"עשיתי סרטים על צדק ועוני, זה לא מצא חן בעיני השלטון באיראן"

מוחסן מח'מלבאף הוא אחד הבמאים האיראנים הידועים בעולם. סרטים כמו "סלאם סינמה", "גאבה", "ליקוי חמה בקנדהאר", "שקט" או "הנשיא", הקנו לו שם עולמי כאחד המייצגים הבולטים של הגל חדש בקולנוע האיראני.

הוא גם אחד הקולות הבולטים נגד המשטר האיראני, במיוחד מאז ששימש מעין דובר של מיר חוסיין מוסאווי, מנהיג "המהפכה הירוקה", שהמחאות נגד הזיופים שמנעו את בחירתו לנשיאות איראן ב-2009 זעזעו את המדינה. מוסאווי עצמו נתון מאז ועד היום במעצר בית.

פגשתי את מח'מלבאף, הגולה מארצו מאז 2005, בעיר הצרפתית וֶזוּל, בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע אסייתי. לפסטיבל הגיעה משלחת איראנית מכובדת. מי שכיהנה כראש חבר השופטים היתה השחקנית לילא חאתמי, כוכבת הסרט "פרידה" של הבמאי אסע'ר פרהדי, שזכה באוסקר בשנת 2011 בקטגוריית הסרט הזר. מח'מלבאף, המתגורר בלונדון מזה 10 שנים, היה אורח הכבוד של הפסטיבל, והסרט שלו "ליקוי חמה בקנדהאר" הוקרן באירוע הפתיחה.

שוחחתי ארוכות עם מח'מלבאף בימי הפסטיבל, ואז התיישבנו לראיון של שעתיים וחצי. דיברנו על הילדות שלו באיראן שלפני המהפכה החומייניסטית, על המאבק שלו נגד משטר השאה, על הרדיפה אחריו מצד המשטר האיסלאמי. "עשיתי סרטים על צדק ועוני, זה לא מצא חן בעיני השלטון", הוא אומר. דיברנו גם על גלות ועל הקושי לעשות סרטים בעולם קפיטליסטי. "יש היום יותר במאים מקהל", הוא אמר לי.

סיפור חייו של מח'מלבאף לא קל, ובכל זאת הוא לא תופס את עצמו לא כגיבור ולא כקורבן. "נולדתי בטהראן לפני 64 שנה, בשכונה הדרומית הענייה של העיר", הוא סיפר. "אמי ואבי התגרשו לפני שנולדתי. אבי סירב להכיר בי, ובית המשפט אילץ אותו לעשות זאת, ואז הוא רשם אותי שנה פחות מגילי בתעודת הזהות (עובדה שתציל את חייו של מח'מלבאף מאוחר יותר; ס"ע).

"חיינו בעוני. בגיל חמש התחלתי לעבוד אצל סנדלר, ובגיל 12 התחלתי לעבוד בעבודות מזדמנות – חקלאות, תעשייה, חנויות, כל מקום שהסכים לקבל אותי. שנאתי את בית הספר ואת שיטת הלימודים, אבל אהבתי לקרוא ספרים".

בגיל 17 הצטרף לפעילות נגד שלטון השאה. "הייתי פעיל במפלגה איסלאמית", הוא מספר. "לצד המחאה הפוליטית, היתה מחאה אמנותית. העלו הצגות במסגדים כדי לעודד אנשים למרוד נגד המלך. המשטרה החשאית באה ועצרה אותנו. ירו בי בבטן, הכדור חדר לגוף שלי ונשאר בקיבה. לקחו אותי לבית החולים לעבור ניתוח ואחרי כמה ימים החזירו אותי לכלא. חקרו אותי ועינו אותי חצי שנה".

את הסימנים של העינויים מח'מבלבאף נושא על גופו עד היום. הוא אפילו הוריד את מכנסיו בלובי של בית המלון ונשאר בבוקסר כדי להראות לי את סימני העינויים.

העובדה שאביו רשם אותו כצעיר מגילו, אומר מח'מלבאף, הצילה את חייו. המשטרה החשאית של השאה עצרה אלפי אנשים, ורבים הוצאו להורג. הוא ניצל מגזר דין מוות רק בגלל הגיל שנרשם בתעודת הזהות.

בכלא של השאה ישב מח'מלבאף ארבע שנים וחצי. "קראתי הרבה ספרים, כל יום ספר ולפעמים יותר", הוא אומר. "אסרו עלינו להשתמש בעטים ובניירות, אבל סידרתי את המוח שלי בקופסאות, כמו שלימד אותי הסנדלר. היה מותר לנו לצאת לחצר להתאוורר, ואז הייתי תופס אחד הקולגות שלי ומספר לו תוך עשר דקות את תקציר הספר שקראתי. ככה זכרתי אותו. בארבע וחצי שנות המאסר קראתי 2,000 ספרים – היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, דת, ספרות, סוציולוגיה, כלכלה".

