newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

טרלול אנטי פרוגרסיבי: הימין נגד האמנה למניעת אלימות מגדרית

ח"כים ואנשי פורום קהלת התכנסו היום כדי לדון בסכנות הקיומיות של אמנת איסטנבול. בלי קשר לכתוב באמנה ולמציאות, טענו שם שהיא תפרוץ את שערי המדינה בפני כל נשות העולם המוסלמי, והעולם בכלל, ותפגע בריבונות הכנסת. ולא פספסו הזדמנות לתבל עם קצת טרנספוביה

מאת:
מארגן הכנס, ח"כ שמחה רוטמן (במרכז) וח"כית מיכל ולדיגר (הציונות הדתית), וח"כ אלון טל (כחול לבן) שתומך באמנת איסטנבול (צילום מסך מתוך הקלטת הכנס ביוטיוב)

"מאבק דגל במלחמת התרבויות". מארגן הכנס, ח"כ שמחה רוטמן (במרכז) וח"כ מיכל ולדיגר (הציונות הדתית), וח"כ אלון טל (כחול לבן) שתומך באמנת איסטנבול (צילום מסך מתוך הקלטת הכנס ביוטיוב)

הבוקר (רביעי) התקיים בכנסת כנס "הקללה מאיסטנבול" – נגד החלטת הממשלה לאמץ את אמנת איסטנבול של מועצת אירופה (Council of Europe), שמתווה דרך למדיניות מקיפה נגד אלימות מגדרית.

מתחילת החודש מתנהלת בימין מתקפה מתוזמרת נגד כוונתם של שר המשפטים, גדעון סער, ושל ראש הממשלה החליפי ושר החוץ, יאיר לפיד, לחתום על האמנה. "הם הופכים את זה למאבק דגל במלחמת התרבויות שניטשת בישראל", אומרת פרופ' רות הלפרין-קדרי, מייסדת מרכז רקמן, שהיה הראשון לקדם את חתימת ישראל על האמנה. "מה שבאמת עומד מאחורי זה הוא החשש שייקחו להם את הפריבילגיות שלהם, כרסום בפטריארכיה. הם לא רוצים לאבד שליטה".

האמנה קובעת ארבעה עמודי תווך למאבק באלימות המגדרית: מניעה, הגנה, העמדה לדין ומעקב אחר התופעה. בתחום המניעה, למשל, קובעת האמנה צורך בהכשרת אנשי מקצוע, בקמפיינים ציבוריים וחינוכיים, בתוכניות טיפול לעבריינים וכדומה. תחת הגנה מופיעים אספקה של שירותי תמיכה, מרכזי סיוע לנפגעות, הקמת מנגנוני תלונה ושירותי הפצת מידע. בתחום המשפטי, נקבע הצורך בסנקציות נגד עבריינים, הגנה על זכויות הקורבנות והתייעלות של המשטרה ושל התביעה.

הנתונים בישראל אינם מעודדים. מנתוני המשטרה ומשרד הרווחה עולה שבין 2016-2020 נרצחו 122 נשים, כ-40% מהן על ידי בני זוגן או בני זוג לשעבר. ב-2020 נפתחו במשטרה 20,326 תיקים בגין אלימות בין בני זוג, כשב-87% מהתיקים הנפגעת היתה אישה. עוד עולה מהנתונים כי רק אחד מחמישה גברים שנפתח נגדם תיק במשטרה טופל במרכז ייעודי, וכ-60% מהגברים שנזקקו לטיפול לא קיבלו מענה.

את הכנס היום אירגן ח"כ שמחה רוטמן (הציונות הדתית). השתתפו בו הח"כים אמיר אוחנה, גלית דיסטל-אטבריאן, גדי יברקן ושלמה קרעי מהליכוד; אבי מעוז, איתמר בן גביר, אורית סטרוק ומיכל ולדיגר מהציונות הדתית; יעקב מרגי ומשה אבוטבול מש"ס; ועמיחי שיקלי, שפרש לאחרונה ממפלגת ימינה. עוד דיברו בכנס שפי פז; פרופ' אבי בל ועו"ד דוד פטר מפורום קהלת; ופרופ' טליה איינהורן מאוניברסיטת אריאל. ח"כ אלון טל (כחול לבן) הגיע לכנס כדי להשמיע עמדה שתומכת באמנה.

הח"כים דיסטל-אטבריאן, יברקן ושיקלי גם משכו את חתימתם על מסמך מנובמבר 2021, שקרא לראש הממשלה לצרף את ישראל לאמנה.

על אמנת איסטנבול, שנכנסה לתוקף ב-2014, חתומות כיום יותר מ-40 מדינות, ויותר מ-30 כבר אישררו אותה. האמנה יוצאת מנקודת מוצא שמענה אפקטיבי לאלימות מגדרית ואלימות במשפחה מחייב פעולה מתואמת בכמה זירות, ושיתופי פעולה בין המדינה, המגזר הפרטי, מערכות החינוך, רשויות האכיפה וארגוני החברה האזרחית.

בשנה שעברה פורסם דו"ח מבקר המדינה בנושא "התמודדות עם תופעת האלימות בין בני זוג", שהצביע על שורת כשלים בטיפול של המדינה בתופעה, ובהם היעדר הגדרה בחוק לתופעת האלימות במשפחה; אי הכשרת עובדים סוציאליים בתחום; והיעדר פעילות לאיתור משפחות בסיכון. המבקר מצביע על אמנת איסטנבול כנקודת ייחוס כיצד יש להתמודד עם תופעת האלימות במשפחה.

מבחינת הימין, לעומת זאת, מדובר בסכנה לזהותה היהודית ולריבונותה של ישראל, כמו גם לערכי המשפחה המסורתיים. טענה מרכזית, שהמתנגדים לאמנה חוזרים עליה שוב ושוב, במגוון מסמכים וטורי דעה, היא שהאמנה מהווה "כרטיס כניסה חופשי לזרים באישור המדינה" – אף שמדובר בטענה מופרכת מהיסוד.

כך למשל, טוענים בפורום קהלת ש"האמנה תגרום לשינויים מרחיקי לכת במדיניות ההגירה לישראל, ותייצר עילות פליטות חדשות ונרחבות". בפורום "הארגונים למען המשפחה" טוענים כי "האמנה תוביל לפתיחת שערי המדינה לכל הנשים בעולם המוסלמי". פורום הארגונים אף מרחיק לכת וטוען כי חתימה על האמנה תוביל ל"אובדן החירות הפרלמנטרית של מדינת ישראל".

הגדיל לעשות עו"ד פטר מקהלת, שכתב בטור ב"מעריב" כי "אם מדינת ישראל תפתח שעריה בפני כל קורבנות האלימות על פני תבל, האלימות בארץ תגבר ולא תפחת". כלומר, פטר רואה בנשים נפגעות אלימות לא רק סכנה דמוגרפית, אלא גם טרוריסטיות פוטנציאליות.

טענות אלה, בבסיסן, הן הפחדה מפני איש קש. חלקן נוגעות לסעיף 59 לאמנה, שמבקש להגן על מי שתהליך קבלת המעמד שלהן תלוי בבן זוגן האלים. ישראל כבר הודיעה על כוונתה להסתייג מסעיף זה.

באופן דומה, מוצגים סעיפים 60 ו-61 לאמנה, שמפרשים אלימות נגד נשים כעילה לבקשת מקלט ולהגנה מפני החזרה למדינת המוצא, כמה שפותח פרצה "לכל אישה בעולם אשר טוענת שנפגעה מאלימות", להגיע לישראל.

בפועל, האמנה לא מוסיפה דבר על מחויבותה של ישראל בענייני הגירה ומעמד, שממילא קיימת מכוח אמנת הפליטים, שאותה אישררה המדינה ב-1954. יתרה מכך, בדברי ההסבר של מועצת אירופה לאמנה נקבע במפורש כי אין בהוראותיה כדי להוסיף על הוראת אמנת הפליטים בכל הקשור לתנאים לקבלת מעמד. כלומר, ישראל תחתום על האמנה רק בכפוף לפרשנותה הקיימת של אמנת הפליטים של האו"ם, ללא כל שינוי במדיניות הקיימת, על גזענותה ואכזריותה.

הטענות לעקיפת סמכות הכנסת, או "אובדן החירות הפרלמנטרית", נוגעות לקביעה כי מועצת אירופה תפקח על יישום האמנה במדינות החתומות. בכנס נשמעה שוב ושוב הטענה כי מדובר באקט אנטי-דמוקרטי, ושהגוף שצריך לקבל החלטות בעניין הוא הכנסת.

גם כאן מדובר באיש קש. הצטרפות לאמנה בינלאומית אינה הופכת את האמנה לחוק מדינה. גופים המפקחים על אמנות לכל היותר יכולים להמליץ למדינה כיצד לנהוג, ואין להם כל סמכות לפגוע בריבונותה.

לדברי הלפרין-קדרי, "הכלל במשפט הישראלי במסגרת החוקתית של מדינת ישראל מימים ימימה זה שהצטרפות לאמנות בינלאומיות היא בסמכות הממשלה. כל האמנות, מאז ומעולם, לא היתה עליהן הצבעה בכנסת, מסיבה פשוטה: אם זה היה הליך בכנסת, זה אומר שבעצם הכנסת מחוקקת את זה כחוק פנימי של מדינת ישראל, וזה כמובן הדבר האחרון שהם רוצים. הטענה שלהם שהגוף שצריך להחליט הוא הכנסת היא פרדוקסלית".

הפגנה נגד אלימות כלפי נשים בתל אביב, ב-1 ביוני 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

הפגנה נגד אלימות כלפי נשים בתל אביב, ב-1 ביוני 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

גם ברמה המשפטית, אומרת הלפרין-קדרי, כל טיעון בבג"ץ יידרש להישען קודם כל על נורמות משפטיות פנימיות, בעוד האמנה תשמש אך ורק כנימוק נוסף שלבדו אינו מהווה עילה מספקת. לדבריה, ועדת הניטור של האמנה משמשת כגוף בקרה חיוני, המשקף למדינות את העמידה ביעדים וממליץ להן כיצד לפעול.

"שום דבר מזה לא יקרה בלי שיש גוף מדינתי מתכלל, שקושר בין כל הגופים הפועלים בתוך המדינה בשדה הזה, ממשלתיים ולא ממשלתיים. זה מועדון שמתמחה אך ורק בנושא הזה, שיש לו תמונה השוואתית של הפקת לקחים ולמידת עמיתים. אנחנו רק יכולים להרוויח מזה".

"תו תקן פמיניסטי רדיקלי"

גם האימה מפני ה"פמיניזם הרדיקלי" משחקת תפקיד לא קטן בהתנגדות לאמנת איסטנבול, והשחקנים המרכזיים אף מנצלים את ההזדמנות כדי להשחיל פנימה מסרים טרנספוביים, אף שהאמנה כלל לא עוסקת בנושא.

במוקד הטענה לסיכון ערכי המשפחה עומד סעיף 12(א) לאמנה, שלפיו (בתרגום של מרכז רקמן) "המדינות החברות ינקטו את הצעדים הדרושים לקידום שינויים בדפוסי התנהגויות חברתיות ותרבותיות של נשים וגברים, מתוך מטרה לבער דעות קדומות, מנהגים, מסורות ושאר נהגים המבוססים על רעיון נחיתות האשה, או על תפקידים סטריאוטיפים לנשים ולגברים". לפי פורום הארגונים למען המשפחה, מדובר ב"ניסיון לכפייה משפטית של תו תקן פמיניסטי רדיקלי". לא פחות.

לדברי הלפרין-קדרי, "זה דבר שהם נורא מפחדים ממנו, שפתאום יחנכו לשוויון מגדרי. זה כולל הכשרות שופטים, הכשרות עובדי רווחה, סוכני שלטון החוק, קמפיינים להעלאת מודעות".

איכשהו, פרופ' יוג'ין קונטורוביץ' מפורום קהלת הצליח להגיע למסקנה שסעיף 3(ג) באמנה "פותח את הדלת בפני הכרה שיפוטית במגדרים 'א-בינריים', בהגדירו 'מגדר' לאו דווקא כתוצר ביולוגי, אלא כ'תפקידים, התנהגויות, פעילויות ותכונות שהינם תוצר חברתי'".

למעשה, מה שכתוב בסעיף האמור הוא: "'מגדר' משמעו התפקידים החברתיים המובנים, התנהגויות, פעילויות ומאפיינים שחברה נתונה רואה כהולמים לנשים ולגברים". היה יכול להיות יותר פרוגרסיבי, אך בכל מקרה מפורש דיו.

למרות זאת, טוען קונטורוביץ' כי "בעוד שלטענת מועצת אירופה הכוונה איננה לשלול את הצביון הביולוגי של מגדר, אין ספק כי בית משפט אקטיביסטי יכול בהחלט לעשות בכך שימוש". גם הטיעון הזה לא מחזיק מים.

ד"ר עידו קטרי מאוניברסיטת תל אביב מסביר כי קטגוריית המין במשפט מעולם לא הוגדרה מבחינה ביולוגית, אלא אך ורק חברתית ותרבותית. "כל המאבק הפמיניסטי המשפטי השתמש בקטגוריית המין באופן הזה, כי שונות ביולוגית עלולה להצדיק את זכויות היתר שיש לגברים", הוא אומר.

"באמנה הזו הם לא מגדירים מה זה מין, אלא מדברים על מגדר. קהלת מנסים להפוך את הגלגל, לדרוש הגדרה מהותנית ומצמצמת, אבל האמנה הזו לא סתם מדברת על מגדר. אלימות נגד נשים היא אלימות ממוגדרת. זו לא גזירה מהטבע שנשים הן מטרות לאלימות. זה קשור במבנה חברתי".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf