newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תחקיר: תחנות המשטרה ביישובים הערביים לא מפחיתות את מקרי הרצח

לנוכח הפשיעה הגואה בחברה הערבית, החליטה המשטרה לפתוח תחנות בשורת יישובים ערביים. אלא שהנתונים מציגים תמונה קשה: ברוב היישובים הללו מספר מקרי הרצח לא ירד, ולעתים אף עלה, במקביל לעלייה הכללית. "אין לנו אמון במשטרה, וגם להם אין אמון בנו. הם מתייחסים אלינו כסכנה ביטחונית. העיקר שלא ייפגעו יהודים"

מאת:

בפברואר 2019 פירסמה משטרת ישראל סרטון תדמית שבו מככב סגן ניצב אמיר חיות, מפקד משטרת מג'ד אלכרום. התחנה פועלת זמן קצר, העיד חיות על פעילותו, וכבר הוא רואה שינוי. האזור הרבה יותר רגוע, השוטרים אוספים נשק. חיות מצטט תושבים שאומרים לו: "אנחנו מבקשים בלילה לראות 'כחולים', כשאנחנו רואים 'כחולים', אנחנו רגועים".

תחושת הרוגע הזאת היתה יחסית מאוד כנראה. ב-1 באוקטובר, כשמונה חודשים אחרי פרסום הסרטון, נרצחו שלושה גברים – אחמד מנאע, ח'ליל מנאע ומוחמד סבע – לאור יום במרכז מג'ד אלכרום, במרחק שלוש דקות נסיעה מתחנת המשטרה. האירוע הזה הצית את גל המחאה ששוטף את החברה הפלסטינית מאז.

אחת הקריאות המרכזיות בהפגנת הענק שנערכה במג'ד אלכרום כמה ימים מאוחר יותר, בהשתתפות כ-30 אלף איש, היתה לסגור את תחנת המשטרה ביישוב, אותה תחנה שסנ"צ חיות התגאה בה כל כך. מפגינים רבים טענו כי התחנה הזאת, כמו תחנות משטרה אחרות שהוקמו בשנים האחרונות ביישובים ערביים, תורמת להגברת הפשיעה במקום להפחית אותו.

האם הקמת תחנות המשטרה ביישובים ערביים היא הפתרון למלחמה בפשע ולהפחתת האלימות, כפי שטען מפקד משטרת מג'דל אלכרום, וכפי שטענה הממשלה שהחליטה על הקמת שבע תחנות חדשות רק ב-2015? בכתבה חמישית בסדרה, שחלק מפרקיה נערכו בשותפות עם ערן זינגר מ"כאן" ושמתפרסמת גם באתר ערב48, אנו מביאים נתונים מפתיעים, שמציגים תמונה כמעט הפוכה: ברוב היישובים שבהם נפתחו תחנות משטרה בשנים האחרונות, מספר מקרי הרצח לא ירד, ולעתים אף עלה, בהתאם לעלייה הכללית ברציחות.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, ומפכ"ל המשטרה, רוני אלשייך, בטקס פתיחת תחנת המשטרה בכפר כנא, ב-21 בנובמבר 2017 (צילום: קובי גדעון / לע"מ)

מהנתונים עולה בבירור כי הקמת תחנות המשטרה ביישובים הערביים אינה תרופת פלא. אישי ציבור, קציני משטרה בדימוס וחוקרים פלסטינים טוענים טענה חריפה אף יותר. לטענתם, במצב הנוכחי תחנות המשטרה ביישובים הערביים אפילו מזיקות ותורמות לעלייה באלימות. חלקם אומרים אף כי המטרה של התחנות היא "לכלוא" את האלימות בתוך היישובים הערביים, ולא לתת לה לגלוש ליישובים היהודיים.

מוחמד ברכה, ראש ועדת המעקב לציבור הערבי בישראל, חד מאוד בהתנגדות שלו לתחנות משטרה ביישובים הערביים. לדבריו, "אני נגד הקמת תחנות משטרה. המטרה שלהן היא לא באמת לשמר על הביטחון.

"תסתכלי על אום אלפחם: הקימו תחנת משטרה שם, הפשע והאלימות לא ירדו. היינו בפגישה לפני כמה שבועות עם המשטרה, וחכרוש (ניצב ג'מאל חכרוש, הניצב הערבי הראשון במשטרה, שמונה לעמוד בראש המנהלת לשיפור השירות לערבים; ס"ע) לא היה שם. שאלתי למה, ענו לי בפירוש שהתפקיד שלו הוא לא להילחם בפשע, אלא להקים תחנות משטרה ולגייס שוטרים מוסלמים. המטרה של התחנות האלה היא לגייס את ילדינו לכוחות הביטחון ולשירות הלאומי. הם חשבו שיגייסו המונים, הם לא ממש הצליחו".

השר לביטחון פנים גלעד ארדן אכן הכריז יותר מפעם אחת על רצונו לגייס שוטרים ערבים למשטרה, אבל המטרה שלו – לדבריו – היא "להופיע ברחוב הערבי במלוא נוכחותנו, כשפנינו מול הקהילה ולשירותה".

אבל לא רק פוליטיקאים כמו ברכה חושבים ככה. גם קצינים לשעבר במשטרה חושבים שבמצב הנוכחי, תחנות המשטרה מיותרות. עו"ד נביל דאהר, ששירת במשטרה במשך 28 שנה, בין השאר גם כקצין חקירות בנצרת, טבריה ומשגב, ועובד היום במגזר הפרטי, אומר כי "תחנות המשטרה בכפרים הערביים הן קישוט. הקמנו תחנת משטרה, ויש יותר אלימות. אני הייתי ממליץ היום לא להגיש תלונות במשטרה. ללכת לגורמים סוציאליים או לוועדות סולחה ולסגור את העניין.

"המשטרה היום היא תפאורה, מתעסקת בכיבוי שריפות. כשיש קטטה בכפר, לוקח הרבה זמן עד שמוצאים כוחות. אם היתה ניידת משטרה במג'ד אלכרום, יכול להיות שהיו מונעים את הרצח".

"המשטרה היום היא תפאורה". תחנת המשטרה במג'ד אלכרום, בזמן ההפגנה נגד האלימות בחברה הערבית ב-3 באוקטובר 2019 (צילום: דוד כהן / פלאש90)

רב פקד בדימוס מישל חדאד, לשעבר ראש מחלק פשעים במטה מרחב דן ומי שהתפרסם כשפיענח את רצח מלה מלבסקי, מסכים עם דאהר. "לא צריכים תחנות משטרה בתוך הכפרים הערבים, לפחות לא בשלב הזה. התחנות צריכות להיות מחוץ ליישוב. בפנים הן רק מפריעות.

"ברגע שיהיה כבוד הדדי, אפשר להקים תחנות משטרה בתוך הכפרים והערים הערביים. צריך שהאזרח לא יפחד להיכנס למשטרה. אנשים צריכים להבין שהמשטרה היא לא אויב העם, היא באה לעזור לקורבן".

ההרג לא נעצר

הנתונים מראים שהצדק עם מי שחושב שתחנות משטרה לא מורידות את שיעור מקרי הרצח. לגבי מג'ד אלכרום, המקום שבו התחילה המחאה, הנתונים מראים על עלייה מאז שהוקמה שם תחנת משטרה.

לפי נתוני מרכז אמאן, המרכז הערבי למאבק באלימות שעוקב אחרי נתוני הרצח ביישובים הערביים, בחמש השנים שקדמו לפתיחת התחנה בדצמבר 2017 נרצחו ביישוב ארבעה בני אדם – שניים בירי, שלישי בדקירה ורביעי באופן "לא ידוע". מאז פתיחתה, נרצחו שלושה גברים בירי.

תושב מג'ד אלכרום מספר כי "הבית שלנו נמצא במרחק של 1.5 ק"מ מתחנת המשטרה. מעל ההר קיים שטח בשלב פיתוח להקמת שכונה חדשה לזוגות צעירים שמתעכב חצי שנה. בחודשים האחרונים אנחנו שומעים באופן יומי יריות שמגיעות מהשטח החשוך הזה, הדבר הפך לשגרה. אלה כיתות היורים שבאים להתאמן בשטח הפנוי בלילה. לא פלא שנרצחו שלושה צעירים במרחק נסיעה של 3 דקות בניידת מתחנת המשטרה לזירת הרצח".

מטווח לילי במג'ד אלכרום, במרחק שש דקות נסיעה מתחנת המשטרה

באום אל פחם, כפי שציין ברכה, הנתונים אפילו יותר חד משמעיים. תחנת המשטרה הוקמה בתוך היישוב ב-2014. לפי נתוני מרכז אמאן, ב-2012 נרשמו ביישוב שלושה מקרי רצח, אף אחד מהם לא היה מירי. ב-2013 נרשמו ארבעה מקרי רצח, שניים מהם מירי. ב-2014, שנת פתיחת התחנה, נרשמו שני מקרים של רצח בירי.

ב-2015 לא נרשם אף מקרה רצח ביישוב, אבל מאז התחילה הנסיקה: שלושה מקרי רצח ב-2016, כולם מירי. שלושה מקרים ב-2017, שניים מהם מירי. ב-2018 היו בעיר לא פחות משבעה מקרי רצח, כולם מירי. ב-2019 נרשמו ששה מקרי רצח באום אלפחם, ארבעה מהם מירי. בסך הכל, מאז פתיחת התחנה נרצחו בעיר 19 אנשים, קצב של ארבעה לשנה, לעומת פחות משלושה לשנה בשנתיים קודם לכן.

הנתונים מצביעים על עלייה משמעותית גם בכפר כנא. תחנת המשטרה שם נפתחה בנובמבר 2017. לפי נתוני מרכז אמאן, ב-2012 נרשמו ביישוב שני הרוגים, ב-2013 הרוג אחד, ב-2016 שני הרוגים, ובשנת 2017, שנת פתיחת התחנה, ששה הרוגים.

אבל פתיחת התחנה לא עצרה את ההרג. ב-2018, שנה לאחר פתיחת התחנה בכפר כנא, נרשמו ביישוב חמישה הרוגים, ובשנה האחרונה – 2019 – נרשמו  שלושה הרוגים. כלומר, מקצב של שני מקרי רצח בשנה בממוצע בין השנים 2012 ל-2017, עברנו לקצב של ארבעה מקרי רצח בשנה.

גם התחנה הטרייה שהוקמה בבאקה אלגרביה באוקטובר 2018 לא עצרה את ההרג. להיפך. בכל שבע השנים שקדמו לפתיחתה, כולל 2018, נרשמו בעיר שני מקרי רצח (אחד ב-2012 והשני ב-2018). לעומת זאת, ב-2019 נרשמו כבר שלושה מקרי רצח, יותר מאשר בכל שבע השנים הקודמות גם יחד.

בטירה נפתחה תחנת משטרה כבר באפריל 2013, אבל לא הביאה לשיפור המצב, וזאת באחת הערים עם מספר מקרי הרצח הגדולים ביישובים הערביים. ב-2012 ו-2013 נרצחו ביישוב ארבעה בני אדם, שניים בכל שנה. מאז הקמת התחנה מספרר הנרצחים טיפס. שלושה נרצחים ב-2014, שלושה ב-2015, שניים ב-2017, שבעה (!) ב-2018 וארבעה ב-2019. סך הכל, 19 מקרי רצח מאז פתיחת תחנת המשטרה, בקצב ממוצע של שלושה מקרים בשנה, לעומת שניים בשנה לפני פתיחתה.

גם בכפר קאסם נרשמה עלייה. בשש וחצי השנים שקדמו לפתיחת התחנה באוגוסט 2018, נרצחו 15 בני אדם, קצב של כ-2.3 לשנה. מאז שנפתחה, נרצחו בעיר 5 בני אדם, קצב של 3.8 נרצחים לשנה.

אינפוגרפיקה ועיצוב: אווה נג'אר

המקומות היחידים שבהם נרשמה ירידה במספר מקרי הרצח הם ג'יסר א-זרקא וערערה שבנגב. בערערה נפתחה התחנה באוקטובר 2018, ומאז לא נרשם שם מקרה רצח אחד, זאת לעומת ארבעה מקרי רצח בין 2012 ל-2017, אחד בכל שנה.

קשה גם לראות את ההבדל בין ישובים שבהם אין תחנות משטרה ויישובים שיש בהם, וביניהם ליישובים שבהם קיימת תחנה כבר שנים ארוכות. בלוד, לדוגמה, יש תחנת משטרה מאז ימי המנדט הבריטי, מה שלא מונע ממנה להוביל את מספר מקרי הרצח ביישובים הערביים עם לא פחות מ-30 מקרים מאז 2012, מתוכם שמונה ב-2019. ביפו, שבה כמובן יש תחנת משטרה, נרשמו ב-2019 חמישה מקרי רצח.

אין גם כל הוכחה לכך שביישובים שבהם אין תחנות משטרה, מספרי מקרי הרצח גדול יותר. בכפר ברא, לדוגמה, שבו אין תחנת משטרה, נרשמו בין השנים 2012-2019 ארבעה מקרי רצח, מהם רק אחד  ב-2019. בג'לג'וליה אין תחנת משטרה, ובשנתיים האחרונות נרשמה ביישוב עלייה במספר מקרי הרצח (שלושה ב-2018 ושלושה בשנת 2019), אבל הקצב אינו שונה מיישובים שבהם נפתחו תחנות בשנים האחרונות.

אי אפשר, כמובן, להוכיח שיש קשר סיבתי בין הקמת תחנת משטרה לעלייה בשיעור מקרי הרצח, אבל קשה לחלוק על כך שהנתונים מראים בבירור כי פתיחת תחנות משטרה אינה הפתרון.

תלונות לא עוזרות

המקרה של מג'ד אלכרום מעניין בהקשר הזה. התחנה נפתחה בדצמבר 2017 לאחר התנגדות חריפה של תושבי הכפר וראש המועצה המקומית. הם הפגינו נגד הקמת התחנה, ובכל זאת התחנה נפתחה – בבניין הכי גבוה בכפר, מבנה בן חמש קומות שיועד להיות בית אבות – ומשרתים בה כ-80 שוטרים.

"הייתי נגד פתיחת התחנה כי אין לנו אמון במשטרה", אומר ראש המועצה המקומית, סלים סליבי. "הקשר שלנו עם המשטרה הוא קשר של אי-אמון מזה עשרות שנים. תחנת המשטרה היא רק תפאורה להראות 'הנה אנחנו עובדים'. אולי יש להם רצון לשפר את התדמית שלהם בעינינו ולהחזיר את האמון, אבל זה לא קרה. האזרח הערבי רואה במשטרה כלי דיכוי, והמשטרה רואה בערבים אויבים".

הפגנה נגד האלימות בחברה הערבית במג'ד אלכרום, לאחר רצח שלושה מתושבי הכפר, ב-3 באוקטובר 2019 (צילום: דוד כהן / פלאש90)

"אנחנו במג'ד אלכרום התנגדנו להקמת תחנת משטרה כי ידענו מניסיון שתחנת המשטרה רק תגדיל את האלימות", אומר תושב הכפר, עו"ד חוסיין מנאע, העוסק כבר 20 שנה בתחום הפלילי והביטחוני. "הסתכלנו על מקומות אחרים וראינו שמקרי האלימות התרבו. זה מה שקרה אצלנו. מאז שתחנת המשטרה נפתחה, יש יותר ירי ואלימות ונשק".

עו"ד מנאע אומר כי "באים אלינו בטענות שאנחנו לא משתפים פעולה עם המשטרה. הם אמרו למישהו שייצגתי אותו שאם לא ינקוב בשמות של חשודים שירו על הבית שלו, הם לא יוכלו לטפל בתיק שלו. איזה מן דבר זה? זה התפקיד שלהם לדעת מי ירה ולא התפקיד שלנו לחקור ולמסור להם מידע. אין לנו אמון במשטרה, וגם להם אין אמון בנו. הם מתייחסים אלינו כאויבים, כסכנה ביטחונית. כל עוד שהפשע לא נוגע בהם ושכרגע הנשק מופנה רק לערבים – זה טוב להם שאנחנו נתעסק אחד בשני ולא בפוליטיקה".

גם כשיש תחנה בעיר, וגם כשאזרחים באים אליה להתלונן, זה לא ממש עוזר. סמירה אלח'אג יחיא, תושבת טייבה, עיתונאית פלילים ברדיו אלשמס מזה 16 שנה, מספרת כי קיבלה איומים אחרי שכתבה על סוחרי סמים בעיר שלה.


הטלוויזיה החברתית בכתבה על יחסי הציבור הערבי והמשטרה

"ביום של החתונה של הבן שלי", היא משחזרת, "בא אלי מישהו ואמר לי: 'תיזהרי, את יודעת מה אני מסוגל לעשות לך'. מתתי מפחד. ידעתי מי איים עלי, הגשתי תלונה במשטרה ולא עשו כלום. הם מדברים על זה שהערבים לא משתפים פעולה אתם. אני עזרתי למשטרה להגיע לפושע שאיים עלי. כלום לא עשו, אפילו לא חקרו אותו. שאלתי את המשטרה מה קורה, ענו לי 'אנחנו עובדים', ואחרי זמן מה סגרו את התיק. פניתי למח"ש לפני כמה חודשים והגשתי תלונה על סגירת התיק. עדיין לא קיבלתי תשובה".

ממשטרת ישראל נמסר כי "הוגשה תלונה, ועם סיום החקירה הוחלט על סגירת התיק".

תיאור דומה מספק הקרימינולוג ד"ר וליד חדאד. הוא גר בשפרעם, שבה קיימת תחנת משטרה עוד מימי המנדט הבריטי. בספטמבר 2018 הוצת בית הספר שאשתו עובדת בו.

בית הספר השרוף בשפרעם (צילום: וליד חדאד)

"כאיש מקצוע דאגתי להציב מצלמות מעל בית הספר", הוא מתאר. "לא מצאנו את המצלמה, אז פנינו לשכנים, שגם להם יש מצלמות. ראינו את הרכב, זיהינו את הלוחית והמספר שלו, ראינו במצלמה אפילו את הפנים של מי שהצית את בית הספר. יותר מזה המשטרה לא צריכה. עברו מאז שנה וחודשיים. לא תפסו את העבריין, לא הביאו אף אחד לחקירה, בטח שלא כתב אישום. אם אותו בן אדם היה מצית בית ספר בקרית אתא, האם עדיין היום היה נשאר בחוץ?"

המשטרה לא רוצה לעבוד או שיש לה הוראה מלמעלה לא לעבוד?

"לא יודע. מהניסיון שלי והעבודה בחקר עולם הפשע, אם העבריין עובד עם המשטרה ומלשין בדברים משמעותיים למשטרה, מזהירים אותו שלא יעשה את זה שוב ולא פותחים לו תיק".

פיקוח פוליטי ולא הגנה

חדאד מחזק את הטענה שהמשטרה מתעניינת בעיקר בפיקוח פוליטי ולא בהגנה על האזרחים הערבים. "לפני כמה חודשים היתה הפגנה גדולה בכביש חיפה-נצרת", אומר חדאד. "צעירים פירקו עמודי חשמל וזרקו אותם באמצע הכביש. באותו לילה הצעירים נעצרו על פגיעה ברכוש ציבורי, כי ראו בזה עניין ביטחוני.

"המשטרה השתמשה במצלמות של 'עיר ללא אלימות' (תוכנית שהושקה ב-2004 ובמסגרתה מוצבות מצלמות ביישובים שונים במטרה למנוע אלימות; ס"ע) לא כדי למנוע אלימות, אלא למטרה ביטחונית. לכן אני קורא לתוכנית הזאת 'אלימות ללא עיר'".

חדאד מספר, לדוגמה, כי בהפגנות שנערכו בשפרעם בקיץ 2014 – כמו גם ביישובים ערביים אחרים – במחאה על המתקפה הישראלית בעזה, המשטרה השתמשה בצילומים שהושגו דרך המצלמות של "עיר ללא אלימות" כדי לעצור מפגינים.

ראש עיריית טמרה, ד"ר סוהיל דיאב, גם כן מביע תסכול מהתוצאות של "עיר ללא אלימות". "לפני כמה שנים נכנסנו לתוכנית 'עיר ללא אלימות', אבל זה לא הפסיק את האלימות", הוא מספר. "זה לא ממש יעיל כי התקציב מחולק לא נכון. הלוואי שהיה לנו חופש פעולה עם התקציב. כרגע יש לנו משהו כמו 50 מצלמות, שזה כלום לעיר גדולה כמו טמרה. בכרמיאל לדוגמה יש 400 מצלמות, בעכו יש 600 מצלמות".

מצלמות "עיר ללא אלימות" סייעו במעצר מפגינים. שוטרים בטמרה בזמן ההפגנות ב-2014 (צילום: גיל אליהו / פלאש90)

מצלמות או לא מצלמות, כוח האדם בתחנות המשטרה בכל מקרה לא מספיק להתמודד עם האתגרים. נביל דאהר מכיר את זה מבפנים. "אם תלכי לכל תחנת משטרה, אחרי השעה חמש, יש חוקר תורן או שניים, זוג בלשים ושני צוותי סיור, ארבעה או ששה שוטרים בסך הכל. איך זה יספיק כדי לאכוף את החוק בעיר כמו נצרת והסביבה, או בכפר כנא או בכפר מנדא, בשפרעם ובטמרה?"

עו"ד חמודי מסרי, עורך דין פלילי בכיר המייצג רבים מחברי ארגוני הפשע, משוכנע שמדובר באי אכיפה מכוונת. "המשטרה יודעת בדיוק איפה יש נשק ומי מחזיק בנשק", הוא אומר. "לפני כמה שנים ערבי רצח יהודי בחיפה. הגדירו את זה כרצח על רקע לאומי. מהר מאוד תפסו את הרוצח. השתמשו במצלמות, בלוויין, במעקב אחרי טלפון, הביאו הליקופטרים לשכונת חליסה, סגרו את השכונה, עצרו 20 איש, מצאו נשק מוחבא במחסנים.

"אז למה לא המשיכו בחיפושים? אם התחילו בסריקה בשכונה, אז שיסרקו את כולה ויוציאו את הנשק. ברגע שהמודיעין עובד נכון, הם יכולים לתפוס את העבריינים ואת הנשק".

עו"ד רסול סעדה, לשעבר מנהל מיזם קהילות בטוחות ביוזמות אברהם, המתמקד במאבק בפשיעה ובאלימות, רואה בכל זאת צד חיובי בתחנות המשטרה. "הקמת תחנות משטרה חשובה, אבל לא כדי להיאבק בירי. איפה שהוקמו תחנות משטרה, יש ירידה באלימות בדרגה 1 ו-2, כלומר יש פחות אלימות ברחובות, פחות טרקטורונים, יש סדר בתנועה, נהגים חוגרים חגורות בטיחות, יש יותר דיווחים על אלימות בתוך המשפחה. בגלל הנגישות של המשטרה, יש הרתעה כללית. אבל זה לא לפשע מאורגן – הפושעים לא סופרים את המשטרה".

סעדה טוען שבכל מקרה קשה מאוד להסתמך על נתוני המשטרה. בחברה הערבית, הוא אומר, לא מדווחים על ירי. "מי שמדווח על ירי באום אלפחם אלה שכנים יהודים מהאזור". סביב טמרה, לדוגמה, אין יישובים יהודיים, ולכן נתוני הירי בטמרה נמוכים הרבה יותר.

"בחרו בדרך הקלה"

לפי סעדה, המקום היחיד שתחנת המשטרה באמת היתה יעילה והצליחה למגר את הפשע והאלימות הוא בג'סר אלזרקא – והנתונים מגבים זאת. לפי סעדה, מפקד התחנה במקום הבין שהוא צריך לשתף פעולה עם ראש המועצה, לרדת לרחוב ולבתי הקפה ולדבר עם האנשים. בנוסף, יש ניידת שכל הזמן מסתובבת בכפר. גם העובדה שג'סר הוא כפר מבודד עזרה מאוד.

סעדה מספר כי מקום אחר שבו נרשמה ירידה בפשע הוא טייבה, אף שאין תחנת משטרה בתוך העיר. ראש העיר שועאע מנצור, לדבריו, "עבד כמו ג'וליאני בניו יורק". לדבריו, העיר העתיקה בטייבה היתה חממה לעברייניים. "מנצור התחיל לעשות 'רמדאן מרקט' בחגים, שיפץ, הציב פנסים ומצלמות, והאנשים התחילו להגיע לשוק. לעבריינים שעשו בעיות הוא נתן את תפקיד המאבטחים של השוק. העברייניים הרגישו שייכות למקום וקיבלו כבוד מהאנשים, כך הוא שילב אותם מחדש".

מפקד התחנה שיתף פעולה עם ראש המועצה, והפשיעה ירדה. ג'סר אלזרקא (צילום: משה שי / פלאש90)

ההחלטה לפתוח שבע תחנות משטרה חדשות ביישובים ערביים, מסביר סעדה, קשורה להחלטת הממשלה 922 להשקיע בחברה הערבית. עוד לפני ההחלטה על התוכנית בסוף 2015, ועוד יותר מכך אחריה, המדינה הבינה שהיא חייבת לשפר את התעסוקה בחברה הערבית כדי להבטיח צמיחה כלכלית בישראל כולה. לדברי סעדה, "הם הבינו שהם לא יכולים לשנות כלום אם האנשים לא מרגישים ביטחון אישי. אבל הם בחרו בדרך הקלה: הקימו תחנות משטרה וגייסו שוטרים ערבים".

וליד חדאד לא מתנגד עקרונית להקמת תחנות משטרה ביישובים הערביים. הוא מסכים שהמשטרה מסייעת למלחמה בעבירות תנועה, לדוגמה. אבל הוא חושש מאוד מהצפת היישובים הערביים בשוטרים, כפי שמוצע עכשיו. בעיניו זה כמו חזרה לתקופת הממשל הצבאי. "ממילא המשטרה מאוד גזענית כלפינו", הוא אומר, "אנחנו נסבול פי אלף".

הפתרון, לדבריו, הוא הקמת רשות ממשלתית ללחימה באלימות ובפשיעה בחברה הערבית, בשיתוף פעולה עם חוקרים ומומחים מהחברה הערבית, ועם נציג של ועדת המעקב בדירקטוריון הרשות, לצד פעולות של המשטרה, כמובן. "אנחנו יודעים מה הצרכים שלנו", הוא אומר.

עבור רדא גאבר, מנכ"ל מרכז אמאן לחברה בטוחה, מדובר בעיקר בעניין של שליטה. כל עוד הפשע נמצא בתוך היישובים הערביים, הוא "לגיטימי". כשהוא יוצא החוצה, הוא נעשה בעיה.

"לפני כמה חודשים התפרסם סרטון שבו רואים צעירים בתוך רכב יורים באוויר בכביש בין רהט ליישוב יהודי", נזכר ג'אבר. למחרת השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, קיים פגישה מיוחדת בבאר שבע ודרש 'להחזיר שליטה' על הצירים הראשיים והתחבורה בנגב. המסר שהוא העביר זה שהוא הולך להגן על החברה היהודית מהחברה הערבית האלימה".

בעיניו של ג'אבר זה גם המסר שמקבלים השוטרים בתחנות המשטרה ביישובים הערביים. "ברגע שארדן אומר שהחברה הערבית היא חברה אלימה, הוא נותן אור ירוק לשוטר בתחנת המשטרה בכפר קאסם או טייבה, שלא משנה מה הוא עושה או לא עושה, הבעיה היא במנטליות של החברה הערבית. המסר לאותם שוטרים הוא שהם נמצאים שם בשביל פיקוח ושליטה שהפשע והאלימות לא יעברו את גבולות הכפרים הערביים והשכונות שלהם".

המשטרה: "הקמת התחנות הביאה לעלייה באמון"

ממשטרת ישראל נמסר בתגובה כי "ב-2016-2019 הקצה המשרד לביטחון הפנים בהדרגה כתוספת לבסיס התקציב של המשטרה שמופנה לטיפול בפשיעה בכל הארץ, סך של 882 מיליון שקל רק לחיזוק שירותי המשטרה רק במגזר הערבי, זאת חרף קיצוץ שבוצע על ידי משרד האוצר. מתוך סכום זה הוקצו 640 מיליון שקל לעלויות שוטפות ועוד 242 מיליון שקל להשקעות חד פעמיות ורכש של אמצעים, כלי רכב, היבטי בינוי, גיוס, הכשרות וכיוצא בזאת.

"כמו כן נוספו מאות תקנים, מרביתם במגזר הערבי, וגויסו עד כה יותר מ-600 שוטרים ושוטרות מהחברה הערבית לשורות משטרת ישראל, מרביתם לשירות ביישובי המגזר וביישובים מעורבים.

"בתקופה זו הוקמו 6 תחנות משטרה חדשות (כפר כנא, מג'ד אל כרום, טמרה, באקה אלע'רביה, כפר קאסם, ערוער), הוקמו 5 נקודות משטרה (ג'דידה מכר, טובה זנגריה, ג'יסר א-זרקא, מנדא ומג'אר), וכן חוזקו תחנות משטרה קיימות (אום אל פחם, רמלה, קדמה, רהט ועוד).

"נציין כי הקמת התחנות הביאו לעלייה באמון הציבור. ולראיה: לפני הקמת התחנה בכפר כנא אמון הציבור היה 42%, כיום, אמון הציבור הוא 52%. לפני הקמת התחנה במג'ד אל כרום אמון הציבור היה 33%. כיום, אמון הציבור הוא 46%".

>>הסדרה בערבית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf