העוטף, חזר להיות שוב "צבא העם" שהכל סוגדים לו; ונתניהו, המנהיג הכושל, ההרסני והמסוכן ביותר שידעה ישראל, ממשיך לשבת על כסאו וממנו מבטיח לנו מלחמה אינסופית שאין לה "יום אחרי", לפחות לא כזה שראש הממשלה מסוגל להציג. וכדי להשיג את היעדים האלה היא הקריבה בראש ובראשונה עשרות אלפי חפים מפשע ברצועה, את חיי אזרחיה החטופים, וכעת, באותה אדישות מצמררת, גם את חיי חייליה.

תגובתו של גלנט היא הביטוי המזוקק ביותר למציאות האורווליאנית שבה אנחנו חיים: מלחמה היא שלום (וביטחון), חירות היא עבדות, בערות היא כוח. עד כה, למעט כיסי התנגדות קטנים מאוד, הציבור הישראלי הסכים "לקנות" את כל הפרדוקסים האלה כאמיתות חלוטות, ובלבד שימשיכו לזרום תמונות ההרס והחורבן מעזה.

כעת נותר לראות אם אסון מותם של 21 המילואימניקים אתמול יצליח לטלטל את הציבור מספיק כדי להעיר אותו מהמציאות האלטרנטיבית שנלכד בה ולהקים תנועת התנגדות רחבה למלחמה, כפי שעשה אסון המסוקים ב-1997. אם המוות הנורא הזה יצליח לחלץ אותנו כחברה מתוך ההזיה האורווליאנית של נתניהו וגנץ, אולי בכל זאת צוואתם תהיה חיים.