newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"אז אתם בעד חמאס?" תשובות לשאלות ששמאלנים נשאלים בימי מלחמה

ימי האלימות הגואה שעוברים עלינו כעת מציבים בפנינו שורה של שאלות לא פשוטות: 'אבל חמאס התחיל', 'ישראל חייבת להגן על עצמה', 'אבל יצאנו מעזה!' ועוד. לכולן יש תשובות שמאליות ערכיות ועקביות. הנה העיקריות שבהן

מאת:

האחריות להחליף דיסקט היא עלינו. הפגנה נגד המלחמה והאלימות, יפו, 18.5.2021 (צילום: חגי מטר)

הם התחילו. הם יורים עלינו טילים ואנחנו חייבים להגן על עצמנו.

זה לא נכון. לפני שהתחילה המלחמה בעזה ישראל יצרה שורה של הסלמות בירושלים, אחת אחרי השנייה: בשער שכם, בשייח' ג'ראח, במסגד אל-אקצא ובדרכים אליו. כל שינוי של הסטטוס קוו באל-אקצא, אחד המקומות הקדושים ביותר לאסלאם, תמיד יוצר הסלמה. כניסה של שוטרים חמושים לתוך הרחבה, פציעה של מאות מאמינים, ותקיפת מתפללים אפילו בתוך מבני המסגדים בשיאו של הרמדאן – היא בוודאות מתכון לאסון, וישראל יודעת את זה, ולכן לרוב נמנעת מפעולות כאלה.

אלו הן סיבות מיידיות. אבל המלחמה הנוכחית היא נקודת שיא של חיכוך מתמשך, של אלימות בלתי מפסקת מצד ישראל ששקופה לנו רוב הזמן. עזה נמצאת תחת מצור מתמשך כבר 14 שנים. המצור, שמונע כמעט לחלוטין ייצוא ומטיל הגבלות קשות מאוד על ייבוא, מוביל לעוני ולתנאי חיים בלתי נסבלים, לרבות מחסור במים נקיים ובחשמל.

המצור מצטרף לסוגים אחרים של אלימות שישראל מפעילה כל הזמן נגד פלסטינים, כמו הריסות בתים שיטתיות בירושלים, בקעת הירדן, דרום הר חברון והנגב, ירי במפגינים, מעצרים מנהליים (כליאה ללא משפט, האשמה ברורה או הגבלת זמן), מעצרי ילדים, והרשימה עוד ארוכה. כל הדברים האלה נמצאים ברקע של ההסלמה הנוכחית.

ועדיין, אנחנו באמצע מצב מלחמתי, ואנחנו חייבים להגן על עצמנו.

אף אחד לא אומר שישראל צריכה לשבת בפסיביות בזמן שיורים עליה. אבל מצרים, האיחוד האירופי, רוסיה ואפילו החברה הטובה ארה"ב כבר מאוד לוחצים על הפסקת אש. חמאס מעוניין והציע הפסקת אש לראשונה כבר לפני שבוע. ישראל היא זו שבוחרת להמשיך את ה"מבצע" הזה, שנכון לשעת הכתיבה על בחייהם של 230 בני אדם בעזה, בהם 65 ילדים, ושל 12 אנשים בישראל, בהם שני ילדים, בנוסף לכל הפצועים וההרס והחורבן, בעיקר בעזה וגם בעוטף עזה.

אפשר לבחור בהפסקת אש כבר היום, ואחריה לדבר על סיום המצור על עזה והכיבוש בגדה המערבית, ועל הסכם שלום לטווח הארוך עם הפלסטינים (ראו בהמשך בהרחבה).

חמאס הוא ארגון דתי, רודני, שמדכא פלסטינים בעזה, ושמבצע פשעי מלחמה כשהוא תוקף והורג אזרחים בישראל. אין ולא יכולה להיות לכך הצדקה. משפחה נמלטת למקלט באשקלון בעקבות ירי טילים מעזה (גילי יערי / פלאש 90)

אבל יצאנו מעזה!

זה לא נכון.

