newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בין הכוונות: למה אסור להשוות בין צה"ל לחמאס

האם יתכן שבעצם גם חמאס העדיף לכוון על מטרות צבאיות? האם צה"ל באמת נמנע מפגיעה במטרות אזרחיות? סוף הלחימה הוא הזדמנות לחשוב מחדש על מה שקרה כאן, ולהתחייב לדרך חדשה

מאת:

במהלך כל המלחמה האחרונה נראה שהסיסמה של ההסברה הישראלית הייתה, בתמצית, "העיקר הכוונה".

הרגנו יותר מאלפיים איש, יותר מחצי מהם אזרחים לא מעורבים, ובערך אחד מארבע הוא ילד? כשבמקביל נהרגו הרבה פחות ישראלים, בודדים מהם אזרחים? זה בסדר, כי אנחנו מכוונים רק על מטרות צבאיות (ואולי מפספסים קצת), והם מכוונים על אזרחים. אנחנו מתגוננים, והם תוקפים. זה כל ההבדל, אמרו לנו.

אבל מה אם לוקחים לנו את ההבדל הזה? מה אם, לרגע אחד, נדמיין שגם חמאס מצהיר שהוא מתכוון לפגוע רק במטרות צבאיות. סליחה, לא צריך לדמיין. בראיון שנתן השבוע ל"יאהו" אמר חאלד משעל שחמאס מכוון רק למטרות צבאיות, ומצר על הפגיעה באזרחים, וינסה להקפיד להתריע לפני ירי (מה שאכן קרה כמה פעמים בשבועות האחרונים), אבל הנשק שלו פשוט לא מספיק מדויק בשביל לפגוע רק במטרות הצבאיות (ככה זה ארטילריה), והוא ישמח לקבל נשק מדויק יותר כדי להצליח יותר להבא.

כמו כן, במערכת הביטחון מעריכים שחמאס אוסף מודיעין במטרה לפגוע בקצינים ואישים בכירים אחרים בזמן סיוריהם בעוטף עזה (מה שאצלנו נקרא חיסולים). וכבר לפני כמה שבועות התברר שכל היעדים שהותקפו מכיוון המנהרות היו יעדים צבאיים, בניגוד למה שסופר לנו בתחילה. וכמובן: מבחינת רוב הפלסטינים ברצועה – כל פעולות הלחימה של חמאס הן פעולות של הגנה מפני המצור, הכיבוש וההרג שישראל מבצעת.

> לא, חמאס לא לקח אחריות על חטיפת שלושת הנערים

חאלד משעל בראיון עם יאהו

נשמע מגוחך? מקומם? אבסורדי? תכלס. הרי זה לא שלחמאס חסרה היסטוריה של פגיעה מכוונת באזרחים ישראלים או של הצהרות לגבי כוונות כאלה. אבל אולי תחושת הבוז שעולה אצלנו למקרא הדברים האלה יכולה לתת לנו תחושה קלה, תחושת מראה אפשר לומר, לתחושת הגיחוך והאי-אמון של פלסטינים כלפי ההצהרות הישראליות על כוונות טובות.

שהרי, איך אמורים תושבים בעזה להאמין לכוונות הטובות שלנו ולהצהרות ה"הגנה", כאשר בתקופה שמקבילה באורכה ל"חומת מגן" הרגנו יותר מפי עשרה ממספר הילדים הפלסטינים שנהרגו אז, באותם ימים שבהם מאות ישראלים נהרגו בפיגועים? מה יגידו תושבי עזה על הכוונות שלנו כשיותר משישים משפחות שלמות נמחו מעל פני האדמה, חלקן מונות יותר מעשרים איש, בהפצצות ללא התרעה מוקדמת, בסגנון שפעם – בימי סאלח שחאדה – זעזע אפילו אותנו עד היסוד? או כשהפגזות ארטילריות חירבו שכונות שלמות, לפעמים ללא התרעה, ובוודאות ללא יכולת לדעת איפה ייפלו הפגזים?

ומעל הכל – כשהחוויה המאוד מיידית וברורה של כל אדם ואישה בעזה בשבועות האחרונים הייתה שהמוות מחכה בכל פינה, שאין שום מקום בטוח, שאין שום דרך להתגונן? וכל זה בשביל מה? בעיניים של תושבי הרצועה, המטרה היחידה של ישראל בכל זה היא לשבור את רוחם ולשמר את הכיבוש בגדה ואת המצור על הרצועה. מכיוון שזו בדיוק המשמעות של דוקטרינת הדאחיה של צה"ל, שבבסיסה פגיעה דווקא באזרחים, זו אפילו לא פרשנות כל כך מופרכת.

תחילתה של הפסקת האש הנוכחית, שבתקווה תהפוך להזדמנות למשא ומתן עם ממשלת האחדות שיוביל להסרת המצור ולסיום הכיבוש, היא הזדמנות לעצור ולחשוב מה קרה כאן עכשיו. לכל מי שלא רצה לפקפק ולהעלות שאלות בזמן לחימה, זה הזמן. האם יכול להיות שגם בחמאס היו שניסו לכוון יותר למטרות צבאיות? האם אולי הצבא שלנו לא באמת עשה כל מה שהוא יכול כדי להמנע מפגיעה באזרחים? ואולי אפילו – פעל באופן שבבירור היה ידוע שיוביל לפגיעה באזרחים?

למלחמה הזאת אין תמונות נצחון, כי שני הצדדים הפסידו כל כך הרבה, והשיגו כל כך מעט. אבל אם מבחינתנו העיקר הוא הכוונה, צריך עכשיו לכוון למסלול יציאה שיבטיח שהמלחמה הזאת לא תהיה רק עוד סיבוב אחד ונורא במיוחד במעגל האלימות. והפעם צריך יותר מאשר רק להתכוון. הפעם צריך לעשות.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf