הדבר האחרון שדרעי רוצה זו מדינת רווחה

אחד הדברים שקוממו אותי ביותר כשכתבתי את העתירה נגד חלוקת כרטיסי המזון של אריה דרעי היתה המודעה הזו: "אריה הוא המשביר", שכוונה להציג את דרעי כיוסף במצרים – "וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה" (בראשית, פרק מ"ב, פסוק ו').

יוסף התנ"כי מונה על ידי מלך מצרים לשלוט בממלכה ולהיות אחראי על חלוקת המזון. הוא שהחזיק בכל המזון, והוא שהחליט למי יחולק. אנשי ה"עם" (ובכלל זה אחיו) נדרשו להשתחוות בפניו בתחנונים, כדי שיואיל בטובו לתת להם מזון בזמן הרעב הגדול.

בהיסטוריה הישראלית, "המשביר" הוא הקואופרטיב הצרכני הראשון, שהוקם על ידי פועלים חקלאים יהודים ב-1916, במהלך מלחמת העולם הראשונה. המלחמה גרמה למחסור חמור במזון, ולעליית מחירים שנוצרה בשל השתוללות של ספסרים. "המשביר" הוקם כדי לרכוש באופן קולקטיבי מוצרי מזון בסיסיים בהיקף גדול, לאחסן אותם ולמכור אותם לפועלים במחירי עלות ותפעול.

עם השנים, "המשביר" התחלק לשתי זרועות: ארגון קמעונאי בשם "המשביר המרכזי", וגוף משווק בשם "תנובה". ב-1948, בזמן מלחמת העצמאות, "המשביר המרכזי" ואגודות הצרכנים המקומיות החלו להקים את חנויות "המשביר לצרכן" כדי למכור מצרכים נדרשים, שאינם מזון, לכלל הציבור בישראל, במחירים שווים בכל הארץ וללא מקסום רווחים.

בחזרה לדרעי. כרטיסי מזון שמחולקים פעם או פעמיים בשנה, אינם תורמים לביטחון תזונתי. אין בהם "ביטחון" מכיוון שהם חד פעמיים, ואין בהם "תזונה" – רכיב התזונה ב"ביטחון תזונתי מתייחס לכך שלא רק שאנשים לא רעבים ממש, אלא שהם אוכלים מזון מאוזן ובריא.

"אי-ביטחון תזונתי" אינו חופף ל"עוני". אלה שני תחומי רווחה נפרדים. במסגרת מטרות האו"ם לפיתוח בר-קיימא המטרה הראשונה היא מיגור העוני, והמטרה השנייה היא להגיע למצב של אפס רעב. יש אנשים שסך הכנסתם מגדיר אותם כחיים בעוני, אך אינם סובלים מאי-ביטחון תזונתי; ויש אנשים שהכנסתם גבוהה מקו העוני, אך אין בהישג ידם מזון בכמות ובאיכות מספקים.

הפער בין שתי התופעות גדול במיוחד בקרב הציבור החרדי בישראל. מסקר המוסד לביטוח לאומי עולה שלמרות שיעור העוני העצום, פחות ממחצית מהאנשים החיים בעוני בציבור החרדי סבלו מאי-ביטחון תזונתי ב-2021, ורק 5.1% סובלים מאי-ביטחון תזונתי חמור. מדובר ביותר מדי אנשים, אך בשיעור נמוך מחלקם באוכלוסייה. ייאמר לזכותם של החרדים, הם יודעים כוחה של קהילה מה היא. בציבור החרדי מופעלת עזרה הדדית, לצד התארגנות שמפחיתה באורח ניכר מחירים של מוצרים.

ההצדקות שנותנים ראשי ש"ס לחלוקת כרטיסי המזון לפי קריטריונים שיוצרים העדפה בוטה לחרדים, מבוססות על הרציונל של לתת ל"עניים ביותר". בדברים נרגשים בוועדת הכספים של הכנסת, אמר שר הפנים והבריאות, משה ארבל, כי כל ילד זכאי למזון בלי קשר למוצאו, דתו או מקום מגוריו. נפלא, אלא שכאמור, דוקא בציבור החרדי אין באמת בעיה של אי-ביטחון תזונתי, והקריטריונים נבחרו כי הם נותנים עדיפות לציבור הזה.

לעומת זאת, משפחות עניות שאינן חרדיות נאלצות להתמודד עם עליית מחירי המזון ועם נגישות הולכת ויורדת לפירות ולירקות. ממשלות הימין בישראל, ובכללן "ממשלת השינוי" (שהיתה ממשלת ימין, עם השתתפות מפלגות מרכז ושמאל), צמצמו בשנים האחרונות עוד ועוד את מספר המוצרים המפוקחים. והמחירים, כשמשאירים אותם לשוק, משתוללים.

מנהיגי ש"ס, לצד מנהיגי החרדים האשכנזים, אחראים על כך שמאות אלפי אזרחים ישראלים נאלצים להיסמך על שולחן הממשלה ולהיות תלויים במתנות כדי להבטיח שימלא שולחנם לחג. מטרתם הפוליטית של מנהיגי החרדים בכך שהם מונעים מילדי קהילתם ללמוד במוסדות חינוך שיאפשרו להם להשתלב בכלכלה ולהתפרנס בכבוד (לימודי ליבה), היא למנוע מהם להיחשף לרעיונות ליברליים, אך לא פחות מכך להבטיח את תלותם ב"מנהיגים" שימשיכו להזרים לעברם מתנות.

תופעה זו מוכרת בשם "קליינטליזם" – קשר מתמשך בין מנהיגים פוליטיים לציבור, שמבוסס על תן וקח. יצירת תלות כזאת היא דרך אפקטיבית במיוחד להבטיח תמיכה פוליטית מתמשכת; העמקת עוני, בצד השכלה חסרה, מקשים מאוד על פיתוח שיח ביקורתי, שהוא הבסיס להתנערות מההבניה הפוליטית שמשעתקת עוני ובערות.

דרעי אכן מזכיר את המשביר התנ"כי, זה שצריך להשתחוות בפניו, זה שברצונו נותן ומחליט בעצמו למי. חלוקת מתנות בהיקף של 400 מיליון שקל, הנעשית בימים אלה, היא אחד היישומים של השלטון הטוטליטרי, והיא ממחישה גם את העובדה שכדי לבנות כאן מחדש דמוקרטיה, אי אפשר להסתפק רק בהבטחת הפרדת הרשויות.

כדי שמדינה תהיה דמוקרטית, היא חייבת להבטיח, בין היתר, מזון, ביגוד ודיור לכל – דוגמת המשביר ובנותיו ז"ל, שרוסקו על ידי מאמיני דת השוק החופשי. דמוקרטיה מחייבת הקמתה של מדינת רווחה, שתבטיח לכל תושביה חיים בכבוד ובשוויון.

גילוי נאות: הכותבת כתבה חלק ניכר מעבודת הדוקטורט שלה על פירוק הקואופרציה הצרכנית בישראל והיא נכדתו של רפאל מרינוב, שהביא לייסודו של "המשביר לצרכן" ועמד בראשו שלושים שנה