כלומר, כן, פיזית ישראל הוציאה מתנחלים וחיילים מעזה. אבל באינספור מובנים, ישראל עדיין מאוד שולטת ברצועה, ומכריעה את הגורל של תושביה. ישראל עדיין שולטת במטבע בעזה ובמכס של עזה. היא שולטת במערכות החשמל והמים (מה שאפשר לגלעד שרון להציע השבוע פשוט לסגור להם את החשמל והמים). היא מגבילה את מרחב הדיג והחקלאות שבהם תלויה חלקית כלכלת הרצועה. היא מפקחת על מרשם האוכלוסין, וכל תינוק בעזה חייב להיות רשום במאגר של המנהל האזרחי בישראל.

לפעמים, היא ממש מתערבת בהיתרי בנייה ומאשרת שיפוצים בבתים של אנשים. היא שולטת בכניסה ויציאה של אנשים וסחורות, מגבילה הכנסה של מוצרים (כמו למשל: קורות עץ בעובי של יותר מ-5 ס"מ), ואוסרת כמעט לגמרי על ייצוא של מוצרים (למעט טקסטיל, עשרה סוגים בלבד של פירות וירקות, וריהוט – שמורכב מעצים של פחות מ-5 ס"מ עובי), וגם זה – רק לגדה המערבית, וקצת לישראל.

עוד לא דיברנו בכלל על ההשלכות של החלטות ישראליות כמו להפציץ תחנות חשמל בעזה, או להשמיד את משרד הבריאות העזתי ואת המעבדה היחידה ברצועה לביצוע בדיקות קורונה. כן, זה קרה השבוע.

זו רק רשימה חלקית. מאוד. האתר של ארגון "גישה" הוא מקור מעולה בשביל להתעדכן בכל רבדי השליטה הישראלית בעזה, ואני ממליץ במיוחד על הדו"ח "50 גוונים של שליטה" מ-2017 ועל "עזה מבפנים", העדכני יותר, מסוף 2020.

הם מנסים לפגוע באזרחים, אנחנו מנסים להימנע ואולי רק פוגעים באזרחים בטעות.

זה לא מדויק.

בניגוד לדעה הרווחת ולמה שמספרים לנו, לא כל התקפה אווירית בעזה זוכה להתראה מוקדמת. מעבר לכך, השימוש שישראל עושה בירי ארטילרי הוא בהגדרה לא מדויק, ואין שום דרך לכוון אותו על מבנה ספציפי. ירי ארטילרי, למשל, הרג רק אתמול אב בכיסא גלגלים, את אשתו שהייתה בהריון, ואת בתם בת השנתיים.

כשמפגיזים אזור מגורים באחד המקומות הצפופים בעולם, קשה להיתמם כשנהרגים חפים פשע. משפחות שלמות בעזה נמחות מעל פני האדמה מבלי שהצבא מוכן אפילו לתת הסבר מדוע ולמה. כדאי לקרוא עדויות של אזרחים מעזה מהימים האחרונים כדי להבין איך המציאות הזאת נראית מנקודת המבט שלהם (כאן, כאן וכאן).

כך, גם אם אין כוונה ישירה ומפורשת להרוג ילדים, הרי שהתוצאות מוכיחות שלכל הפחות יש אדישות למוות כמעט ודאי של ילדים ואזרחים לא מעורבים. התוצאות (ולא הכוונות) מוכיחות שמוות מסיבי של חפים מפשע הוא מחיר שצה"ל מוכן "לשלם" על מנת להשיג מטרות צבאיות.

ברוח הדברים שכתבה כאן אינה מיכאלי ב-2014, הרי אף אחד לא היה מסכים להרוג 65 ילדים ישראלים כדי להסיר איום בירי רקטות של ישראל. כלומר, הבחירה להיות אדישים למוות הזה ולקבל אותו כגזירת גורל – גם היא בחירה. גם היא כוונה.

כל זה, כאמור, מעבר לשאלה של עצם הבחירה במלחמה, והאם יש דרך אחרת. אם מסכימים שיש דרכים אחרות להסיר את האיום על ישראל, ושאנחנו לא במלחמת אין-ברירה, הרי שהבחירה במלחמה קטלנית כל כך מהווה בחירה בהרג של ילדים ואזרחים לא מעורבים.

הם פועלים מתוך אוכלוסייה אזרחית, מסתירים נשק מתחת לבתים, אז איזה ברירה יש לנו?

נכון. זה נורא. אבל זו גם המציאות של כל ארגון שנלחם בצבא גדול וחזק ממנו. טיילו ברחבי הארץ וראו את השלטים שמהללים את הסליקים שהחביאו נשק מתחת לגני ילדים, למרפאות וכן הלאה. עד היום כמה מהנכסים הצבאיים המרכזיים של המדינה נמצאים בתוך, מתחת או בצמוד לאזורים עירוניים צפופים.

המצב הזה ללא ספק יוצר מצבים בלתי אפשריים לישראל, ואפשר להבין את הבחירה לפגוע במחסן נשק גדול גם במחיר של פגיעה ברכוש אזרחי. אבל שוב, הבחירה הזאת לגיטימית פחות אם מביאים בחשבון את העובדה שאנחנו כבר אחרי לפחות חמישה "מבצעים" גדולים בעזה בעשרים השנים האחרונות, שפעם אחר פעם מתברר שאין שום פתרון צבאי שיכול להסיר את האיום מעל ישראל לטווח הארוך – ושמנגד כן קיימים פתרונות לא צבאיים.

עזה, על אף האכזריות שבה, לימדה אותי דברים רבים. למשל, שכאשר מתגבר קול השבטיות והלאומנות, זוהי בשורה רעה, כי נעלמים קולות של אמת - ונשארת רק המולה גדולה. מסע לווייה בעזה אחרי הפגזה ישראלית (מוחמד זאנון / אקטיבסטילס)

גם אם אין כוונה ישירה ומפורשת להרוג ילדים, הרי שהתוצאות מוכיחות שלכל הפחות יש אדישות למוות כמעט ודאי של ילדים ואזרחים לא מעורבים. מסע לווייה בעזה אחרי הפגזה ישראלית (מוחמד זאנון / אקטיבסטילס)

בקיצור, אתה בעד חמאס.

ממש לא. חמאס הוא ארגון דתי, רודני, שמדכא פלסטינים בעזה, ושמבצע פשעי מלחמה כשהוא תוקף והורג אזרחים בישראל (מה שגם הוביל לפתיחת חקירה נגדו בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, לצד החקירות נגד ישראל). עמירה הס כתבה השבוע בפירוט רב על האדישות של חמאס לחיי האזרחים שעליהם הוא אחראי, על האופן שבו הוא צומח ומתחזק פוליטית בזירה המקומית והאזורית על חשבון המתים, ולחלוקת האחריות בינו לבין ישראל על ההרג שלהם.

לכל הפשעים האלה אין ולא יכולה להיות הצדקה. נקודה.

אז למה השמאל כל כך משקיע בביקורת על ישראל ולא על חמאס?

משתי סיבות מרכזיות: הראשונה היא שכישראלים, יש לנו הרבה יותר השפעה על מה שישראל עושה מאשר על חמאס. אנחנו יכולים להגיד מה היינו רוצים שחמאס יעשו או לא יעשו, ואנחנו יכולים לכעוס עליהם עד ביאת המשיח, אבל זה לא ישנה הרבה, כי אנחנו לא חלק מהאוכלוסייה שהם מייצגים – ועוד יותר מכך כי אנחנו כן חלק מהקבוצה שמדכאת את עמם. לעומת זאת, אנחנו כן יכולים לדרוש ולשנות מדיניות של הממשלה שלנו.

הסיבה השנייה והחשובה עוד יותר היא שבמאזן הכוחות, ישראל היא השליט העליון של כל המרחב בין נהר הירדן לים התיכון, עם כוח צבאי, דיפלומטי וכלכלי אדיר פי עשרות מונים מזה של הפלסטינים. ישראל היא זו שמחליטה איך יראו חייהם של אנשים בכל המרחב הזה, היא זו בעלת הכוח האולטימטיבי להחליט מה יהיה עתידו של המרחב, ולכן גם אם היא לא האחראית הבלעדית למצב – היא כן האחראית הראשית למצב.

אבל לפחות אנחנו נותנים להם עזרה הומניטרית כל הזמן. זה לא נחשב לטובתנו?

אנחנו לא.

יש משאיות עם ציוד ואוכל שנכנסות דרך מעברי גבול בשליטת ישראל לתוך הרצועה. אבל זו לא עזרה הומניטרית מישראל. מדובר בציוד ואספקה שנרכשים על ידי אנשי עסקים עזתים ועל ידי ארגוני סיוע בינלאומיים. כך למשל האו"ם קונה אוכל מחברות ישראליות, וישראל "מרשה" לאוכל הזה – החיוני להישרדות הכי מינימלית של חיים ברצועה – להיכנס לשם. זה הכל.

אם תושבי עזה בחרו בחמאס להנהגה, הם לא צריכים לשלם את המחיר?

לא, הם לא. בשום מצב אזרחים מהשורה לא צריכים לשלם את המחיר על הפשעים של המנהיגים שלהם, כמו שאזרחים ישראלים לא צריכים לשלם בחייהם על פשעי המלחמה שישראל מבצעת בשטחים.

אבל השאלה הזו קצת מתייתרת לאור הנסיבות של היעדר בחירות פלסטיניות. הבחירות האחרונות בשטחים נערכו ב-2006 (לפני 15 שנים), ומי ש"בחר בחמאס" (כלומר נתן לרשימה שלו רוב בפרלמנט), לצד בחירה במחמוד עבאס מהפת"ח כנשיא, היו כל הפלסטינים בכל השטחים, כך שאין סיבה להעניש את תושבי עזה יותר מאשר את תושבי הגדה המערבית, לפי ההיגיון הזה. כמו כן, מומחים מסכימים שאחת הסיבות העיקריות לתמיכה בחמאס היא התנגדות לשנים של שלטון אוטוריטרי ומושחת של פת"ח. אנשים לא מצביעים רק על "סוגיות חוץ" (היחס לישראל), אלא גם ובמידה רבה על סוגיות "פנים".

כך שאין הצדקה להרוג מצביעים לחמאס, וממילא לא הצביעו לחמאס כבר 15 שנים, אבל רק לצורך הדיון – נלך אפילו יותר רחוק. בסקר במרץ האחרון (רק לפני חודשיים) של "המרכז הפלסטיני למדיניות ולמחקר מדיניות" בראשות ד"ר חליל שקאקי, מכון הסקרים הפלסטיני המוביל, הסתמן יתרון צפוי לפת"ח בבחירות גם בגדה וגם בעזה. כשהבחירות התקרבו, מפלגת פת"ח הרקובה מבפנים התפצלה לשלוש רשימות שונות, ורק בגלל זה איבדה את הרוב שהיה צפוי לה. לנשיא מחמוד עבאס, כשליט רודן, זה לא כל כך התאים, אז הוא ביטל את הבחירות והפיל את האחריות על ישראל. זו, מצדה, באמת לא הסכימה להבטיח את קיום הבחירות בירושלים, בניגוד להתחייבויותיה בהסכם אוסלו, וכך שיחקה לידיים של עבאס ושל חמאס, וגם הבטיחה את המשך הפירוד בין שתי המפלגות ובין עזה לגדה המערבית.

אגב, שקאקי גם מצא בסקר האחרון שלו שיותר מ-70 אחוז מהפלסטינים מעוניינים בפתרון של שלום, במסגרת שתי מדינות נפרדות או מדינה אחת משותפת. זה המון.

הפגנת תמיכה בחמאס על הר הבית (פאיז אבו-רמלה / אקטיבסטילס)

מומחים מסכימים שאחת הסיבות העיקריות לתמיכה בחמאס היא התנגדות לשנים של שלטון אוטוריטרי ומושחת של פת"ח. הפגנת תמיכה בחמאס ברחבת מסגד אל-אקצא (פאיז אבו-רמלה / אקטיבסטילס)

למה אין שם הפגנות נגד הירי? נגד הפיגועים?

