גם אם אבו מאזן ידחה את הבחירות, רוחות השינוי יצאו מהבקבוק

מחמוד עבאס (אבו מאזן) ונתניהו שונים מאד זה מזה, למעט דבר אחד. שניהם חושבים שהם מגיני האומה ובלעדיהם תחולל קריסה מוחלטת. הצלחת המאבק הלאומי גם עבור נתניהו וגם עבור אבו מאזן תלויה באחיזתם הבלעדית בהגה השלטון. בעקשנות רבה הם מסרבים להניח אותו מידם, למרות הכאוס והקריסה במעמדם הפוליטי ובמעמד מדינתם.

הבה נתרכז במחמוד עבאס. בניסיון לעצור את הקריסה ומתוך היענות ללחץ אירופי ממושך, הכריז עבאס בדצמבר שעבר על קיום בחירות בשלוש פעימות: למועצה המחוקקת של הרשות הפלסטינית, לנשיאות הרשות ולמועצה הלאומית הפלסטינית של אש"ף. הוא עשה זאת לאחר שפתח, חמאס והארגונים הקטנים חתמו ופרסמו מסמך, שמתווה את מסגרת הבחירות.

החתימה של חמאס על המסמך הייתה בעיניו של אבו מאזן קלף מנצח, ובניגוד להתחייבותו לא לרוץ לכהונה נוספת, הוא החליט להתמודד שוב בבחירות לנשיאות. אבו מאזן ראה במסמך כתב כניעה של חמאס. אך למעשה חמאס עשה זאת בהמשך לשינויים במדיניותה שעליהם כתבנו כאן.

חמאס התחייבה לשמור על החוק הבינלאומי, להקים מדינה בגבולות 1967 ובירתה מזרח ירושלים, להכיר באש"ף כמסגרת גג לגיטימית ובלעדית, לנהל מאבק עממי בדרכי שלום ולהעביר את השלטון הנפרד ברצועת עזה לרשות הפלסטינית. עבאס שלח את המסמך לממשל החדש בארצות הברית ולמדינות אירופה בתקווה, שהן תתמוכנה בקיום בחירות בהשתתפות חמאס, ותלחצנה על ישראל לאפשר את עריכתן על פי הסכמי אוסלו, כולל במזרח ירושלים.

עתה, שלושה שבועות לפני הבחירות הראשונות בסדרה, אפשר לסכם שאבו מאזן היה אופטימי מדי. בזירה הבינלאומית, שדה הפעולה היחיד של אבו מאזן לקידום עצמאות פלסטינית, הוא נחל כישלון. ארה"ב לא הגיבה לפניותיו, והנושא לא על סדר יומה. הוא שלח שלוש אגרות למדינות אירופה, שלא נשאו פרי אף שהן לחצו עליו לקיים בחירות. רק השבוע, בעקבות פגישת שר החוץ הפלסטיני ריאד אל-מלכי עם עמיתו האירופי ג'וזף בורל, הצהיר האחרון על תמיכה בקיום הבחירות, כולל בירושלים.

אולם ההצהרה חסרת משמעות, שכן באה לאחר הדלפות שאבו מאזן החליט לבטל או להשעות את הבחירות בגלל סירובה של ישראל לאפשר את עריכתן בירושלים. זאת ועוד, ישראל הודיעה לפלסטינים על התנגדותה לבחירות בירושלים, עצרה מועמדים ולא אישרה את כניסתם לישראל של משקיפים אירופים שאמורים היו, כבעבר, לפקח על טוהר הבחירות.

אבו מאזן גם לא חזה את ההתפתחויות בזירה הפנימית. ההכנות לבחירות הזריקו חיים למערכת פוליטית, שהוא ובכירי הפתח ניוונו. אבו מאזן חשב שהוא יוכל לשלוט על תהליך המיסוד הפוליטי, ופתח יתחרה מול חמאס ראש מול ראש. התוצאה היא שלושים ושש רשימות, מהן שלוש מייצגות את ממסד הפתח הקלאסי: הרשימה של אבו מאזן, הרשימה של מרוואן ברגותי ונאסר אל-קידווה והרשימה של תומכי מוחמד דחלאן. לצידן רצים החמאס, החזית העממית והחזית הדמוקרטית ומספר רב של רשימות עצמאיות.

בציבור נוצר מומנטום והציפיות גואות לחולל שינוי בהנהגה באמצעות הבחירות. הרמזים שיוצאים מהמוקטעה על הכורח לדחות או לבטל את הבחירות בגלל חוסר נכונותה של ישראל לאפשר לירושלמים להצביע מתקבלים בביקורת, כפי שכתב בכר זועבי כאן. המבקרים העלו שורה של רעיונות כיצד לעקוף את האיסור הישראלי, כולל הצבת קלפיות במסגדים וכנסיות, הצבעה אלקטרונית ואפילו ויתור כולל על הצבעתם של 6300 הירושלמים, שאמורים להצביע בחמישה סניפי דואר המצויים בתוך השטח שישראל סיפחה.

עבור אבו מאזן, משקלם הסמלי של המצביעים בתוך העיר המסופחת גדול בהרבה ממשקלם האלקטוראלי של כשניים וחצי מיליון הפלסטינים שנרשמו בפנקס הבוחרים. מבחינתו, הערך הסמלי של ירושלים הוא וו נוח לתלות עליו את ביטול או דחיית הבחירות מחשש שיפסיד בהן. הביקורת הציבורית על רעיון הדחייה מלמדת עד כמה הציפייה לשינוי פוליטי עמוקה.

התנגדות ישראל לעריכת הבחירות בירושלים הייתה צפויה, כמו גם החרפת פעולותיה נגד נציגי פתח בעיר. למרות זאת, פתח והממסד ברמאללה לא חשבו באופן יצירתי כיצד לעקוף את האיסור הישראלי  ולהביא ירושלמים לקלפיות שמחוץ לשטח המסופח. גם בבחירות של 1996 ושל 2006 ממסד הפתח הסתפק בהצבעה סמלית של תושבי השטח המסופח. לעומת זאת חמאס ב-2006 הביא מצביעים וניצח בירושלים.

הדחייה, אם תתממש, מבטאת את התלות של אבו מאזן בישראל, ואת האינטרס ההדדי של שניהם שהמצב הקיים יימשך, אף שתוחלת החיים שלו קצרה. שני הממשלים חושבים לטווח קצר ומחמיצים את האפשרות להסדיר את מצב העניינים הפוליטי ברשות הפלסטינית לקראת היום שאחרי אבו מאזן. כשהיום הזה יגיע, עלולים ישראל וממסד הפתח למצוא את עצמם מול כאוס שלטוני.

בשני מקרים, התנגדות אזרחית ספונטנית של מזרח ירושלמים, שפעלו הרחק מנחת זרועו של אבו מאזן, הכניעה את ישראל: במקרה הצבת המגנומטרים בכניסה לחראם א-שריף בקיץ 2017 ובמקרה של האיסור לשבת על המדרגות בשער שכם במהלך החודש הזה. הדגם הירושלמי הזה יכול להיות רלבנטי, אם אבו מאזן לא יהיה במוקטעה, תיפתח תחרות פרועה בין יורשיו על השלטון וישראל תשתלט על שטחי הרשות. הדרך היחידה למנוע את הכאוס הזה היא באמצעות בחירות שיכוננו סדר פוליטי לגיטימי.

מנחם קליין הוא פרופסור אמריטוס למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן. קליין היה יועץ למשלחת ישראל במשא ומתן עם אש"ף בשנת 2000 ונמנה על מובילי יוזמת ז'נבה