משרד החינוך בתקופת הקורונה: כרוניקה של כישלון

אני מכיר את מערכת החינוך ואת העומדים בראשה כבר יותר מ-50 שנה, ואיני זוכר תקופה שבה היא פעלה כפי שפעלה בהתמודדות עם משבר הקורונה. הפעולות וההחלטות של הנהלת המשרד מותירות את הרושם כאילו היא התנתקה לגמרי מהמציאות – לפני הסגירה שנכפתה עליה, במהלכה וביציאה ממנה. והמחדל אף חמור יותר לנוכח העובדה שהיה ניתן לנהוג אחרת.

הכישלון העיקרי של משרד החינוך לפני סגירת בתי הספר והגנים הוא היעדר המוכנות לפעילות ממושכת בעיתות משבר. מדינת ישראל כבר ידעה בעבר מצבי חירום שחייבו חלקים גדולים ממערכת החינוך להיות סגורים. גם האזהרות התכופות בדבר מה שצפוי לעורף האזרחי אם תיכָּפֶה עליו מלחמה נוספת אינן מותירות ספק בכך שיש צורך בתשתית איתנה להפעלת מערכת החינוך מרחוק. והכלים לכך היו ונמצאים בידי משרד החינוך כבר שנים רבות.

האינטרנט הרי לא הומצא אתמול, וגם הזום לא הומצא השנה. האמצעים להוראה אקטיבית, אינטראקטיבית והיברידית כולם ידועים ומוכרים – ומשרד החינוך אפילו הפעיל אותם כמה פעמים כשהלימודים הופסקו בדרום הארץ. אנשי הנהלת משרד החינוך וכל קהילת החינוך גם היו מודעים היטב לפוטנציאל החינוכי הרב הגלום בהפעלת למידה מרחוק גם בימי שגרה.

למרות כל זאת, כמעט לא נעשה דבר – ומה שנעשה היה בקנה מידה לא מספק – כדי להכשיר מורים להוראה מרחוק; להכין תוכניות לימוד; ללחוץ על משרד התקשורת לחזק את תשתיות הרשת למוסדות חינוך; ולספק ציוד מתאים ללמידה מרחוק לבתי הספר, בעיקר לתלמידים מרקע חברתי-כלכלי חלש ולבתי הספר שהם לומדים בהם.

המערכת לא הוכשרה מבחינה ארגונית ותפיסתית להפוך את ההוראה מרחוק לחלק אינטגרלי מהתהליך החינוכי, שניתן להרחיבו ולצמצמו לפי הצורך – תוך הקפדה שלא יורחבו הפערים בין שכבות האוכלוסייה השונות. את התוצאות של מחדל זה כבר ראינו בתקופת הסגר.

הכישלון בהכנת מערכת החינוך למצב הסגר מחוויר לעומת הכישלון בהפעלתה בעת הסגר. נכון, המערכת נקלעה שלא בטובתה לסיטואציה לא צפויה שלא היתה דומה לשום דבר שהכרנו בעבר. אבל אי אפשר להתעלם מכך שמערכת החינוך, בשונה מכל מערכת חברתית וכלכלית אחרת, מורגלת בהפסקות פעילות ארוכות. זאת המערכת היחידה שמושבתת כל שנה ליותר משלושה חודשים – חודשיים בקיץ ושלושה שבועות בפסח. ושכבת י"ב מושבתת מלימודים רגילים מיום היציאה לחופשת הפסח, ובחלק מבתי הספר אף מפורים.

במקום לנצל את העובדה הזאת, ולהודיע על יציאה לחופש הגדול מיד עם תום חופשת הפסח תוך כדי שילוב כוחות עם מנהלי אגפי החינוך ברשויות המקומיות, ארגוני המורים, ועדי ההורים הארצי והיישוביים ומנהלי בתי הספר. במקום זה, המערכת בחרה להתעלם מהגורמים האלה במקרה הטוב, ולהיכנס אתם לעימותים קשים במקרה הפחות טוב.

במקום למקד את המאמצים במציאת פתרונות יעילים להעסקת התלמידים בזמן הסגר ולחזרה ללימודים בתום "החופש הגדול" הכפוי, מערכת החינוך היתה עסוקה בהוצאת הנחיות סותרות בדבר ההוראה מרחוק, הודעות על צמצום היקף בחינות הבגרות, והתדיינות על החזרת ימי עבודה בחופש הגדול הרגיל.

החלטות חפוזות ותמוהות

המחדל הגיע לשיאו בשורה של החלטות חפוזות, ולעתים תמוהות, בנוגע ליציאה מהסגר. למשל, ההצעות לקיים את הלימודים שש שעות בשבוע בימים אלטרנטיביים, או בימי שישי לכיתות ד'-ו', או חזרה ללימודים מלאים לכיתות ז'-י"ב עם הקפדה על שמירת מרחק של 2 מ' בין תלמיד לתלמיד. כל זאת, בשעה שגודל הכיתות שבהן לומדים 25 עד 35 תלמידים, ולפעמים גם 40 תלמידים, אינו עולה על 50 מ"ר.

החלטת אלה התקבלו והועברו לאחראים למימושן רק ברגע האחרון ממש, לעתים אפילו באותו יום שבו נדרשו מנהלי מוסדות החינוך לבצען. יתרה מזאת, קרה גם שההחלטות שעליהן הוכרז בבוקרו של יום בוטלו בערבו. כל זאת תוך מדיניות של היעדר שקיפות, שנשמרה כל העת. לציבור לא היתה שום דרך להבין מה ההיגיון העומד בבסיס ההחלטות שהתקבלו, מי קיבלו אותן ובמי הם נועצו.

היעדר שקיפות זאת – אם לא לנקוט במונח הטעיה – נמשך עד היום, כאשר מדווחים לציבור ששיעור מוסדות החינוך שבהם יש תלמידים ומורים שנדבקו בנגיף הוא כ-1% בלבד (130 מוסדות נכון ל-7 ביוני), מכיוון שיש כ-30 אלף מוסדות חינוך, אך לא אומרים שיותר מ-20 אלף מהמוסדות האלה הם גני ילדים, ורק כ-5,000 הם בתי ספר.

נחשוב לרגע מה היה קורה אילו משרד החינוך היה נוהג אחרת:

• מנצל את פרק הזמן שבין פורים לפסח להידברות עם ארגוני המורים ומשרד האוצר בדבר הקדמת החופש הגדול והתחלת שנת הלימודים תשפ"א באמצע יוני 2020.
• מסכם עם המוסדות להשכלה גבוהה על ביטול בחינות הבגרות תש"ף תוך גיבוש הסדר מיוחד לבוגרי מחזור תש"ף ותשפ"א.
• מפעיל את תוכנית "בית הספר של החופש הגדול" ותומך תקציבית בקייטנות הפועלות במסגרת הנחיות של ריחוק חברתי, מיד אחרי פסח.
• מנצל את כל התקופה של חופשת הפסח ו"החופש הגדול" שאחריה ביחד עם הרשויות המקומיות, ארגוני המורים ומשרדי האוצר והבריאות להיערכות מסודרת לפתיחת שנת הלימודים תשפ"א.
• משתף את הציבור בתהליכי קבלת ההחלטות ומתייעץ עם אנשי חינוך בעבר ובהווה (בלי התחייבות לקבל את דעתם) בדבר הצעדים שכדאי לנקוט.

את כל ההחלטות הללו אפשר היה לקבל גם בתנאי אי-ודאות לגבי משך הסגר הכפוי.

אם כל זה היה קורה, הרי כל עוד נמשך הסגר המלא כל תלמידי הגנים ובתי הספר היו בבית בהשגחת הוריהם ממילא, וכלל לא היה מתעוררת שאלת הצורך בהשגחה עליהם כאשר ההורים צריכים לצאת לעבודה.

כאשר התחילו ההקלות בסגר אפשר היה לספק לילדים הצעירים פתרונות במסגרות דומות לאלה שניתנות להם בדרך כלל בתקופת החופש הגדול, ולא היה שום לחץ להחזיר את הכיתות הבוגרות ללימודים. במקום עימותים והכפשות אפשר היה להגיע להסדרים עם המורים, ובכך לחסוך למדינה כסף רב.

בסיכומו של דבר, אף שמדובר בחוכמה שלאחר מעשה, היום אנו יודעים שחזרה ללימודים באמצע יוני הייתה מתבצעת יותר בקלות כי הגל הראשון של המגיפה כבר היה בעיקרו מאחורינו, וכל מערכות המדינה כבר היו ערוכות טוב יותר לגל שני, אם יגיע.

עכשיו, ולא בחוכמה שלאחר מעשה, אנו כבר יכולים להתחיל להעריך את היקף הכישלון. את היקפו האמיתי נדע רק בעוד כמה שנים.

נחום בלס הוא חוקר חינוך בכיר במרכז טאוב לחקר מדיניות חברתית