לעד נחיה על החרב: נתניהו נתן במתנה קמפיין בחירות לשמאל
זו תצטרך להיות הכרעת הבחירות הבאות: האם אנחנו בוחרים בתקווה לעתיד טוב יותר, או בעוד מאותו הדבר, חיים שלמים במלחמה? נתניהו הבהיר מה ההצעה שלו, אנחנו צריכים להראות את שלנו
סביר שלא זה מה שהוא התכוון לעשות, אבל בנימין נתניהו העניק היום לשמאל את מה שיכול להיות הכרטיס לעלייתו לשלטון. "שואלים אותי אם לעד נחיה על חרבנו – כן", אמר בישיבת ועדת חוץ וביטחון, וכך בשמונה מלים קצרות סיכם את כל משנתו וחזונו של הימין הפוליטי בישראל עבורנו.
התקווה? שום תקווה. ידנו מושטת לשלום? לא, רק לנדן. להגיד על תינוק שנולד שכשהוא יהיה בן 18 כבר לא יהיה צבא? למה לשקר לילד. הבטחתם יונה? לא, רק חרב, וסכינים, ומלחמות, ומוות ושכול ואבל ונקמה וחוזר חלילה. זה מה יש. חשבתם שלליכוד אין מצע? דווקא יש לו. וזה מצע זרדים דוקר ודליק.
גם לפלסטינים הוא אומר את אותו הדבר. שלא תהיה להם ציפייה לשום דבר. "בעת הזו צריך לשלוט על כל השטח בטווח הנראה לעין", הבהיר ראש הממשלה, לצד האמירה שמדינה דו-לאומית גם לא תהיה פה. בטוב לא תקבלו כלום, אומר נתניהו, ובכך מזמין את הרע. את המחיר ישלמו שני העמים בדם, וזה הכל.
נכון, זה לא חדש. פרשנים שונים כבר אמרו בעבר שזה הפתרון היחיד של הימין: עוד מאותו הדבר. אבל זו הפעם הראשונה שבה ראש הממשלה עצמו, במילותיו, מבהיר שזה חזונו המדיני. ביום השנה העשרים לרצח רבין אומר מר שלום וביטחון שלא יהיה לא שלום ולא ביטחון.
וזה המקום שבו השמאל צריך להכנס ולהגיד הפוך. אלה לא יהיו הרצוג ולפיד, שההקשר היחיד שבו הם יודעים להגיד "אופוזיציה" הוא במשפט "אין קואליציה ואין אופוזיציה", שנשלף כל פעם שהם מבקשים להצדיק את האין-מדיניות המדינית והביטחונית של נתניהו. אבל זה יהיה שמאל אמיתי, עם מסר ברור של תקווה לשני העמים.
על זה צריך להתבסס קמפיין הבחירות הבא של השמאל. על ציטוטים בולטים, חוזרים, כמו פטיש בראש, של מילותיו של נתניהו, מול החלופה שלנו. לא לנצח נאכל חרב. יש דרך אחרת. כל אדם ואישה שחיות פה ורוצות להמשיך לחיות פה, לכל מי שרוצים לגדל פה ילדים, לכל אלה אנחנו יכולים לתת את התקווה שהימין לעולם לא יוכל לתת.
וצריך להגיד איך, בבירור: אפשר וצריך להשתחרר מהקיבעון שמוביל אותנו פעם אחר פעם להסלמות ברמות האלימות. אפשר לוותר על העליונות היהודית המוחלטת בין הירדן לים. אפשר להתחייב באופן מלא לדמוקרטיה ולשוויון ולחירות לכל מי שחיים כאן. אפשר לבנות חברה צודקת ושוויונית, בלי משטר צבאי בגדה המערבית, ובלי מצור על עזה, ובלי אפליה ונישול מתמשכים נגד הפלסטינים התושבים בירושלים והאזרחים בשאר המדינה. אלה כמה מצורות האלימות הנוראות ביותר בארץ, ואלה הגורמים לכל יתר האלימות הפוליטית. זה יכול להיות בשתי מדינות שותפות, בקונפדרציה, או במדינה אחת – אבל הוויתור על העליונות היהודית והנכונות לחלוק את הארץ בשוויון הוא העקרון הבסיסי.
זה כמובן לא הכל. אנחנו צריכים לדבר גם על החברה הישראלית עצמה, על הפערים הכלכליים-חברתיים ההולכים וגדלים, על ההון שמטפטף רק כלפי מעלה לידי מעטים, על ההפרטה, על מכירת החיסול של משאבי הטבע, על חלוקת הקרקע וכספי הארנונה הלא שוויוניות, על מערכות החינוך והבריאות והרווחה, על האפליה והאלימות כלפי נשים ומזרחים ואתיופים, על תנאי העבודה ושכר המינימום, ועוד ועוד. בהחלט.
אבל נקודת המוצא היא בדיוק העימות המהותי האחד הזה עם נתניהו: האם יש טעם לגדל פה את הדור הבא, כי נלחם ונשקיע ונעשה הכל כדי שהוא יחיה פה טוב יותר מאיתנו? האם יש תקווה בכלל לקיים כאן חיים, או לא? נתניהו אומר היום בבירור שלא. סיסמתו היא לנצח נאכל חרב. הסיסמה שלנו צריכה להיות הפוכה. אפשר, אולי, אם זה לא תפוס, ללכת על "שלום וביטחון".
הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן