קיש חייב להתפטר. עכשיו!

מי שמחשיבים עצמם נשות ואנשי חינוך חייבים להחרים את שר החינוך יואב קיש, לסרב לקבל את מנהיגותו, ולדרוש שיפרוש לאלתר מכל תפקיד ציבורי.

זה מתחייב עכשיו, ומיד. מנהיגות חינוכית מחויבת לאחריות ולאחריותיוּת (אחריות לדין וחשבון). מנהיגות חינוכית מחויבת גם לדוגמה אישית. ודוגמה אישית היא אורח חיים, ולא דבר ש"נותנים" מתי שרוצים, או מתי שנוח, או אחרי המלחמה.

>>התוכנית של קיש: עילגת, מיליטנטית וחסרת הבנה פדגוגית

מנהיגים פופוליסטים, דוגמת נתניהו וקיש, פועלים על פי "רוח העם" או "רצון הציבור", תוך דיכוי (ואף ביזוי) הגורמים המקצועיים. זאת הסיבה ש"המדינה" (גורמי המקצוע של משרדי הממשלה), לא עמדה במהלך השבוע האחרון לצד תושבות ותושבי צפון הנגב.

השר קיש אומר עכשיו כי  "אף אחד לא יברח מאחריות, אנחנו אחראים – אני אחראי כחבר ממשלה". זה בהחלט צעד קדימה, אולם נדרש יותר. רק התפטרות מידית של קיש, ואחריו כל שאר השרים (עדכון: מאז שהדברים נכתבו השרה גלית דיסטל אטבריאן כבר הודיעה על התפטרותה), תשחרר את גורמי המקצוע במשרדי הממשלה, ותאפשר להם להשתקם, ולהוביל את המדינה לריפוי.

בגלל הפופוליזם

פופוליזם הוא תפיסה פוליטית, המבוססת על חלוקה בינארית בין "העם" האותנטי לבין "האליטה", הפועלת לכאורה נגדו. לפי הגישה הזו, הפקידוּת המקצועית המשכילה והמנוסה במשרדי הממשלה מייצגת את האליטה, ואת רצון העם מייצגים השרים, שנבחרו על ידי ה"עם".

ניתן לראות דוגמה ברורה לכך בדברים שאמר ח"כ אמיר אוחנה כבר בשנת 2018: "אותם פקידים ויועצים טוענים שהם אמונים על שמירת האינטרס הציבורי, אבל זה לא עובד ככה בדמוקרטיה. מי שנבחר ברוב והרכיב קואליציה הוא זה שאמור לבצע את רצון הציבור, ולא פקידים, שלא זכו לשום אמון מהציבור" (ההדגשה שלי: ג.ג.).

קיש הוא מנהיג פופוליסט. הוא מקבל החלטות שימצאו חן בעיני בוחריו, תוך סימון גורמי המקצוע כאויב. דוגמה מצוינת לכך התרחשה לפני שבועיים, לאחר שהספרייה הלאומית פרסמה הודעה על עיצוב לוגו חדש. כמאתיים גולשים בפייסבוק התלוננו שהלוגו החדש אינו "לאומי" דיו, שכן הפונט של האותיות בעברית אינו גדול יותר מהפונט באנגלית ובערבית.

קיש קפץ על ההזדמנות לרצות את "העם" וטען במכתב נזיפה פומבי, ש"הסמליל החדש מנותק כל קשר וזהות לעם היהודי". הוא הוסיף טיעונים מופרכים ומטופשים, כיאה למנהיג שמונהג על ידי ההמון. למשל, שפסי התכלת שהורדו מהלוגו "מסמלים את הטלית המשמשת לתפילה מזה אלפי שנים".

קיש אף סימן במכתבו את שני המחנות המדומיינים, ה"אליטה" וה"עם", כאשר כתב כי החלטות הנהלת הספרייה הלאומית מהוות "פגיעה באמון הציבור". הפקידים נגד הציבור. וכדי להראות

באיזה צד הוא נמצא, הוא הוסיף כי הוא דורש "לקבל כבר השבוע את השמות של כל עובדי הספרייה הלאומית אשר היו מעורבים בתכנון ובקבלת ההחלטה" על הלוגו החדש. נו נו נו להם.

בגלל שיתוק גורמי המקצוע

התנהגות מבזה ומאיימת כזו משתקת את בעלות ובעלי התפקידים המקצועיים. דוגמה נוספת לכך אפשר למצוא מיד עם כניסתו של קיש לתפקיד שר החינוך, ב-1 בינואר. הדוגמה הזו יכולה להסביר לאן נעלמו גורמי המקצוע בשבוע הדרמטי האחרון.

גורמי המקצוע במשרד החינוך מתלבטים שנים רבות לגבי מספר בחינות הבגרות שראוי לקיים בסיום מסלול הלימודים. למעשה, כבר ב-1962 עלתה הדרישה לצמצם את מספר הבחינות כדי להגביר את שוויון ההזדמנויות במערכת החינוך.

בחינת בגרות חיצונית היא אירוע מלחיץ, המחייב יכולת הבנת הנקרא, כושר התבטאות בכתב ומיומנות ניתוח לוגי. זאת בנוסף למידת השליטה בתוכן של מקצוע הבחינה. ככזאת, בחינת הבגרות מהווה מכשול שתלמידים מרקע חברתי כלכלי מתקשים לעבור. מי שאין לו תעודת בגרות מופנה לתחומי תעסוקה בשכר נמוך, ובכך משמרת תעודת הבגרות את הפערים המעמדיים בחברה.

אם קיש היה אכן מתעניין בגורל ילדות וילדי השכבות החלשות, הוא היה צריך לתמוך בהחלטה לצמצם את מספר הבחינות, החלטה שהתקבלה במהלך כהונתה של השרה הקודמת, יפעת שאשא ביטון. אבל קיש ראה פה הזדמנות למצוא חן בעיני בוחריו הלאומיים.

על כן, כבר בטקס הכניסה לתפקיד הוא הכריז על חזרה למתכונת ריבוי המבחנים. קיש נימק זאת בטיעונים הפופוליסטיים הפשוטים ביותר: "מקצועות ההומניסטיקה תנ"ך והיסטוריה מהווים חלק משמעותי בעיצוב דמותו האישית והלאומית של התלמיד, אנו נשיב להם את מעמדם ואת המקום הראוי להם."

זאת טענה בלתי מקצועית, שהרי כישלון צפוי בבחינת בגרות בתנ"ך אינו תורם שום דבר חיובי לעיצוב דמותו של התלמיד. רק תסכול אישי, וניכור חברתי.

קיש קיבל את ההחלטה עוד לפי שנפגש, ולו פעם אחת, עם גורמי המקצוע במשרד, ולפני שלמד את השיקולים שהניעו אותם לקבל את ההחלטות שקיבלו. זה לא הפריע לו לבזות אותם בציבור כשאמר בהודעה פומבית: "זימנתי את מנהלי המחוזות והודעתי על ביטול הרפורמה של השרה היוצאת… הנחיתי את צוותי המקצוע להתכנס כדי לגבש חלופה חדשה למתווה הבחינות".

לנוכח התנהלות בזויה זאת, יש לאנשי המקצוע שתי אפשרויות. הראשונה, להתפטר. כך עשתה לאחרונה מנהלת מינהל עובדי הוראה, גלי נהרי, לנוכח "האקלים הארגוני הקיים במשרד, אשר לא מאפשר לי לבצע" את משימות התפקיד.

האפשרות השנייה היא להוריד ראש ולהקטין ראש, כך שכל אחת ואחד מהעובדים מסתגרים במרחב המקצועי המצומצם ביותר. הם מפסיקים לקבל החלטות גדולות, שעלולות להרגיז מישהו מ"העם" ולהגיע לשולחנו של השר, ומסתפקים בפיקוח מינימלי על השיגרה המוכרת.

כך, תחת מנהיגותם הרעילה והמשתקת של מנהיגים פופוליסטים, מנגנוני השלטון המקצועי הולכים ונשחקים, הולכים ומתאפסים. כל עוד נשמרת השגרה, אף אחד לא יודע, ואף אחד לא שם לב לאלפי הפקידים המסתתרים מאחורי דלתות סגורות וטלפונים בלתי ניתנים להשגה.

אבל כאשר מופרת השגרה, ונדרשת מנהיגות מקבלת החלטות, מתברר שאין כזו. כך בדיוק קרה עם פרוץ מגפת הקורונה, וכך קרה גם השבוע, לנוכח מחדל הדמים הנורא בגבול עזה.

לטובת מנהיגות חינוכית

מנהיגות פופוליסטית נגררת אחרי הרצון המדומה של הציבור. היא ההיפך הגמור ממנהיגות של ממש, שאמורה להוביל את הציבור ולהניעו לפעולה רצויה.

אלא שמנהיגות חינוכית דורשת יותר מכל מנהיגות אחרת. בעוד המנהיג הרגיל יכול להסתפק בהנעת הכפופים לו, מנהיג חינוכי נדרש להעצים את האחרים, כך שיהיה בכוחם להניע את עצמם. מנהיג חינוכי מחנך את האחרים לעצמאות, לנכונות לפעולה ולכושר ביצוע עצמאיים.

צוותי החינוך, בגנים ובתי הספר, הם מנהיגים חינוכיים. הם נדרשים לפתח ולטפח את הדור הצעיר לקראת תפקוד עצמאי בבגרות. ככאלה, הם לא יכולים להיות כפופים למנהיג ירוד מהדרגה הנמוכה ביותר. הם לא יכולים לקבל עוד את מנהיגותו של קיש.

"ביחד ננצח" לצד דגל ישראל. את השמאלץ הפופוליסטי הזה פרסם השבוע קיש ברשתות החברתיות. זה לא נכון. זה חייב לקרות בלעדיו. ישראל תוכל לחזור לתפקוד, רק כאשר קיש ודומיו ילכו הביתה.