מערכת החינוך אינה בקריסה, יש מי שמעוניינים לפרק אותה

ההישגים אכן נמוכים בהשוואה בינלאומית, אבל הם במגמת שיפור מתמיד. תלמידים חוגגים את סיום שנת הלימודים מחוץ לבית ספר בתל אביב, 20 ביוני 2024 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90 )

מאז פורסמו תוצאות המבחנים הארציים לפני כחודש, חוזרת בשיח התקשורתי הטענה כי "מערכת החינוך בקריסה". הישגים מתדרדרים, מורים נוטשים, כיתות צפופות, אין משמעת ואין למידה. רבים מהטוענים לקריסה מציעים אחד משלושה פתרונות: להפריט את מערכת החינוך ולמסור את ניהולה לגופים מסחריים, לפרק אותה למגזרים באמצעות הקמת זרמי חינוך אוטונומיים, או לבזר את ניהולה לרשויות המקומיות.

>> המורות והמורים כמגן האחרון לפני ריסוק מערכת החינוך

נתוני האמת אינם תומכים בטענת הקריסה. הישגי התלמידים אכן נמוכים בהשוואה בינלאומית, אך הם נמצאים במגמת שיפור מתמשכת. גם מדדי ההוראה הולכים ומשתפרים. מספר משרות ההוראה ביחס למספר התלמידים גדל, ורמת ההשכלה של המורים ושיעור התאמתם למקצוע עולים משנה לשנה.

למי, אם כן, יש אינטרס לייצר אווירת בלהות וקטסטרופה חינוכית, ולהציע את פירוק המערכת? התשובה טמונה בכך שכל אחת משלוש אפשרויות הפירוק מובילות להפרדה מעמדית, שאותה יש מי שמעוניינים לשמר.

המתח המעמדי נובע מעצם קיומה של מערכת החינוך הממלכתית. זהו מתח בין מתן הזדמנות חינוכית לכולם, כדי לקדם את החברה ואת המשק, ובין בלימת השכבות המוחלשות כדי לשמר את היתרון הכלכלי של החזקים. בשלהי המאה ה-18 חוקק פרידריך הגדול חוק חינוך חובה חינם, ובכך, לראשונה, פתח את שערי ההשכלה להמונים. עם זאת, הוא סייג וכתב כי צריך "להשאיר את ההמון בטעותו, ולנסות רק להניאו מפשעים המפרים את הסדר החברתי". השכלה לכול, אבל לא יותר מדי, ובלי להפר את "הסדר".

העשירים יותר הם אלה שמסבסדים בכספי המיסים את שכר הלימוד של ילדי השכבות המוחלשות. המהלך הזה מאפשר נגישות רחבה יותר להשכלה תיכונית ואקדמית, והוא אמור להיות חיובי ורצוי. אלא שכך נדרשים ילדי העשירים להתמודד עם תחרות גוברת על כיסאות הלימוד במכללות ובאוניברסיטאות, ועם תחרות עתידית בשוק העבודה על משרות במקצועות החופשיים. את התחרות הזאת יש המעוניינים למנוע. אציג נתונים התומכים בטענה זו.

אין "קריסה" בהישגים

הישגי תלמידי ישראל בהשוואה בינלאומית אכן נמוכים. לאורך השנים, ישראל מוקמה בכל המבחנים מעט מתחת לממוצע המדינות, ומערכת החינוך שלה נחשבת לבינונית מינוס. אבל המגמה הרב-שנתית היא דווקא של שיפור.

המבחנים הארציים של משרד החינוך אינם מאפשרים השוואה רב-שנתית. ובכל זאת, אציג את הנתונים הבאים: במבחן שפת אם בכיתה ח', שנערך במחזור הראשון של מבחני המיצ"ב ב-2002, 44% מהתלמידות והתלמידים דורגו בשתי רמות ההישגים הנמוכות, כלומר נכשלו במבחן. במבחן שפת אם בכיתה ט', שהתפרסם במאי האחרון, 34% מהתלמידות והתלמידים דורגו ברמות ההישגים נמוך ונמוך מאוד. אין מדובר באותו מבחן ואף לא באותה שכבת גיל, ובכל זאת אין כאן קריסה.

ניתן לראות בבירור שיש שיפור. נתוני מצטיינים מול נכשלים במבחני פיזה בשנים 2006 ו-2022 (מקור: ד"ר גיל גרטל)

ההישגים במבחני פיזה הבינלאומיים, לעומת זאת, ניתנים להשוואה רב-שנתית. בתרשים המצורף מוצגים שיעורי התלמידים המצטיינים והנכשלים בכל אחד מתחומי המבחן – שפת אם, מתמטיקה ומדעים – בהשוואה בין דוח 2006 ובין המבחן האחרון, שנערך בשנת 2022.

כאן כבר ניכרת מגמת שיפור. שיעור הנכשלים במדעים ירד מ-60% ל-56%; שיעור הנכשלים במתמטיקה ירד מ-64% ל-58%; ושיעור הנכשלים במבחן שפת אם ירד מ-61% ל-50%. אין כאן סיבה למסיבה: אנחנו עדיין מתחת לממוצע המדינות, אבל אין עדות למגמת קריסה.

איכות ההוראה בשיפור מתמיד

הזועקים על מחסור במורות ובמורים טובים נשענים על שני מחקרים. הראשון הוא סקר מנהלים שערכה הרשות הארצית למדידה והערכה בשנת 2024. כאשר התבקשו להעריך אילו גורמים משפיעים במידה רבה על יכולתם לנהל את הצוות, 70% מהמנהלים סימנו את ההיגד: "קושי לגייס מורים טובים". זה, כשלעצמו, אינו מעיד על מחסור, אלא על צורך ניהולי. בשאלה ישירה יותר – "מהם האתגרים המרכזיים שאיתם אתה מתמודד כמנהל" – סימנו רק כשליש (36%) את ההיגד: "מחסור בעובדי הוראה ואיכותם".

המחקר השני הוא מחקר טאליס משנת 2024, וגם בו השאלות היו מעורפלות. מנהלות ומנהלי חטיבות הביניים נשאלו אילו בעיות פוגעות ביכולתו של בית הספר לספק הוראה איכותית, ומנהלים של 48% מצוותי ההוראה בישראל סימנו את התשובה "מחסור במורים מוסמכים". גם נתון זה אינו מעיד על היקף המחסור, שכן מספיק שחסרה למנהל מורה מוסמכת אחת כדי שיבחר בתשובה זו.

נתונים שפרסמה לאחרונה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מציירים תמונה שונה לחלוטין. בדוח על עובדי ההוראה בשנת הלימודים הנוכחית נמצא כי גם הגידול במספר משרות ההוראה וגם הגידול במספר הכיתות גבוהים מהגידול במספר התלמידים. בהתאם, היחס בין מספר התלמידים לבין משרת הוראה, כמו גם מספר התלמידים בכיתה, נמצאים בירידה.

גידול מתמיד וקבוע במספר המורים והכיתות שנוספים למערכת. נתוני השינויים במספר תלמידים, כיתות, מורים ומשרות מלאות מ-1999 ועד 2024 (מקור: ד"ר גיל גרטל)

בתרשים תוכלו לראות כי מאז שנת 2000 מספר התלמידים בחטיבות הביניים, למשל, גדל ב-36%, אך במקביל גדל מספר הכיתות ב-61% ומספר משרות ההוראה ב-78%. המורות והמורים הנוספים האלה נמצאים בבתי הספר, ולא רק בדוחות הלמ"ס.

גם איכות ההוראה נמצאת במגמת שיפור מתמיד. מאז שנת 2001, למשל, ירד שיעור המורות והמורים חסרי ההשכלה האקדמית בחינוך העברי מ-32.2% ל-9.4%, ובחינוך הערבי – מ-42% ל-3% בלבד. שיעור המורות והמורים בעלי תואר שני זינק ל-41% בחינוך העברי ול-54% בחינוך הערבי.

כפי שכתבתי בעבר, אין מגמה של נטישת מורות ומורים. שיעור העזיבה ממערכת החינוך נותר יציב מאז שנת 2000 ועומד על 5.2%. על סמך דוח מחקר של נחום בלס ממרכז טאוב, קיימות בהחלט בעיות בניהול כוח האדם – היעדרויות מהעבודה ותחלופה של מורים העוברים בין בתי הספר – אבל אין מחסור במורים ואף לא נסיגה באיכותם.

הקריסה משמשת כתירוץ לפירוק המערכת

עם פרסום תוצאות המבחנים האחרונים כתב נפתלי בנט כי לנוכח "הקריסה" בהישגי התלמידים: "אנחנו במצב חירום חינוכי לאומי". ומה הפתרון, לשיטתו? על כך כבר השיב כשהציג את חזון החינוך שלו: "לפרק את משרד החינוך כגוף שמנהל את החינוך במדינת ישראל".

גם שי פירון, שר החינוך לשעבר, הכריז בראיון לרדיו צפון שמצב החינוך הוא "כישלון נורא", ושהמערכת "חייבת פינוי-בינוי". גם תוכנית התיקון שלו, איך לא, כוללת הפרטה וביזור של מערכת החינוך.

בתוכנית "מהצד השני עם גיא זהר"  בחרו לפרש את תוצאות המבחנים בעזרת טל לוריא, שהוצג כ"מומחה לחינוך". לוריא, שמפיץ ברשתות החברתיות את מדיניות פורום קהלת להפרטת החינוך, פתח גם הוא בהכרזה ש"מערכת החינוך בקריסה". אז תשאלו: מה פה "מהצד השני"? מסתבר שהאחריות לקריסה מוטלת, מלבד על שרי החינוך, גם על "ארגוני המורים המתנגדים לרפורמות" ועל "החברה הערבית המושכת למטה". כך יוצרים מיצג שווא של המציאות, שיוביל לפגיעה בזכויות העובדים ולהפרדה מגזרית.

זה לא חדש, כפי שניתן לראות במאמר של הסוציולוג עוז אלמוג מ-2004. אלמוג הציג "רשימה ארוכה של סיבות לקריסת מערכת החינוך", והסיק כי "יש להרחיב את הפרטת המערכת". כדי להשלים את התמונה, חובה להזכיר: אין בעולם אף דוגמה למקרה שבו הפרטה, פירוק או ביזור של מערכת החינוך היטיבו את ההישגים בחינוך. אלו הפרדות מעמדיות המשרתות בדלנות ומונעות אפשרות להתקדמות ולהישגים.

התחרות המעמדית גוברת עקב הצלחת החינוך

המוטיבציה לפירוק מעמדי של מערכת החינוך הממלכתית, לדעתי, נובעת מהתחרות הגוברת על הזדמנויות השכלה ותעסוקה, שהיא עצמה תוצאה של הצלחת החינוך. בשנות השמונים של המאה הקודמת, למשל, רק מחצית מבני הנוער למדו בתיכון (כאן, עמוד 77). כיום 95% מבני השנתון לומדים בתיכון (כאן, עמוד 20). בזכות הגידול בשיעור הלומדים עלו עם השנים גם שיעור המסיימים תיכון עם תעודת בגרות ושיעור הלומדים באקדמיה.

על פי דוח עדכני של מרכז המידע והמחקר של הכנסת, 46% ממקבלי תואר ראשון ושני בשנת 2024 היו בני "דור ראשון להשכלה". כלומר, הוריהם אינם בעלי השכלה אקדמית, והם מצטרפים "מלמטה" לציבור המשכיל.

להורים במעמד חברתי-כלכלי בינוני-גבוה יש רצון מובן לשמר את היתרון שלהם ולהעבירו לילדיהם. אך ככל שמערכת החינוך הממלכתית מצליחה לקדם אוכלוסיות מוחלשות, גם אם מעט ולאט, התחרות גוברת והאפשרות לשימור היתרון הולכת ומצטמצמת. לכך נוספת העובדה שקידום החלשים נעשה במימון הקופה הציבורית, כלומר בסבסודם של משלמי המיסים. התחרות הגוברת היא, לדעתי, הסיבה לרעש התקשורתי על "קריסה" מדומיינת של מערכת החינוך והצורך לפרק אותה – אם באמצעות הפרטה, או בהפרדה מגזרית, אם בביזור לשלטון המקומי.