ההתעללות בבדואים עולה שלב: המקרה של הכפר אבו תלול

קשיים, עיכובים וגרירת רגליים מצד רשויות התכנון והביצוע. אבו תלול (צילום: פורום דו קיום בנגב)

לפני 20 שנה, בפברואר 2006, החליטה הממשלה להכיר בכפר אבו תלול, שנמצא כעשרה קילומטרים מדרום-מזרח לבאר שבע, על אם הדרך לדימונה. התושבים נמלאו התרגשות והמתינו בכיליון עיניים לבאות, אך התכנון – שהופקד בידי הרשות להסדרת התיישבות הבדואים – התנהל באיטיות מופלגת.

רק בדצמבר 2013, כמעט שמונה שנים לאחר ההכרה, אושרה לכפר סוף סוף תוכנית מתאר על שטח של כ-11.5 אלף דונם. בתוכנית נקבע כי מטרתה לרכז בו "פזורות" של אבו סולב, אלעאסם, אלשהאבי ואחרות; עוד הוצהר כי היא נועדה ליצור "מרקם יישובי המתאים למאפייני האוכלוסייה, לתושבי המקום, ולמדיניות התכנון הארצית והמחוזית". בהמשך צוין היעד הבא: "להבטיח איכות חיים ואיכות סביבה גבוהה לתושבים ופיתוח התשתיות הנדרשות ליישוב". התוכנית נועדה לאפשר אכלוס של 17 אלף תושבים עד 2030.

במקביל, אושרה תוכנית מפורטת למרכז שירותים, שנועד לשמש שלב ראשון בפיתוח היישוב. התוכנית כללה בעיקר הסדרת בתי ספר ומרפאות. באוקטובר 2014 אושרה תוכנית מפורטת לשכונת "חלוץ", ובה 676 יחידות דיור.

התושבים קיוו שעם פרסום התוכנית יואץ קצב הפיתוח. ניסיונם המר עד אז כלל קשיים, עיכובים וגרירת רגליים מצד רשויות התכנון והביצוע. למשל, ביישוב הוקם בית ספר תיכון רק ב-2012, לאחר שבע שנים של מאבק משפטי מול המדינה, ונדרשו שבע שנים נוספות עד שהתלמידים זכו למבנה קבע הולם במקום קרוואנים. אך התקווה התבדתה: מאז 2014 התקדמו מהלכי התכנון בעצלתיים. רק במרץ 2019 אושרה תוכנית מפורטת לשכונה נוספת, בשטח מצומצם בפאתי מרכז השירותים, ובה 156 יחידות דיור.

לעיכובים היה מחיר: בשל הסחבת, 13 שנה לאחר ההכרה הרשמית בכפר ניתן היה לבקש היתרי בנייה רק בשכונות בהיקף של כ-1,055 דונם, כלומר כ-9% משטח תוכנית המתאר; ורק 983 יחידות דיור אושרו מבחינה תכנונית. בפועל, הסדרה של ממש לא קרתה, והיתרים לא התבקשו. לכן, במשך כל אותן שנים, ברוב המכריע של שכונות הכפר לא היתה אפשרות לבצע בינוי מוסדר ולפתח תשתיות. במקום זה, נמשכו כעניין שבשגרה מסעות אלימים של הריסת בתים. התושבים, שגילו נכונות לפשרות תכנוניות וקיוו כי "הסדרה במקום" תבטיח דיור בהיתר, התאכזבו פעם אחר פעם.

ארבע וחצי שנים נוספות חלפו עד שבספטמבר 2024 אושרה תוכנית לדרכים ולמוסדות ציבור, שהוסיפה כ-2,000 דונם לשטח המתוכנן, וכן אושרה תוכנית מפורטת לשכונת מגורים קטנה נוספת. רק לאחרונה, בנובמבר 2025, אושרה סוף סוף תוכנית מפורטת שתאפשר מגורים בחלק נכבד משטחי הכפר – תוכנית "רמת שלוחות", החלה על 3,448 דונם ונועדה לאפשר בנייה של 1,948 יחידות דיור. אלא שבצד הדבש הופיע גם עוקץ: השכונה החדשה אינה מיועדת כלל לתושבי הכפר, אלא לתושבי חוץ, כגון המפונים מתוואי כביש 6. במילים אחרות: כיום 57% מיחידות הדיור המאושרות תכנונית בכפר אינן מיועדות בפועל לשמש את תושביו.

זחילת התכנון נמשכת בימים אלה: במאי 2026 הוגשה לוועדה המחוזית תוכנית לשכונה במרכז הכפר, שתכלול 830 יחידות דיור, אולם התוכנית עדיין בבדיקה ואין לדעת אם תאושר.

בשורה התחתונה, מאז ההכרה בכפר לפני שני עשורים זכתה רק כמחצית משטחיו לתוכנית מפורטת, והמחצית השנייה עוד ממתינה למתכננים. בפועל, כל הבתים, להוציא בודדים, נטולי היתר ונתונים לנגיסת השופלים של קבלני ההריסות.

