אלימות או גירוש: הבחירה הבלתי אפשרית של נשים זרות בישראל

בין רסיסי המידע שעלו מאז נודע דבר הרצח המחריד של אדיסי אלבנה, שנדקרה למוות בביתה בקרית אתא בחודש שעבר, עלה העניין שעל אף האלימות שחוותה, היא לא התלוננה, ואף דחתה הצעות לפנות למשטרה. פרט שנדחק לשוליים הוא שאלבנה לא היתה עולה חדשה ולא אזרחית ישראלית. היא היתה "זרה", נוצרייה, שהגיעה לכאן כבת זוג של ישראלי, וקיבלה הבטחה שתוכל להביא מאתיופיה גם את בנה בן ה-13. היום (חמישי) יוגש כתב האישום נגד בן זוגה של אדיסי, החשוד ברצח, בבית המשפט המחוזי בחיפה.

העובדה שאלבנה היתה אישה שמעמדה הקבוע בישראל לא הוסדר, עשויה להסביר את חוסר הנכונות שלה לפנות לרשויות לעזרה. לו היתה עושה זאת, סביר להניח שהיתה מגורשת מישראל. זהו גורלן של נשים חסרות מעמד, או כאלה שנמצאות בהליכי הסדרת זוגיות בישראל, מכוח ההליך המדורג לקבלת אזרחות ישראלית בין בן זוג זר לבן זוג ישראלי – נשואים או ידועים בציבור.

נוהל רשות האוכלוסין מ-2007 מאפשר לנשים זרות שהיו בהליכי זוגיות עם בן זוג ישראלי, וההליך הופסק בשל אלימותו של בן הזוג, להגיש בקשה הומניטרית לרשות להסדיר את מעמדן בישראל. לפי נתונים שהעבירה הרשות ב-2019, בעקבות עתירה של המוקד לפליטים ומהגרים, מתוך 66 בקשות שהוגשו ב-2017 ו-2018, אושרו 30 בקשות של נשים שההליך המדורג בעניינן הופסק בשל אלימות מצד בן הזוג הישראלי. בכל הבקשות שאושרו, לנשים היו ילדים משותפים עם בן הזוג האלים. כלומר, לא אושרה אף בקשה הומניטרית של אישה נפגעת אלימות כשלבני הזוג לא היו ילדים משותפים.

עוד עולה מהנתונים שב-2010 הוועדה אישרה שתי בקשות בלבד של נשים שלא היו להן ילדים משותפים עם בן זוגן הישראלי, זאת מתוך 11 בקשות שאושרו באותה שנה. מאז 2010 לא ניתן מעמד לנשים נפגעות אלימות שלא היו להן ילדים משותפים עם בן הזוג הישראלי. אם כן, איזה תמריץ יש לאותה נפגעת אלימות לדווח על האלימות במשפחה, כשזה יוביל לגירושה?

>>> טרלול אנטי פרוגרסיבי: הימין נגד האמנה למניעת אלימות מגדרית

יש כמה סיבות למצב העגום הזה, אחת מהן נוגעת לתנאים שקבועים בנוהל. הנוהל חל רק במקרים שבהם הזוגיות הוכרה על ידי הרשות, ושיש הוכחות לאלימות, למשל, כשאישה שהתה מעל חודש במקלט לנשים נפגעות אלימות או כשיש אישור של עו"ס מהמרכז למניעת אלימות במשפחה שקובע שהאישה חוותה אלימות מצד בן הזוג.

במקרים שבהם לנשים אין ילדים מבן הזוג הישראלי, הנוהל קובע תנאים קשוחים בהרבה. נוסף על ההוכחה לאלימות, על האישה הזרה לעמוד בתנאים מצטברים. למשל, לא די שבני הזוג יהיו בקשר זוגי, עליהם להיות נשואים, והאישה צריכה להחזיק לפחות שנתיים ברישיון ישיבה מסוג א/5, אשרה של תושב ארעי. עמידה בתנאים אלה ותנאים נוספים מאפשרים להעביר את הבקשה לוועדה הבין-משרדית שדנה בבקשות הומניטריות. הנוהל קובע גם אפשרות למקרים חריגים עבור מי שלא עומדת בקריטריונים, אך זה קורה לעתים נדירות.

ואם לא די בכל זה, כשהבקשה מגיעה לשולחנה, הוועדה בוחנת את שיקול האלימות יחד עם שיקול נוסף – שהזיקה לישראל תהיה חזקה יותר מזו שלמדינת המוצא. כמובן שקשה מאוד (אם לא בלתי אפשרי) להוכיח זיקה כזאת, בוודאי לאישה שפעמים רבות מודרת ומבודדת חברתית כחלק מדפוסי האלימות. לכן, מה שקורה לרוב הוא שהוועדה תקבע שזיקתה של האישה לישראל אינה חזקה דיה, ושאין באלימות כשלעצמה טעם להסדיר את מעמדה בישראל – והבקשה תידחה.

חשוב לזכור שהנוהל נוסח כדי לעודד נשים לצאת ממעגל האלימות ולשים קץ לרעה החולה הזו. בהתייחס לכך, בית המשפט העליון קבע, בפרשת זוולדי, שמטרת הנוהל היא "עידוד נשים שנפלו קורבן לאלימות מצד בעליהן להתלונן על מעשיהם ולצאת ממערכת היחסים האלימה… שיקול זה חורג מגדרי ההגנה על זכותה של אישה פלונית, אל עבר תחומי האינטרס הציבורי במיגור והוקעת מעשי אלימות במשפחה… נוהל זה נועד על מנת למנוע מצב בו יחששו נשים נפגעות אלימות להתלונן פן תאבדנה זכויותיהן להסדרת מעמדן בישראל".

ההליכים יכולים להימשך שנים

מעבר לקשיים הטמונים בנוהל עצמו, יש קשיים רבים נוספים. הבולט שבהם הוא הזמן הארוך שנמשכים ההליכים, חודשים רבים ולעתים אף שנים. למשל, המקרה של ל', שגרה בישראל כמעט 30 שנה ומיוצגת על ידי המרכז לסיוע משפטי לעולים (שמטפל בעשרות תיקים פרטניים של נשים נפגעות אלימות). היא סבלה מאלימות קשה ביותר מצד בעלה, שבעקבותיה אף התעוורה בעין אחת. בן הזוג הורשע ונגזר עליו עונש מאסר.

ל' עומדת בכל הקריטריונים שבנוהל, ונלחמת על הסדרת מעמדה בישראל כאישה נפגעת אלימות מאז 2012. תחילה בקשתה אושרה והיא קיבלה מעמד זמני. לאחר כמה שנים בקשתה נדחתה בטענה של "שינוי נסיבות", ומאז, במשך כ-10 שנים, קיבלה ל' החלטות חוזרות שליליות בעניינה, שאילצו אותה לפנות לערכאות משפטיות. היא עדיין ממתינה לפסק דין.

קושי אחר שבו נתקלות נשים נפגעות אלימות הוא שאם הבקשה מוגשת כאשר האישה לא מחזיקה ברישיון עבודה בתוקף – הרישיון שלה לא מוארך אוטומטית בעת ההמתנה להחלטה. חשוב להבין שהיעדר הרישיון לא מתאפשר לאותן נשים להתקיים בכבוד, והן  חשופות ופגיעות לניצול אפילו יותר מנשים נפגעות אלימות ישראליות.

בנייר עמדה שהוגש לוועדה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי ב-2021, הציע המרכז לסיוע משפטי לעולים להעניק לנשים שהבקשה בעניינן נמשכת מעל 3 חודשים רישיון עבודה זמני, שיוארך מעת לעת עד להכרעה. אף שכבר ב-2012 הודיעה המדינה, במסגרת הליך משפטי, שתינתן עדיפות לטיפול בקורבנות אלימות שאין להן אשרה בתוקף והן עומדות בתנאי הנוהל, זה לא קורה בפועל.

ואם לא די בכך, הממשלה הנוכחית ביטלה סופית את הצטרפותה לאמנת איסטנבול למאבק באלימות נגד נשים ואלימות במשפחה. עוד לפני זה החליטה הממשלה הקודמת להחריג מהאמנה נשים זרות, כששרת הפנים לשעבר, איילת שקד, טענה כי הן מקבלות מענה הולם.

המצב כיום הוא שכאשר נשים נפגעות אלימות שאין להן ילדים מבן זוגן הישראלי פונות לסיוע לאחר שדיווחו על אלימות, וההליך המדורג בעניינן הופסק, אנחנו, במרכז לסיוע משפטי לעולים, נאלצות להבהיר להן שהסיכוי שלהן לקבל מעמד בישראל נמוך. זאת אף שרשות האוכלוסין עצמה מעודדת נשים נפגעות אלימות לפנות לעזרה. זה לא חייב להיות ככה. נשים בישראל לא צריכות להישאר במערכות יחסים אלימות בגלל חשש מגירוש, או חלילה לסיים את חייהן כמו אדיסי אלבנה.

מאיה דומן שפיטלניק ונעמי קסל הן עורכות דין במרכז לסיוע משפטי לעולים