אחרי נפילת השאה, מח'מלבאף שוחרר מהכלא יחד עם חבריו למאבק. "כולנו הפכנו לגיבורים לאומיים, ומכיוון שהייתי הצעיר ביניהם, הייתי מאוד מפורסם", הוא נזכר. "פניתי לאחד העיתונים והתחלתי לפרסם סיפורים קצרים על עוני, צדק, וחופש".

יחד עם כותבי סיפורים קצרים אחרים, הקים קבוצה ספרותית. "בכל יום שישי התאספנו והקראנו זה לזה את הסיפורים שכתבנו", הוא מספר. אחר כך היה שותף להקמת עמותה של אמנים יחד עם אנשי תיאטרון וציירים.

הימים שאחרי המהפכה היו טובים לתרבות ולאמנות. "עצורים שהיו איתי קיבלו תפקידים בכירים בממשלה החדשה, חלקם הפכו להיות שרים, אבל אני החלטתי שאני לא רוצה לקחת חלק בשלטון והעדפתי להמשיך לחיות צנוע".

הוא התחתן דרך שידוך. "מישהו שהיה איתי בכלא שאל אותי אם אני רוצה להתחתן", נזכר מח'מלבאף. "הייתי עדיין דתי, ובחיים לא דיברתי עם אישה או הסתכלתי על אישה. סבתא שלי לימדה אותי שאסור להסתכל על נשים, ושכשתעבור מולי אישה ברחוב, עליי להרכין ראש. היא גם הזהירה אותי מקולנוע. היא האמינה שמי שהולך לקולנוע, יסיים בגיהינום, ולכן אף פעם לא ראיתי סרט. עבור סבתא שלי, גם מוזיקה היתה חראם. כשהלכתי ברחוב ומוזיקה בקעה מאחד הבתים או החנויות, הייתי אוטם את אוזניי, כי לפי סבתא, לא אצליח לשמוע את המוזיקה שמתנגנת בגן עדן.

"אמא שלי הלכה וביקשה את ידי הכלה, וכך התחתנתי. אהבתי את אשתי הראשונה. אחרי שהתחתנו, התחלתי לכתוב מחזות לתיאטרון. יותר מאוחר במשרד התרבות, שהיה לו המון חומר גלם מצולם, ביקשו ממני לכתוב תסריט לפי החומרים והזמינו במאי לביים את הסרט. ישבתי חצי שנה, קראתי כל ספר על קולנוע וקטלגתי אותם כמו שלימד אותי הסנדלר. כתבתי את התסריט, אבל כשצפיתי בסרט, התאכזבתי מאוד. הבמאי הפך אותו לסרט אקשן. החלטתי שאני בעצמי רוצה לביים. לא רק בגלל האכזבה, אלא כי בפעם הראשונה שישבתי בבית קולנוע וצפיתי בסרט על מסך גדול, הוקסמתי מהתמונה יחד עם המוזיקה. הפסיכולוגיה, ההיסטוריה, הפילוסופיה וכל מה שלמדתי התחברו יחד בקולנוע. זה היה כמו כישוף".

מתוך "גאבה", סרטו של מח'מלבאף

מח'מלבאף הקים בית ספר ולימד ילדים ספרות, סוּפיוּת, אנגלית, כלכלה, וקולנוע. שלושת ילדיו עזבו את בתי הספר הממשלתיים והצטרפו לבית הספר של אביהם.

כך התחיל מח'מלבאף לביים סרטים. במהלך הקריירה שלו הספיק לביים 30 סרטים ולכתוב 30 רומנים, לא את כולם הוציא לאור. הוא גם כותב שירה, לעצמו. את הסרטים שלו מלמדים בבתי הספר לקולנוע ובאוניברסיטאות, הוא זכה באינספור פרסים.

מה שאני אוהבת במה שנקרא "הגל החדש" של הקולנוע האיראני, ובמיוחד אצל מח'מלבאף, זו הפשטות של הסיפור. המורכבות היא בבניית הדמויות. הקולנוע שלו מציאותי ובו זמנית סוריאליסטי. האימג'ים, הצילום ובחירת הלוקיישנים מהפנטים. השימוש במוזיקה גם כן. הסרטים שלו פילוסופיים ופסיכולוגיים, והוא מנתח את המבנה החברתי והמצב הפוליטי בלי הישירות שאנו רואים בקולנוע אחר. הסרטים והשפה של מח'מלבאף הם בית ספר לאמנות.

מה קרה אחרי המהפכה באיראן?

"בהתחלה היתה פריחה אמנותית וחופש, אבל לאט לאט התחילו להגביל אותנו. המון דברים לא מצאו חן בעיני בהתנהלות המשטר החדש, ומתחתי עליהם ביקורת. השלטון לא אהב את הביקורת שלי ומאוד כעסו עליי. לא יכלו להכניס אותי לכלא, כי אז היו הופכים אותי לגיבור לאומי משום שהייתי מאוד מפורסם, גם בזכות היותי מהפכן וגם בגלל ההצלחה של הסרטים שלי והכבוד שהבאתי לאיראן.

"האנשים התייחסו אלי כמו אל הדובר שלהם, ראו בי אחד מהם. המשכתי לגור בשכונות העניות. הייתי מסתובב על אופנוע, כל הזמן ברחובות עם האנשים העניים והפשוטים. הבנתי שהמהפכה נכשלה, והבנתי שהתפקיד שלי הוא לשנות את האנשים.

"התחלתי לעשות סרטים על נושאים קשים כמו דת ושלטון, דמוקרטיה, חופש  וצדק. הפחתי רוח של תקווה באנשים, וזה לא מצא חן בעיני השלטון. לאט לאט השלטון אסר הקרנות מסחריות של הסרטים שלי, וכדי שלא ייצאו רע, הרשו לי להקרין אותם רק במשך שבוע, באולם קטן ונידח. הגבילו אותי בכל דרך 'מתורבתת' אפשרית.

"כדי לצלם סרט באיראן, עליך לשלוח תקציר למשרד התרבות. אחרי שהם קוראים את התקציר, הם מבקשים תסריט ואז מתחילים להתערב בבחירת הצלם, בשאלה מי יהיו השחקנים שלי ואיזה סצנות עליי להוריד או לשנות. לכן נהגנו באיראן לכתוב שני תסריטים: אחד למשרד התרבות ותסריט אמיתי".

ההצלחה שלו ושל במאים איראנים אחרים שימשה להם תעודת ביטוח מסוימת. "אנחנו, הבמאים האיראנים, הבאנו המון תהילה למדינה שלנו", הוא אומר. "כל העולם ראה באיראן מדינת טרור, ופתאום ראו את הקולנוע האנושי שלנו. הממשלה חששה לעצור אותנו.

"הסרטים שלי דיברו על עוני, צדק וחופש, והיו ביקורתיים נגד הממשלה, והתחילו לעשות לי את המוות. שולח סינופסיס, ואחרי חודש אומרים לא הספקנו, תחזור בקיץ. בקיץ היו עונים לי שאין להם תשובה. הבנתי שהם לא רוצים שאני אעשה סרטים באיראן, אבל לא יגידו לי זאת בפנים, כי האנשים באיראן אהבו את הקולנוע והיו ממלאים את האולמות".

מח'מלבאף הבין שאין לו מקום באיראן. תחילה עבר עם אשתו ושלושת ילדיו לאפגניסטן, והמשיך לעשות שם סרטים. "המראות של העם האפגני זרוק ברחובות, רעב ללחם, קרעו לי את הלב", הוא אומר. "בנינו בית ספר, תרמנו לבית יתומים, עזרנו לשחקניות שהיו ברחוב וקנינו להן דירות".

מתוך "ליקוי חמה בקנדהאר"

אבל המשטר החומייניסטי לא שכח את מח'מלבאף. בזמן הצילומים באפגניסטן, הוא מספר, "הממשלה האיראנית שלחה טרוריסטים כדי לחסל אותי, זרקו פצצה על סט הצילומים, אחד מאנשי הצוות שלי נהרג ויותר מעשרה נפצעו".

בשלב הזה, ב-2005, הבין מח'מלבאף שאין לו ברירה אלא לצאת לגלות. תחילה נחת בפריז. "התקבלנו יפה ואף העניקו לי דרכון צרפתי והיתה סביבי שמירה 24 שעות של שבעה שומרי ראש", הוא אומר. "אבל אלה לא היו חיים. אין טיפת פרטיות".

שלטונות צרפת עדכנו אותו שטרוריסטים מאפריקה נשלחו לחסל אותו, והוא החליט לעבור לבריטניה. "עברתי ללונדון. יותר בטוח לי שם. כבר עשר שנים אנחנו גרים בלונדון בצניעות גדולה", הוא מספר, "אני לא צריך הרבה כסף. יש לי מזוודה קטנה עם בגדים, זה כל הרכוש שלי".

איך אתה מצליח לעשות סרטים בגלות?

"זה מאוד קשה. את רוב הסרטים שביימתי לא צילמתי באיראן, גם בתקופה שגרתי שם. צילמתי באפגניסטן, בקזחסטן, בגאורגיה, באיטליה, בהודו, בישראל ובהמון מקומות. אחרי ניסיונות ההתנקשות, נעשה יותר קשה, כי אני מבוקש באיראן. אני נמצא ברשימה השחורה, ואם אני אטוס מעל המרחב האווירי של איראן, הם יכולים להוריד את המטוס ולעצור אותי ואז לשחרר את הטיסה. הם עשו זאת בעבר עם אחרים. לכן קשה לי להגיע להרבה מקומות בעולם כי אני חושש שיעצרו אותי".

הגעת לישראל ארבע פעמים. אתה שוחר חופש, למה הסכמת להגיע למדינה שכובשת עם אחר?

"בפעמיים הראשונות הגעתי כדי לצלם סרט דוקומנטרי על הבהאים. בפעם השלישית הוזמנתי לפסטיבל ירושלים ובפעם הרביעית לפסטיבל חיפה. אני נגד חרם תרבותי כי הוא בלתי אפשרי. היום בעידן האינטרנט והטלוויזיה אנחנו יכולים לראות סרטים מכל העולם. וחוץ מזה אני מאמין בדיאלוג בין האנשים. הגעתי כדי לדבר עם הקהל הישראלי ולנסות להשפיע עליו".

איך קיבלו אותך בישראל?

"בשדה התעופה נחקרתי שלוש שעות. לקחו את הטלפון שלי, עברו על הספרים ולא הפסיקו לשאול אותי שאלות. הקהל היה חצוי. עבורם איראן היא מדינת טרור והם חשבו שהעם האיראני שונא אותם. באתי עם מסר של אהבה. ישבתי עם הקהל אחרי הקרנה שלוש שעות ודיברתי איתם. חלק לא קיבלו את דברי. אמרתי להם שעליהם להפסיק ללמד את ילדיהם על השואה, כי כך הם נוטעים בילדים שלהם פחד, ופחד מייצר שנאה ועוינות".

אז מה אתה עושה עכשיו?

"בתקופת הקורונה, הרבה אנשים היו בדיכאון וחרדות. התחלתי להעביר הרצאות בפסיכולוגיה דרך הזום כדי לעזור לאחרים. לאט לאט הפכנו את זה למעין ספר פסיכולוגיה אונליין חינמי".

איך הגעת לפסיכולוגיה? מתי למדת?

"אפילו תיכון לא סיימתי, כי ישבתי בכלא, כל מה שאני יודע לימדתי את עצמי דרך קריאת ספרים. אספתי את כל ספרי הפסיכולוגיה, קראתי אותם וקטלגתי אותם כמו שאני יודע לקטלג. בכלא ניסיתי לעזור לאסירים דרך שיחות. גם לי היה קשה, במיוחד בלילות. הייתי ממלמל משפטים מעודדים, ובבוקר הייתי מתעורר, חוזר על אותם משפטים מעודדים ומעלים את הדיכאון והחרדה.

"הבנתי שאנחנו יכולים לשלוט במוח שלנו. עכשיו העברתי הרצאות, ערכתי את ההרצאות המוקלטות באנגלית ופרסית, וכרגע הן פתוחות לקהל הרחב בחינם. לימדתי 270 סטודנטים, חלקם אפילו עשו תואר שלישי. התנאי שלי היה שמי שלומד אצלי, ילמד אחרים".

ממה אתה מתפרנס?

"אני לא צריך הרבה כסף. אני מעביר סדנאות בבימוי, נותן הרצאות ומזה אני חי".

מה יהיה עתיד הקולנוע גם בצל מגיפת הקורונה? אין קהל.

"נכון, היום יש יותר במאים מאשר קהל, לא כל מי שיש לו עט הוא תסריטאי, ולא כל מי שיש לו טלפון חכם הוא במאי. קולנוע, לפי מיטב הבנתי, צריך מסר ואמירה נוקבת. קולנוע צריך להשפיע. היום רוב הסרטים ריקים מתוכן, בלי נשמה. סרטים טכניים ומסחריים. העיקר לעלות על הגל ולקטוף פרסים מפסטיבלים. הקולנוע האמנותי דועך. הקפיטליזם השתלט על תעשיית הקולנוע. אני חושש שעוד עשרים שנה, לא יהיה צורך בבמאים. רובוטים יביימו סרטים.

"כשאני מעביר סדנאות, אני אומר לסטודנטים שלי: עזבו אתכם מתחרות ומפסטיבלים. העיקר מה שיש לכם להגיד, מה הדבר האמיתי. אל תחשבו על לנצח בתחרות. אני לא אופטימי לגבי האנושות והעולם. אבל אני אופטימי לגבי עצמי ולגבי הנשמות של העולם".