בלי תשתיות אין פיתוח

זחילת התכנון באה לידי ביטוי גם בהיעדר פיתוח: הכפר מחובר לצנרת מקורות, אבל היא אינה מגיעה ישירות לבתים, והתושבים נאלצים להתקין בעצמם ועל חשבונם צינורות פלסטיק ארוכים שמובילים מים מנקודות החיבור לבתיהם. הביוב בכפר מסולק לבורות ספיגה בהיעדר תשתית מתאימה. אומנם הוכנו תוכניות לפתרון ביוב מקומי ואזורי, אך למימושן נדרשים לפחות 86 מיליון שקלים, והמימון טרם נמצא. למעט בבתי הספר אין בכפר תשתית חשמל, וגם לא תשתית אינטרנט, מה שמאלץ את הסטודנטים המתגוררים ביישוב להגיע ליישובים סמוכים כדי "ללמוד מרחוק". על הכביש הראשי הסמוך ליישוב יש שלוש תחנות אוטובוס, אך האוטובוסים אינם נכנסים לכפר.

בתי הספר היסודיים בכפר שוכנים במבנים מיושנים ומתפוררים. בבית הספר אלאעסם ב' לומדים כ-1,100 תלמידים במתחם דחוס, ללא מרחב למשחק בחצר. בבית הספר היסודי אלמוסתקבל מצטופפים כ-1,000 תלמידים נוספים. בכפר הוקמו גני ילדים, אך מעון היום היחיד שנבנה אינו פעיל.

לאחר התלאות המשפטיות שתוארו לעיל הוקמו ביישוב שני תיכונים ומתנ"ס. כעת מתוכננים לקום מבנה שירותים רב-תכליתי ומגרש ספורט. מבנה המשרדים הנאה של המועצה האזורית נווה מדבר בולט במרכז הכפר. אולם בשורה התחתונה, מבני הציבור הם היוצא מהכלל המעיד על הכלל, והכפר עדיין נראה ככפר בלתי מוכר. בסופו של דבר, התוכניות נותרו על הנייר; השכונות לא הוסדרו; מגרשים לא שווקו; בתים בהיתר לא נבנו; כבישים לא נסללו; אין מדרכות; והתשתיות הנדרשות אינן קיימות.

העיכוב בתכנון גובה גם מחיר כלכלי: אזורי תעסוקה לא הוקמו, ומתחמי מסחר וחקלאות לא פותחו. בהיעדר הסדרה ופיתוח, לא ניתן לקדם מיזמים כלכליים. לכן הכפר נותר עני: באבו תלול מתגוררים כ-6,000 תושבים. לפי נתוני הביטוח הלאומי, השכר הממוצע בו הוא כ-60% מהשכר הממוצע הארצי (8,407 שקל בחודש, נכון ל-2024); כ-65.6% מתושביו מוגדרים "חיים בעוני", וכ-71% מהילדים גרים במשקי בית עניים.

המכה הנוספת: תוכנית שיקלי

ואם כל זה לא מספיק, בימים אלה ממש נחשף לציבור קול קורא ראשון בתוכנית ההפקעות של שר התפוצות והאחראי על רשות הבדואים, עמיחי שיקלי, שתחול בשלב הראשון על ארבעה יישובים, ובהם אבו תלול. התוכנית אמורה לכפות הסדרה מואצת של תביעות בעלות על הקרקע בתחומי יישובי הקבע המוכרים, כדי לאפשר את פיתוח הקרקעות.

תוכנית ההפקעות מאיימת גם על כבשת הרש של הקרקע בתוך היישוב. השר עמיחי שיקלי, אפריל 2025 (צילום: יונתן שאול / פלאש90)

לפי התוכנית, תובעי בעלות נדרשים להודיע למדינה שהם נכונים "להגיע לפשרה" בנוגע לתביעתם. במסגרת ה"פשרה" עליהם לוותר על רוב החלקה הנתבעת ולקבל עבורה "תמורה מוגדלת". נוסף על כך, עליהם להצהיר שיסכימו כי בחלקתם, בתאי השטח שבהם לא תגור משפחתם, יתגוררו חמולות אחרות, לרוב תושבי כפרים בלתי מוכרים שאולצו להיעקר. אם תובעי הבעלות לא יסכימו ל"פשרה" בתוך שישה חודשים, תצטמצם ה"תמורה המוגדלת" ב-25% מדי חודש. אם לא "יסכימו" בתום עשרה חודשים, תהיה המדינה רשאית להפקיע את הקרקע הנתבעת, ואף להוציא אותה מתחום השיפוט של היישוב.

אחרי שנים של הזנחה והתעלמות ממסדית, ואחרי שני עשורים של מחדלים וגרירת רגליים, משפחות רבות באבו תלול, שהקרקע שעליה הן תובעות בעלות היא רכושן היחיד, חשות כי סכין הוצמדה לצווארן. לאחר שאיבדו את עיקר האדמות שמחוץ ליישובים, כעת גם כבשת הרש של הקרקע בתוך היישוב מאוימת. התושבים משלמים שוב, וביוקר, את מחירו של מחדל היעדר התכנון.

המשבר אינו רק קנייני. נוצר גם כאוס תכנוני. איך ייראה הכפר לאחר שייגרעו ממנו קרקעות? האם תוכנית המתאר שטרם מומשה תבוטל? האם תוצג תוכנית חדשה? ואת מי ישרת התכנון המחודש? בכפר תוהים אם התושבים נדונים להמתין שוב עשרות שנים, רק כדי לגלות שמערך התכנון פגע בהם פעמיים.

שמוליק דוד הוא יועץ בתוכנית הנגב של הקרן החדשה לישראל