נתחיל מקצת הקשר היסטורי: ממש לא מזמן, ב-2018, התחילו פעילים חברתיים בעזה ביוזמה של הפגנות נגד המצור ולמען זכות השיבה. ההפגנות היו אמורות להיות מיצגים ססגוניים ליד הגדר, וניסו לפנות ישירות לישראלים כדי לנסות לתקשר את המצוקה של התושבים בעזה. ישראל הייתה הראשונה לרסק את המחאה הזאת, בירי מסיבי וקטלני שהרג יותר ממאתיים איש, וביניהם עיתונאים וחובשת וילדים ואדם נכה, ופצע קשות אלפים. בהמשך, חמאס השתלט על הצעדות ודיכא את מה שנשאר מהרוח החופשית שלהן. זה היה מהלך של מחאה עממית ולא חמושה, חלופה לדרך הנשק, שדוכא בכוח על ידי שני השליטים של הרצועה. גם זה חל מהאלימות השקופה בעינינו, הרקע לאלימות המאוד גלויה שיש כרגע.

לגבי ההווה, אפשר להניח שיש רובד של היעדר מחאה בגלל הפחד מחמאס כשלטון רודני שמדכא מחאות נגדו. אבל זה לא רק זה. ככלל במאבקים אנטי קולוניאליים, גם מי שמתנגדים לאלימות לא יוצאים למאבק נגד מי שמשתמשים באלימות. בהודו, בדרום אפריקה, בצפון אירלנד ובעוד מקומות – זרמים שונים נקטו בכלים שונים, מהפגנות לא אלימות וחרמות, דרך זריקות אבנים ועד ירי ופיגועים, אבל כולם חתרו למטרה אחת משותפת והיא שחרור מהשלטון המדכא. הם לא דרשו שלום. הם דרשו שחרור, שעל בסיסו ניתן יהיה בהמשך לבנות שלום. השיח שמתמקד בהפסקת האלימות נגד המדכא, ומתעלם מהאלימות המובנית בשיטה, הוא שיח של המדכא, והמדוכא לא משתתף בו.

אבל יש גם מי שתומכים בחמאס במצב הנוכחי, גם בימים נוראים כמו אלה שבהם תושבי עזה משלמים את המחיר של המדיניות שלו ושל ישראל בו זמנית. במאמר בנושא הזה כתבה כאן ב-2014 העיתונאית העזתית עביר איוב על האבחנה שפלסטינים ברצועה עושים בין חמאס כמפלגת שלטון לבין חמאס כתנועת התנגדות. כדאי ללמוד ממנה.

מבחינתם זה בכלל על 1948 וקיומה של מדינת ישראל, לא על 67'.

יש הסכמה פלסטינית רחבה (שאני ורבים אחרים בשמאל הלא ציוני שותפים לה) ששורשי הסכסוך כאן אכן נטועים ב-1948. עם ההקמה של ישראל מאות אלפי פלסטינים הפכו לפליטים, איבדו את רכושם ולא זכו לשוב עד היום; פלסטינים אחרים איבדו את רכושם בתוך ישראל והפכו לעקורים עד היום; כל מי שנשאר בתוך המדינה שהוקמה הושם תחת ממשל צבאי שנמשך 18 שנים; ועד היום ישראל ממשיכה בעקביות להפלות נגד אזרחים פלסטינים בשורה של חוקים (כמו חוק הלאום או חוק השבות), במדיניות (כמו איסור על איחוד משפחות), בהקצאת אדמות ותכנון (מאות ישובים יהודים חדשים ב-73 שנים, וכמעט אפס יישובים ערבים חדשים, לצד חסמים קשים לאישור תוכניות מתאר), בתקציבים, במדיניות אכיפת חוק, ועוד ועוד.

