"תגיד, למה השמאל הישראלי מדבר על 67' ואף פעם לא על 48'?"

. כשמדברים על 59 שנים לכיבוש השטחים הפלסטיניים, צריך לדבר גם על 78 שנים לנכבה. כרזה של מרצ במלאת 48 שנים לכיבוש, 8 ביוני 2015 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

הטריגר לכתיבת הרשימה הזאת הוא 59 השנים שחלפו מאז 5 ביוני 1967. תמיד צריך טריגר.

לפני 20 שנה חזרתי מביקור בכפר כנא עם כמה חברים וקולגות, פלסטינים ויהודים. ישבתי במושב האחורי. בעלייה לכיוון ואדי ערה התפתחה שיחה פוליטית. החבר היהודי שישב ביני ובין החבר הפלסטיני טען בלהט נגד הכיבוש ונגד האסון שהמיטה עלינו מלחמת ששת הימים. הוספתי כמה דברים, השיחה התגלגלה והחבר הפלסטיני שתק. אחרי כמה דקות נרגעה השיחה. או אז פנה אליי באסל ושאל בשקט: תגיד, דוד, מה יש לשמאל הישראלי שהוא תמיד מדבר על 1967 ואף פעם לא על 1948?

אני זוכר שהשאלה, שנשאלה בפשטות ובשקט לאחר הדיון הסוער, היממה אותי. נולדתי לציונות: קצת מערך, קצת ליכוד; טקסים לאומיים-לאומניים מהגן, משואה-לתקומה-להגנה-להשתלטות. ואף שחלפו כבר כמה שנים מאז שסירבתי לשרת בשטחים, ישבתי בכלא, השתתפתי בעתירה לבג"ץ נגד חוקיות הכיבוש, בהקמת תנועת סירוב ובאקטיביזם פוליטי שנמצא משמאל לכל המפלגות היהודיות, לא הבנתי מיד למה הוא מתכוון.

>> תגידו "נַכְּבָּה", השמיים לא יפלו

יש לי תכונה בעייתית, שהיא יתרון גדול וחסרון גדול בהרבה כשאתה נולד למשפחה ציונית בישראל: אני יותר סקרן מצייתן. תמיד הייתי. באסל אמר משהו שזרק אותי אל הלא-ידוע וריתק אותי להבין למה הוא מתכוון. שאלתי אותו, הוא ענה, שאלתי עוד ועוד – ואני שואל עד היום. בעיקר חברים פלסטינים.

מלחמת 1967 וכיבוש השטחים מירדן, סוריה ומצרים לא היו מתאפשרים אלמלא מלחמת 1948 והנכבה, שהמלחמה היתה עילתה. כשמדברים על 59 שנים לכיבוש השטחים הפלסטיניים, צריך לדבר גם על 78 שנים לנכבה. וצריך גם לדבר על 109 שנים להצהרת בלפור.

הפוליטיקה, כידוע, נוצרת במקום שבו קובעים על מה מדברים ובעיקר מי מדבר. שמאל ציוני – או מה שנותר ממנו – ידבר על הכיבוש, והדוברים יהיו יהודים. לפי שמאל זה, עד 1967 התנהלנו במעגלי צדק, למעט אולי המשטר הצבאי, שהיה רע הכרחי. ב-1967 צמחה חטוטרת, גם היא הכרחית, שהסרתה – כשיגיע הרגע, כשיבשילו התנאים וכשיסתדרו הכוכבים – תעלים אותה. אבל כשמדברים על 1948, על 1917 ועל עוד כמה תאריכים, ובשיחה משתתפים פלסטינים – לא אחד או שניים בשולי הדיון אלא כמארגנים וכדוברים מרכזיים – מתוודעים לשיח אחר ולפוליטיקה שונה מיסודה.

הנה כמה דברים שלמדתי ב-25 שנים של אקטיביזם פוליטי:

פורום שאין בקרב מארגניו פלסטיניות ופלסטינים איננו רלוונטי, ולא נכון להשתתף בו. שנים של התבוננות בפורומים שונים שהייתי שותף להם הבהירו לי כיצד הפוליטיקה החשובה תמיד נקבעת בשקט. קביעת התצורה משקפת את יחסי הכוח. כשהיהודים הם המנהלים והפלסטינים הם העובדים, אפילו עובדים בכירים, יחסי הכוח מנהלים את הפוליטיקה של הארגון. זה לא אומר שאין בארגון כזה כוונות טובות. הדרך לגיהינום רצופה בהן. אבל אם אין פלסטינים בעמדות הכוח – יש עליונות יהודית, וצריך לפעול בנחישות כדי להסירה. זה יהיה תהליך כואב מאוד, אבל חיוני לעתיד המקום הזה.

רוב מוחלט של היהודים חיים במערכת שמכחישה את ההיסטוריה של המרחב שבין הים והנהר. גם הסקרנים והמלומדים יחסית מכירים רק מקצת העובדות, המוגשות להם דרך פילטר אידיאולוגי שלא ניתן לפרוץ ללא מאבק. המוסדות המדינתיים, כולם, מקפידים לחסום מראשיתו כל ניסיון להציג עובדות נרחבות יותר, שלא לדבר על תפיסה היסטורית שונה. אני זוכר אינספור שיחות בארגונים שונים על הנגשת החומרים הקשים שנערמו, בבחינת "יידע הציבור, יתעשת ויפעל לשינוי". אבל הבעיה אינה היעדר מידע; אם למחפש יש אינטרס עמוק לא לדעת מידע כלשהו, אזי לא יהיה בנמצא מידע הנסתר ממנו יותר. השינוי לעולם לא יבוא מהנגשת מידע, גם אם היא חיונית. הוא יבוא במאבק.

רוב מוחלט של היהודים חיים במערכת שמכחישה את ההיסטוריה של המרחב שבין הים והנהר. פליטה פלסטינית בביתה במחנה הפליטים ברפיח, ב-15 במאי 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

יהודים במאבק על זכויות הפלסטינים צריכים לנהוג בצניעות. ראיתי כיצד טובי האנשים, ואני בתוכם, לוקים בהיבריס. הגילוי המרעיש שלכם – שכשלעצמו עשוי להיות חשוב מאוד פוליטית – הוא ידע מוכר לעייפה לפלסטינים. כשבצלם העביר את מוקד הניתוח מכיבוש לאפרטהייד, מפרדיגמת 67' לפרדיגמת 48', מהבנת המציאות הפלסטינית-ישראלית לא כאירוע של עשרות שנים אלא כאירוע של מאה שנה ויותר, לא כאירוע צבאי זמני אלא כאירוע אזרחי שמטרותיו על-זמניות וקבועות, לקח לי זמן להבין שהחשיבות הגדולה של המהלך טמונה בקבלת אחריות על הנכחת האפרטהייד – בפעם הראשונה מפיו של ארגון ישראלי-פלסטיני בעל נראות בינלאומית בולטת. ביקורת פלסטינית על המהלך טענה שיהודים לוקחים רעיונות פלסטיניים ישנים ומוכרים וזוכים לתהודה נרחבת, כאילו היו המצאה חדשה ומקורית. הביקורת היתה נכונה. ועם זאת היה נכון לעדכן את תפיסת הארגון, הזוכה להערכה רבה בעולם, לתפיסת מציאות שאינה מעניקה גושפנקא להתעלמות מהמצב הפוליטי האמיתי באצטלה של כיבוש זמני.

חודשים אחדים אחרי השינוי הפוליטי שלי ושל עשרות חברים נוספים והקמת ארגון הסירוב "אומץ לסרב" בינואר 2002, סנט חבר ותיק בחבר אחר שעסק בתיאוריות של אמפתיה ובה בעת ירק אש וגופרית על השמאל הציוני, שלשיטתו משרת בצבא מבלי להבין שהוא עצמו מחולל הזוועות המרכזי. "אילו היית עושה עוד כמה צעדים באמפתיה", אמר לו חברי, "היית מסוגל להיות אמפתי גם למי שהיית בעצמך עד לא מכבר".

ככל שמתרחקים מהעמדה הציונית, נעשה קשה יותר להבין, או לזכור, איך ייתכן שהם אינם רואים את המובן מאליו. איך אפשר לתקשר עם מכחישי הג'נוסייד, האפרטהייד, הגירושים התכופים, מעשי הרצח והאפליה על פי חוק; איך אפשר לחיות בקרב המכחישים. אבל אנחנו מוכרחים לזכור שאלו בינינו שלא נולדו להורים "נכונים פוליטית" וזכו לשנות את עמדותיהם לעמדות אנטי-ציוניות, הם מעין נס גלוי כשמסתכלים על המרחב היהודי בישראל. זה מחייב אותנו למאבק נחוש מחד גיסא, ומאידך גיסא לאמפתיה במובן של הבנת הסובייקטים שאנחנו פועלים מולם פוליטית. אם נולדתם למשפחה ציונית, אתם אמורים להבין שהתזוזה משם היא אירוע נדיר. חובה על המחנה ללמוד איפה החוליות החלשות של התודעה הציונית, ולפעול עליהן.

אני שואל כל פעילה אנטי-ציונית שאני פוגש: מהו הדבר שאפשר לה לנוע החוצה מתוך האידיאולוגיה ההרמטית בישראל. אני מקבל תשובות מגוונות. באשר לי, אף שיותר ממחצית חיי חלפה מאז עשיתי את המעבר מחוץ לציונות, אין לי תשובה לשאלה הזאת.

הצבא הוא כלי הביצוע המרכזי של המשטר. חיילים בבית לאהיא בצפון רצועת עזה, ב-28 בנובמבר 2024 (צילום: אורן כהן / פלאש90)

הצבא הוא כלי הביצוע המרכזי של המשטר. הג'נוסייד, האפרטהייד, הכיבוש ופרקטיקות דיכוי קטלניות נוספות, כולם ממומשים בידי הצבא, שהוא "צבא העם". כלומר לא רק תומכי הג'נוסייד (כמעט כל היהודים) משרתים בו, אלא גם מתנגדי הכיבוש מקרב הציונים משרתים את הכיבוש והאפרטהייד ומכחישים את הג'נוסייד בעזה. היכולת להתנגד ובו בזמן לשרת היא מחלה ממארת, כי היא מאפשרת לידיים לבצע, בתואנות שונות, את מה שאוסרים המוסר, ההגינות והאנושיות. היא עומדת בבסיס שקר תשתיתי. שמאל עקבי מוכרח להתנגד לשירות בצבא.

המחנה הפלסטיני-יהודי חייב להציג חזון אופטימי לעתיד החיים בין הים לנהר. חזון שאומנם יהיה קשה מאוד לקדם תחת משטר שפועל בעוצמה נגד כל רעיון של שוויון ותיקון, ובכל זאת, אם לדבר בשפה הלאומית, צריך למצוא דרך יעילה לומר לציבור שעתיד אחר, רדיקלי, הכרוך בתיקון אסונות העבר, הוא המאבק הפטריוטי – לא שירות קטלני ומזיק שמקעקע את הסיכויים לחיים צודקים והוגנים במקום הזה. חזונות כאלה כבר קיימים. צריך לקדם אותם בכוח נוכח ההשתוללות, שכה רבים מהמתנגדים לה סבורים שליברמן ובנט הם התרופה לה ולא מחלה מוחלשת שתאפשר לאותם כוחות בדיוק להתחזק.

דוד זונשיין הוא חבר הנהלת בצלם, יו"ר קומט וממייסדי אומץ לסרב. איש הייטק בעברו, היום אופה לפרנסתו