האנשים באיראן התייחסו אלי כמו הדובר שלהם. מוחסן מח'מלבאף בפסטיבל סרטים בצרפת (צילום: סוהא עראף)

מוחסן מח'מלבאף הוא אחד הבמאים האיראנים הידועים בעולם. סרטים כמו "סלאם סינמה", "גאבה", "ליקוי חמה בקנדהאר", "שקט" או "הנשיא", הקנו לו שם עולמי כאחד המייצגים הבולטים של הגל חדש בקולנוע האיראני.

הוא גם אחד הקולות הבולטים נגד המשטר האיראני, במיוחד מאז ששימש מעין דובר של מיר חוסיין מוסאווי, מנהיג "המהפכה הירוקה", שהמחאות נגד הזיופים שמנעו את בחירתו לנשיאות איראן ב-2009 זעזעו את המדינה. מוסאווי עצמו נתון מאז ועד היום במעצר בית.

פגשתי את מח'מלבאף, הגולה מארצו מאז 2005, בעיר הצרפתית וֶזוּל, בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע אסייתי. לפסטיבל הגיעה משלחת איראנית מכובדת. מי שכיהנה כראש חבר השופטים היתה השחקנית לילא חאתמי, כוכבת הסרט "פרידה" של הבמאי אסע'ר פרהדי, שזכה באוסקר בשנת 2011 בקטגוריית הסרט הזר. מח'מלבאף, המתגורר בלונדון מזה 10 שנים, היה אורח הכבוד של הפסטיבל, והסרט שלו "ליקוי חמה בקנדהאר" הוקרן באירוע הפתיחה.

שוחחתי ארוכות עם מח'מלבאף בימי הפסטיבל, ואז התיישבנו לראיון של שעתיים וחצי. דיברנו על הילדות שלו באיראן שלפני המהפכה החומייניסטית, על המאבק שלו נגד משטר השאה, על הרדיפה אחריו מצד המשטר האיסלאמי. "עשיתי סרטים על צדק ועוני, זה לא מצא חן בעיני השלטון", הוא אומר. דיברנו גם על גלות ועל הקושי לעשות סרטים בעולם קפיטליסטי. "יש היום יותר במאים מקהל", הוא אמר לי.

סיפור חייו של מח'מלבאף לא קל, ובכל זאת הוא לא תופס את עצמו לא כגיבור ולא כקורבן. "נולדתי בטהראן לפני 64 שנה, בשכונה הדרומית הענייה של העיר", הוא סיפר. "אמי ואבי התגרשו לפני שנולדתי. אבי סירב להכיר בי, ובית המשפט אילץ אותו לעשות זאת, ואז הוא רשם אותי שנה פחות מגילי

סלים אחמד חסארמה, בן 44 מהכפר בענה שבגליל שנרצח היום (שני) הוא הקורבן המאה של הפשיעה הערבית מאז תחילת השנה. ויסאם רבאח בן ה 20 מג'דידה אלמכר פתח את שנת הקטל הנוכחית.

שלט באום אל פחם נגד הפשיעה המאורגנת בחברה הערבית, 5 במרץ 2021 (צילום: אורן זיו)

ואלה שמות יתר 98 הנרצחים מתחילת 2021: פואד דעאס, עדנאן אלרג'בי, היים אלרג'בי, עיסאם אלרג'בי, סלימאן מסארוה, איהאב אלרג'בי, סאאיב אבו חמאד, סאהר חושייה, מחמוד מוראד, מוחמד אבו ג'עו, אלשיח' מוחמד אלנג'ם, חמזה סלים, אדהם בזיע', סעיד אלנבארי, ח'דר אבא ח'דר, וליד נאסר, לואי אדריס, ח'אלד אלחוסרי, מוחמד עדיי, מוחמד אלקאסם, ליית אלנסרה, מוחמד ח'טיב, ערפאת אלדאוי, עז אלדין עומריה, חאפז סנעאללה, אחמד נסראללה, סוהא נהסור, שאפע אבו חוסיין, סלאח אבו חוסיין, מרים אלתקורי, עבד אלרחמאן אלחדאד, הייתם חאמד , רמדאן אבו לטיף, איאד סעיפאן, עבד קעקור, מוסא חסונה, חאתם ג'ארושי סנד דחלה, רמזי ברקיני, טארק אלג'עו, יוסף אלחלבי, מוחמד חבוב, מוסטפא בדראן, ג'ומאנה קייסי, כמאל אבו ג'ליון, נג'אח אבו עראר, יוסף ג'ארושי, נואל ג'ארושי, ריאן ג'ארושי, ג'מיל זבארקה, מייסר עותמאן, ח'אלד נח'אש, אחמד עייסא, חסן רמיחי, סובחיה רמיחי, מוחמד זאדה, בכר נאטור, נסים אבו ג'אבר, סלאח אלסייד, עזאת חמאד, אבראהים אלזאע'ה, סרחאן עטאללה, מוחמד אלסנכרי, רוני מסארוה, סלאם פלאח, חוסאם מוסראתי, אנס סולימאני, פאדי עבד אלקאדר, סאהא אסמאעיל, לורין מוסראתי, מחמוד סלאם, אבראהים אבו עמרה, אנס אלוחוח, עבד אלעזיז קןרמטה, נור עג'אג', מוחמד פאיז, ח'אלד סלאמה, יוסף תקרורי, ריים חיחי, נאדר אלעדוי, עבד מזערו, מוחמד אבו תורקי, ח'אלד זואווי , אחמד עמאש, פאדי ג'ריפאת, עלאא סרסור, יוסף שקיילי, חוסאם עותמאן, נעים אלסורי, אחמד אלגרג'אוי, סמיה אלטלאלקה , איאד דבדוב, מהראן אלמוג'רבי, נאייל מוסטפא, עיסאם סלטי, ג'אנם ג'בארין, גי'האד חמוד.

הספירה של 100 הרוגים –

היא בונה, הצבא והמתנחלים הורסים. האמנית פידאא עטאיא מכפר נעמה (באדיבות פידאא עטאיא)

"המדיניות הישראלית והכיבוש מנסים להוציא אותנו מהאדמה שלנו ולמנוע מאתנו לחיות שם, לקטוע את הקשר הרגשי שלנו לאדמה ולעקור את השורשים שלנו. מה שיכול להחזיר אותנו לאדמה זו האמנות".

זה המוטו של פידאא עטאיא, ילידת כפר נעמה באזור רמאללה, אמנית שהפכה את האמנות שלה לאמצעי התנגדות לצבא ולמתנחלים שהשתלטו על אדמות ההר המשקיף על הכפר, שאליו נהגה פידאא ללכת מאז שהיתה ילדה.

מתנחלים היכו אותה, שברו את הציוד שלה, הרסו את מה שניסתה לבנות על ההר, אבל פידאא לא מוותרת. בסוף החודש היא אפילו מארגנת פסטיבל באדמות הכפר, שבו ישתתפו אמנים מפלסטין ומחו"ל, תחת השם "الحياة المحضورة" (החיים האסורים). "אני רוצה להחיות את האזור", היא אומרת.

פידאא נולדה יחד עם האינתיפאדה הראשונה, ב-1987, בכפר נעמה – כפר פסטורלי היושב על הר ומוקף בהרים. היא למדה פסיכולוגיה תרבותית ברמאללה והמשיכה ללימודי דרמה בג'רש שבירדן. אחר כך למדה תיאטרון בלבנון, עברה לארה"ב ושם עשתה תואר נוסף באמנות קהילתית.

השיחה מגיעה אליך רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך. שם מלא

מאז שעברתי לגור בחיפה, אני נוהגת לעשות קניות בשוק ואדי נסנאס, שוק קטן וצבעוני שניתן למצוא בו קישואים מוכנים למילוי ובישול, פטרוזיליה חתוכה ושטופה ועוד מיני דברים מושקעים. בשבוע שעבר, כשהלכתי כהרגלי לשוק, נתקלתי להפתעתי בגלריה חדשה, שנפתחה ליד המאפיה המקומית ומול חנות הקפה והאלכוהול, במבנה עתיק שהיה פעם נגריה.

המראה יוצא הדופן הזה, של גלריה לאמנות באמצע שוק הירקות, והצבעים החמים והזועקים של הציורים שמוצגים בה, ממש קראו לי להיכנס.

"לא רציתי רק לתעד את העיר. רציתי גם ליצור אמנות שתספר מה קרה". גלריית חיפה בבעלות סועאד נסר-מח'ול (צילום: סוהא עראף)

בפנים מצאתי את בעלת הגלריה, שנקראת גלריית חיפה, והיוצרת סועאד נסר-מח'ול, מקבלת את פני האורחים עם חיוך על פניה. אף שהיא יודעת שהסיכוי שיקנו משהו אינו גדול, היא בכל זאת טורחת לעמוד לידם ולהסביר על כל ציור, ועל ההיסטוריה של העיר חיפה. והסיפור שלה יוצא דופן לא פחות מהגלריה שפתחה.

נסר-מח'ול נולדה בחיפה, בשכונה שנקראה אלבורג ("המגדל"), כיום שיבת ציון, צמוד לשכונת ואדי אלסליב. הבית שבו גרה נחשב לבית הכי יפה בעיר, ארמון אבראהים באשא אלח'ליל, מי שכיהן כראש עיריית חיפה בין 1911 ל-1913. בקומה השנייה היה חדר משחקים, שהפך מאוחר יותר לגלרייה שבה ציירה.

"הילדות שלי היתה מלאה בשתיקות ועצב. אמא שלי כל הזמן בכתה. ראינו אותה בוכה ושתקנו. אמא שלי התאלמנה בגיל 35, אנחנו חמש בנות. אני והתאומה שלי תרז היינו בנות 7 כשאבא מת. רוב המשפחה נעקרה ללבנון ולמחנות הפליטים. נותרנו שש נשים לבד, בבית שדומה לטירה. כמעט לא יצאנו מהבית", היא מספרת.

סועאד נסר-מח'ול