פלסטינים והקהילה הבינלאומית מתעקשים שכל פתרון יתייחס גם לבעיות היסוד של 1948. זה לא אומר "השמדה" של מדינת ישראל, או גירוש של כל היהודים מכאן. זה כן אומר שינוי מהותי במאזן הכוחות, ביטול של עקרון העליונות היהודית במרחב, פתרון צודק לבעיית הפליטים ויצירת אזרחות שוויונית

מכל הסיבות האלה, פלסטינים והקהילה הבינלאומית מתעקשים שכל פתרון יתייחס גם לבעיות היסוד של 1948. זה לא אומר "השמדה" של מדינת ישראל, או גירוש של כל היהודים מכאן. זה כן אומר שינוי מהותי במאזן הכוחות, ביטול של עקרון העליונות היהודית במרחב, פתרון צודק לבעיית הפליטים שמבוסס על הכרה בזכותם לשוב (גם אם לא באמת כולם ישובו בפועל), ויצירת אזרחות שוויונית.

למה הערבים בישראל מצטרפים לבלגאן ותומכים בטרור?

האירועים שראינו בשבועות האחרונים קשורים מאוד לסיבות שהוזכרו כאן הרגע, לכך שהעם הפלסטיני הוא עם אחד, גם אם ישראל מנסה להפריד אותו לקבוצות שונות ונבדלות עם זכויות שונות באזורים שונים. פלסטינים בישראל מתקוממים גם בסולידריות עם פלסטינים בעזה, בגדה המערבית ובירושלים המזרחית, וגם במאבק על הזכויות שלהם עצמם, ונגד מהלכים של נישול שבאים לידי ביטוי בין היתר בדחיקה ההדרגתית והמאיצה של אוכלוסיות ערביות מערים שהיו פלסטיניות והפכו "מעורבות" – כמו יפו ולוד.

לצד זה חשוב לשים לב שיש יחס הפוך ומובהק למדי בין מידת החירות שממנה נהנות קבוצות פלסטיניות שונות, לבין הפנייה שלהן לכלים אלימים. באופן עקבי, פלסטינים אזרחים בתוך ישראל ממקדים את הרוב המכריע של המחאה שלהם נגד הנישול והאפליה שבבסיס המדינה באמצעות הצבעה בבחירות, הפגנות, שביתות ושיח ציבורי. בימים האחרונים כמעט כל ההנהגה הפלסטינית בישראל, מקומית וארצית כאחת, יצאה בגלוי בעד המחאה העממית והצודקת, ונגד הפגיעה ביהודים וברכוש.

בירושלים, שם רוב הפלסטינים הם תושבים אבל לא אזרחים ולא יכולים להצביע בבחירות, ככלל יש יותר סוגים של מחאה אלימה ברף הנמוך יותר – של אבנים וסכינים, בעוד שתחת המשטר הצבאי הדכאני בגדה המערבית ותחת המצור ברצועת עזה אנחנו רואים (לצד מגוון אדיר של מחאות עממיות ולא חמושות, שבקושי מגיעות לידיעת הציבור הישראלי) את המקומות שמהם יצאו מבצעי פיגועי התאבדות, או ירי רקטות על אזרחים. ככל שהדיכוי גדול יותר, כך אלימה יותר ההתנגדות.

פלסטינים בישראל מתקוממים גם בסולידריות עם פלסטינים בעזה, בגדה המערבית ובירושלים המזרחית, וגם במאבק על הזכויות שלהם עצמם. הפגנה ביפו נגד המלחמה על עזה (אורן זיו)

אבל מה אפשר לעשות אחרת? כבר הצענו להם מדינה וכל הסיפור הזה לא הלך.

לא ממש. בהסכם אוסלו, בניגוד לתדמית הציבורית שלו, מעולם לא הוסכם שהולכים לכיוון של מדינה פלסטינית ריבונית. הוא רק יצר פתרון זמני שהקל על ישראל והוריד ממנה את עיקר מלאכת ניהול האוכלוסייה הכבושה, והעביר את המשימה לקבלן משנה בדמות הרשות הפלסטינית. בטווח הארוך, זה דווקא הקל על ישראל להנציח את השליטה שלה בשטחים. גם ברק, בניגוד לתדמית הרווחת, לא "נתן להם הכל", אלא בעיקר ניסה "לחשוף את פרצופו האמיתי של ערפאת", הציע הצעות לא סבירות מבחינת הפלסטינים, ופוצץ את המשא ומתן.

בעשור הראשון של שנות האלפיים היה רגע שבו יתכן שהסכם היה קרוב יותר, בתקופת המשא ומתן של אולמרט ועבאס, אבל כבר לעולם לא נדע כמה ריאלי היה הרגע הזה, בגלל שחיתותו של אולמרט שהובילה לנפילתו. מאז, אין באמת עוד משא ומתן, ואנחנו נעים בין רמות שונות של אלימות תוך ניסיון לתחזק את השליטה בשטחים, ואף ניסיון אחד כושל לספח חלקים מהגדה המערבית.

אם אנחנו באמת רוצים שלום, אנחנו חייבים קודם כל לוותר על הגישה שקובעת שרק ישראלים (או יותר גרוע: רק יהודים) יקבעו את עתיד הארץ הזאת. זו ארץ משותפת, של שני עמים בגודל דומה, שלשניהם יש פזורה עולמית. ההכרעה על עתיד הארץ הזאת חייבת להיות מבוססת על ההכרה בכך שלכל מי שחיים בארץ הזו יש זכות שווה לחיים בכבוד, לשוויון, להגדרה עצמית, לחירות, לדמוקרטיה, לביטחון ולשלום. זה יכול להיות דרך פתרון של שתי מדינות שוות זו לצד זו, פתרון של מדינה אחת, קונפדרציה או כל מיני דברים אחרים. אבל את עקרונות היסוד האלה לפתרון – מעולם לא באמת ניסינו.

למה שנכנע לטרור וניתן לחמאס מה שהם רוצים?

היסטורית, ישראל העבירה את המסר שהיא מבינה רק כוח. את סיני החזרנו רק אחרי הכאפה שקיבלנו במלחמת יום כיפור, כשלפניה לא עלה על דעתו של אף אחד לפנות את חצי האי. למו"מ על אוסלו נכנסנו בלית ברירה בעקבות האינתיפאדה הראשונה. מלבנון יצאנו בשן ועין בעקבות המאבק של חיזבאללה, ומעזה יצאנו בסיום האינתיפאדה השנייה, וכמעיין פרס לחמאס – תוך התעלמות מהרשות הפלסטינית שהיתה השותפה המתבקשת לפינוי בהסכמה ובתיאום של הנסיגה. גם בשנים האחרונות, ישראל פשוט מתעלמת מאבו מאזן ברמאללה, וממשיכה לתת מתנות נקודתיות לחמאס בתמורה להפחתות תקופתיות ברמות הירי מעזה.

האחריות להחליף דיסקט היא עלינו. לא לשבת למו"מ רק כשיש לנו יותר מדי קורבנות ואנחנו נדחקים לפינה, אלא גם בתקופות של "שקט" (שהוא שקט בשבילנו, כאמור, לא בשביל הפלסטינים שממשיכים לסבול מאלימות הכיבוש), ומתוך מחויבות לפתרון צודק, לפי המתווה שציינתי קודם. זה לא פרס לטרור – זה דרך להבטיח לעצמנו עתיד שהוא צודק יותר, חכם יותר, ובר קיימא יותר מחיים נצחיים על החרב, שהם כל מה שנתניהו והימין מבטיחים לנו.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

היוזמה משאירה את תושבי עזה נתונים לחסדיהן של אותן ממשלות המסייעות למתקפה הישראלית על הרצועה. חוף העיר עזה, 13 ביוני 2019 (צילום: חסן ג'די / פלאש90)

"הומניטריות מהכורסה": הכשלים של מסדרון הסיוע הימי לעזה

חמישה וחצי חודשים לתוך המלחמה, תושבי עזה זקוקים לסיוע משמעותי שיאפשר להם לשרוד. היוזמה האמריקאית להקמת מסדרון ימי תסייע בכך בטווח המיידי, אך היא מתעלמת מסיבת היסוד לאסונה של עזה: שליטת החנק הישראלית ארוכת השנים  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf