"אנחנו לקראת גל רצחני שלא ידענו כמותו"

בתחילת משבר הקורונה נראה היה שמספר מקרי הרצח בחברה הערבית יורד לעומת השנה שעברה, שבה נרשמו 93 הרוגים. בחודשיים שבהם הוטל סגר ברמות כאלה או אחרות, נרצח רק אדם אחד. אך מרגע שהחיים התחילו לחזור למסלולם, מספר ההרוגים זינק.

בתוך פחות מחודש נרצחו 11 אנשים. ביום אחד ביוני נרצחו ארבעה צעירים. מאז תחילת 2020 נרצחו 47 אנשים על ידי ארגוני הפשיעה, מהם 11 מהצפון, 23 מהמרכז ו-9 מהדרום.

חוקרים, פעילים וארגונים שעוסקים בנושא האלימות והפשיעה בחברה הערבית הזהירו כי הפשע צפוי להחמיר בעקבות משבר הקורונה, גם בגלל המצוקה המחמירה והשתוללות השוק האפור, אבל גם מסיבות חיוביות לכאורה, כמו התארגנויות אזרחיות לבלימת הפשיעה.

"זה צפוי, ידענו שמספר ההרוגים יעלה. אנחנו לקראת גל רצחני ביותר שלא ידענו כמותו", אמר עו"ד רדא ג'אבר ממרכז אמאן ל"שיחה מקומית". "הסיבה היא לא רק המצב הכלכלי, אלא גם ההתנגדות וההתארגנות ברחוב הפלסטיני בתוך ישראל נגד הפשע.

"ככל שיש יותר התנגדות ברחוב לפשע המאורגן, כך הפושעים מגיבים ביותר אלימות ואכזריות. והמספרים יילכו ויעלו עד שהפושעים ייסוגו, כשההתארגנות החברתית נגדם תתחזק והם יאבדו את השליטה שלהם על החברה ויבינו שהיא מקיאה אותם החוצה. עדיין לא הגענו לנקודת השיא הזאת".

דוגמה בולטת להתארגנות כזאת, אם כי ספונטנית, אירעה לפני פחות מחודש בעיר סכנין, לאחר ששלושה פושעים ירו על חלפן כספים בעיר. צעירים שעברו ברחוב רדפו אחרי היורים, שהסתבר שהם מאום אלפאחם, תפסו אותם והסגירו אותם למשטרה (שלקחה אחר כך קרדיט על המעצר).

האירוע בסכנין, ב-18 ביוני 2020

דוגמה לתגובת הנגד האלימה קיבלנו כאשר ארגוני הפשיעה התחילו לאיים על עיתונאים. השבוע קיבל העיתונאי חסן שעלאן, כתב ynet שסיקר את תחום הפשיעה, איומים על חייו על רקע הסיקור העיתונאי שאותו הוא מוביל בעניין האלימות, הפשיעה והרציחות בחברה הערבית, ודרישה לא לסקר את ההפגנה שהיתה בטייבה ב-2 ביולי בגלל רצח ופא ג'והר מסארווה על ידי בעלה. המאיימים לא הסתפקו בזה, וגם שלחו לאשתו מסר שיגיעו לילדים שלהם.

סיבה מרכזית לירידה במספר מקרי הרצח בזמן סגר הקורונה היתה נוכחות מסיבית של משטרה ברחובות, לצורך אכיפת הסגר והנחיות משרד הבריאות. זאת, אף שבימים רגילים הנוכחות המשטרתית, בדמות תחנות המשטרה שנפתחו ביישובים ערביים, אינה מועילה ואף לעתים מזיקה למאבק בפשיעה המאורגנת.

לדברי עו"ד עאדל אסדי, עורך דין פלילי מוביל בתחום הפשיעה המאורגנת, "בתקופת הסגר לא היו רציחות ויריות כי ניידות המשטרה הסתובבו בכפרים כדי לאכוף את החוק. הם טיפלו אמנם בקורונה, אבל הפושעים לא ירו ירייה אחת בגלל הנוכחות של המשטרה. הם לא אהבלים, אין להם עניין להיתפס. אבל עצם הקיום של תחנות המשטרה לא מרתיע ולא ממגר את הפשע".

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הגיע בעצמו עם השר הקודם לביטחון פנים, גלעד ארדן, לכפר ג'סר א-זרקא בנובמבר 2017 כדי לפתוח את תחנת המשטרה ביישוב, שהיו בו מקרי ירי ופשע רבים. אמנם בשנה הראשונה לקיומה של התחנה נרשמה ירידה במספר מקרי הרצח, אבל השנה כבר היו בכפר 4 הרוגים. ראש המועצה המקומית, עמאש מוראד פתחי, אומר כי "הקימו תחנת משטרה באמצע הכפר, ולמרות זאת יש ארבעה הרוגים. הירי לא הפסיק והפשע לא ירד".

לדברי ג'אבר, "הייתי בכנסת אחרי שפתחו את תחנת המשטרה בטייבה, וממש כעסתי עליהם, כי השתתפתי בחתונה וכמות היריות שהיו בה – לא תאומן. אמרתי להם, אם ניידת משטרה אחת היתה מגיעה לחתונה היו מורידים את הנשק. המשטרה ידעה שיש נשק.

"בלי להגיע למקומות, בלי נוכחות פיזית מסיבית וגם מקצועיות אין מה לדבר על שיפור בעבודת המשטרה. אם מגיעים לאירוע ולא מטפלים בו בצורה מקצועית, זה לא שווה. ואם אתה מקצוען ולא מגיע, זה גם לא שווה. שני הדברים האלה לא קיימים היום".

לדבריו, "הפשע הוא מחלה מדבקת. אם לא מטפלים בה, היא מתפשטת. ואנחנו חיים בואקום, המרחב הציבורי שלנו מופקר. המדינה מתערבת לפי הצרכים שלה, ונסוגה לפי הצרכים שלה, מתי שמתאים לה ולפי מה שמשרת אותה. הכל פוליטי. אנחנו, החברה הערבית, לא נמצאים בראש סדר העדיפויות של המדינה, אלא בשוליים".

"הקורונה החזירה אותנו לתחתית"

ד"ר סאמי מיעארי, חוקר ומרצה לכלכלה פוליטית וראש הפורום של בעלי העסקים הערבים, אומר: "קודם צריך להבין את הסיבות לפשע. אחד הגורמים העיקריים לעלייה בפשיעה בחברה הערבית בשנים האחרונות הוא המצב הכלכלי. 57% מהגברים עובדים במקצועות מסורתיים, ושכר העובדים הערבים הוא 60% משכרם של עובדים יהודים. החברה הערבית נמצאת בעשירון התחתון. כאשר 50% מהחברה חיים מתחת לקו העוני, זו סיבה מרכזית.

"סיבה נוספת, חשובה לא פחות, היא הרשויות המקומיות. המבנה שלהן משפחתי. מה שקורה היום הוא שברשויות מייצרים הון, וקבוצה קטנה מנסה לשלוט על ההון דרך משרות ומכרזים. הם מוכנים להשתמש בכל אמצעי כדי לשלוט בהון של הרשות, גם באלימות. וככה ארגוני הפשיעה מתחזקים כלכלית, כי משתמשים בהם, והם מקבלים גם סמכויות ותפקידים".

סיבה שלישית לגידול בפשיעה, לפי מיעארי, היא הייאוש של הצעירים. לדבריו, "40% מהצעירים בני 18 עד 24 נמצאים במצב של חוסר מעש – לא לומדים, לא עובדים, לא מתנדבים. הם יושבים כל היום בבתי קפה ומעשנים נרגילות. בסכנין, למשל, לא היה מקום אחד שהגיש נרגילות לפני 20 שנה. היום יש יותר מ-25 מקומות כאלה. גם המצב שבו העני הופך ליותר עני והעשיר ליותר עשיר, וההבנה של הצעירים האלה מי שולט בהון, מגדילים את הסיכוי שהם ישתלבו בפשע".

לדברי מיעארי, "הקורונה היא משבר עולמי אמיתי, שמגדיל את האבטלה והעוני. ב-25 השנים האחרונות ההצלחה הכלכלית הגדולה ביותר של החברה הערבית היתה יצירה של מעמד ביניים, גם מבחינת הכנסה וגם מבחינת השכלה. תמיד היינו בתחתית הכלכלית, אבל במהלך השנים הצלחנו קצת להשתלב באמצע. הקורונה החזירה אותנו אחורה, לתחתית".

מיעארי מספר כי "השוק האפור חוגג מתחילת הקורונה. היום קשה אפילו יותר לקבל הלוואות מבנקים. גם באופן רגיל שיעור הלווים הערבים הוא כ-1.5%, ועכשיו הרבה הגישו בקשות ולא קיבלו. אז מה עושים? שוברים קרנות פנסיה ומפסידים 35% למס הכנסה, או פונים לשוק האפור.

"להערכתנו, 60% מהעסקים שנמצאים בבעלות ערבית לא יעמדו שוב על הרגליים. גם לפני הקורונה, היישובים שנמצאים במקומות הראשונים בסגירת עסקים ופשיטות רגל הם רהט וסכנין. רוב העסקים הערביים הם מסחר ושירותים, אין כמעט תעשייה. העסקים האלה או שלא יחזרו בכלל או שישנו את העסק שלהם. ואנשי עסקים שמקבלים, למשל, צ'קים דחויים, פונים לשוק האפור ומסתבכים, כי אין להם ברירה אחרת".

לפי מיעארי, הפתרון הוא להקים ועד ארצי לרשויות המקומיות. לדבריו, "יש ראשי מועצות מכובדים שרוצים לעבוד. למשל, היום כל החמולה מצביעה באותו קלפי, מה שמאפשר לה להפעיל לחצים. אם מפרידים בין אנשי החמולה, אנשים ירגישו יותר בטוחים וחופשיים לא להצביע למועמד של החמולה".

כמעט בכל כפר ועיר ערבית יש כיום ועדת חירום עממית, ויש מי שרואים בהן גוף שניתן להפעיל ולחזק כנגד הפשע.

ג'באר אומר כי "ההתארגנות החברתית מול הפשע היא חלק מהפתרון. עלינו להיות בטוחים בעצמנו, ואז הפושעים יתבלבלו ויבינו שהם לא שולטים. הבעיה כרגע היא שארגוני הפשיעה מאורגנים, גם כספית וגם חברתית, ויש שם סנטימנטים ותחושת שייכות עמוקה. אנחנו כחברה לא מספקים את התחושה הזאת כיום, אין שייכות, אין התארגנות חברתית ואין אחדות.

"במרכז אמאן אנחנו מנסים לארגן את החברה. יש לנו פרויקט ב-80 ערים וכפרים ערביים להקמת קבוצות של צעירים, נשים וגברים, שיהיו הקול של העיר או הכפר נגד הפשע. אנחנו נעביר אותם הכשרה, וכשיש אירוע נגייס אנשים מ-80 כפרים וערים, לא רק האנשים במקום שבו מתרחש האירוע. זה מפעיל לחץ, ומאפשר להחזיר את השליטה על המרחב הציבורי.

"אנחנו אמנם לא חמושים ולא יכולים לעשות משהו עם מישהו שיורה, אבל מול עבריין שמסתובב עם טרקטורון ועושה רעש ובלגן אפשר לצאת. אם אני אצא, והשכן שלי ייצא, ועוד אחד ייצא, אפשר להשתלט עליו, והוא יבין שהשטח לא מופקר ושיש התנגדות למעשים שלו".