newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

טביעות האצבעות של נתניהו מרוחות על כל ההסלמה הזו

ההתנכלות בשער שכם, הדיכוי בשייח ג'ראח, ההתפרצות לאל-אקצא, ההרג בעזה - ממשלת ישראל אחראית לרוב האלימות של הימים האחרונים. וכשבראש הממשלה עומד אדם שההידרדרות הזו יכולה להציל אותו ברגע האחרון, אפשר להבין למה החשד נופל עליו

מאת:

ההסלמה הקיצונית של הימים האחרונים היא תוצאה של בחירה. של הרבה בחירות. והיא משרתת באופן מושלם ומתוזמן להפליא את ראש הממשלה נטול המנדט – בנימין נתניהו.

כבר בתחילת חודש רמדאן ראינו את הבחירה התמוהה להציב מחסומים חדשים בשער שכם, ולתקוף פלסטינים שמתכנסים שם לציון האיפטאר ואת כל סביבותיהם. היו צריכים לחלוף שבועיים של אלימות הולכת וגוברת, בתחילה מצד המשטרה ואז גם בתגובה של מוחים פלסטינים, כדי שהמשטרה תתקפל ושה"סדר" ישוב על כנו. אורן זיו כתב על האבסורד הזה כאן.

לוח הזמנים משרת את נתניהו באופן מושלם. משתתפי צעדת יום ירושלים חוגגים מול שריפה של עץ במתחם אל אקצא (צילום: מנדי הכטמן / פלאש 90)

לוח הזמנים משרת את נתניהו באופן מושלם. משתתפי צעדת יום ירושלים חוגגים מול שריפה של עץ במתחם אל אקצא (צילום: מנדי הכטמן / פלאש 90)

במקביל, עם התחדשות ההפגנות השבועיות ומשמרות המחאה היומיות בשייח' ג'ראח לקראת גל נוסף של פינויי פלסטינים מבתיהם לטובת מתנחלים, המשטרה תקפה את המוחים באלימות שלא נראתה כמותה בשכונה זה זמן רב, פעם אחר פעם.

כך ראינו את השוטרים גוררים שוב להסלמה, בשכונה שהפכה מזמן לסמל פלסטיני בינלאומי לעוול קיצוני מצד ישראל: השבת קרקע שהיתה בבעלות יהודית מהימים שלפני 1948 לידיים יהודיות, תוך גירוש משפחות פלסטיניות שהיו להן נכסים בירושלים המערבית לפני 1948 – מבלי לתת להן חזרה את הקרקע שהן איבדו. אפליה יותר בוטה מזו קשה למצוא. אורן זיו כתב גם על זה, כאן.

הלאה: זריקות אבנים מתרחשות במתחם אל-אקצא לפעמים. עימותים הם אירוע שכיח שם, בעיקר בתקופת רמדאן. לרוב הם נגמרים בלא כלום, בהחלטה של המשטרה. הפעם ההחלטה היתה הפוכה: להיכנס בכל הכוח.

יותר מ-300 פצועים נמנו על ההר בימים האחרונים, בהם בין היתר גם עיתונאים שהגיעו לתעד את האירועים (ובהם צלם אקטיבסטילס וקולגה שלנו ב"שיחה מקומית", פאיז אבו-רמלה, שנורה פעם אחת והוכה פעם אחת). המשטרה לא הסתפקה בכניסה למתחם, אלא גם נכנסה לתוך המסגדים עצמם וזרקה בהם רימוני הלם.

לא צריך להיות גאון כדי להבין מה המשמעות הסמלית של שוטרים חמושים רצים עם מגפיים על שטיחי התפילה ותוקפים מתפללים באחד משלושת האתרים החשובים לאסלאם.

כשפלסטינים אזרחי ישראל התארגנו להגיע ולהתפלל במסגד ולהגן עליו, התגובה הקיצונית הייתה סגירת כבישים 1 ו-443, עצירת אלפי מאמינים בצום מנסיעה לירושלים וממימוש חופש הפולחן שלהם, וזריקת רימוני הלם על מי שהתחילו לצעוד. התירוץ: רצון למנוע מכ-20 אנשים שנחשדו על ידי המשטרה כ"מסיתים" פוטנציאליים מלהגיע לבירה. אפילו בתקשורת המיינסטרים, שלרוב קונה את הנרטיב הרשמי בשמחה, היו מי שהרימו גבה על הטענה הזאת.

כדי להזין את האש עוד יותר, מצאנו ברחובות שייח' ג'ראח, שער שכם וכיכר ציון את אנשי להב"ה, מגובים עכשיו באיש משלהם בכנסת, בגוש נתניהו, מי שחייב את כניסתו לכנסת למאמצים האדירים של ראש הממשלה – ח"כ איתמר בן גביר, ובסגן ראש עיריית ירושלים שקורא להרוג תושב של עירו, אריה קינג.

כשבועיים לתוך האירועים בשייח ג'ראח ובשער שכם, נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, הודיע על ביטול הבחירות הפלסטיניות. הסיבה הרשמית שניתנה הייתה החלטתה של ישראל למנוע את קיום הבחירות בירושלים, בניגוד להסכמי אוסלו.

כמובן שמדובר בהחלטה שנועדה לשרת את הנשיא הפלסטיני עצמו, וכמו שאומרים פעילים פוליטיים פלסטינים רבים, כולל ירושלמים, ניתן וראוי היה לקיים את הבחירות גם כך. זו סוגיה פנים-פלסטינית במהותה, ללא ספק. אבל ישראל, אם רק רצתה, היתה יכולה להודיע שהיא נוהגת בהתאם להתחייבויותיה בהסכם אוסלו, מכבדת את העקרונות הדמוקרטיים, ומאפשרת את הבחירות. היא בחרה שלא לעשות זאת, ובתקופה לפני ההודעה על הביטול המשטרה עצרה ירושלמים הקשורים לבחירות. גם זו הסלמה מבחירה.

שכונה שהפכה סמל לעוול. שוטרים עוצרים מפגינה פלסטינית בשייח' ג'ראח (צילום: אורן זיו)

שכונה שהפכה סמל לעוול. שוטרים עוצרים מפגינה פלסטינית בשייח' ג'ראח (צילום: אורן זיו)

ולבסוף, הערב (שני): בעקבות ירי חמאס לעבר ירושלים, שיורט בדרכו, ישראל החליטה לתקוף בעזה, הרגה לפחות עשרים אנשים ובהם לפחות תשעה ילדים (המספרים מתעדכנים כל הזמן, ונכון לשעת הכתיבה אין עדיין רשימה רשמית וסופית של שמות), והכריזה שהמבצע בעזה יימשך "ימים, לא שעות", כשנתניהו מוסיף אחרי ההריגה ש"ייגבה מחיר כבד" – בלשון עתיד. גם זו בחירה.

ישראל נבהלה מעצמה

כמובן שזה לא "רק" סיפור של התנהלות חד צדדית של ישראל. כמו תמיד, ירי של חמאס לעבר אזרחים כמו שקרה הערב בירושלים ובאזור הנגב המערבי, הוא פשע. בימים האחרונים גם ראינו שוב בלוני תבערה שהציתו שריפות באזור, והיו גם כמה "מתקפות טיק-טוק" נגד יהודים בירושלים בתחילת רמדאן – אם כי גם ברור שזריקות אבנים וירי רקטות, שלרוב מיורטות, אינו כוח שאפילו מתקרב לכוחה הצבאי של ישראל, כפי שמראים פעם אחר פעם שיעורי ההרוגים בשני הצדדים.

בשבועות האחרונים גם היו כמה התקפות ירי של פלסטינים על ישראלים, שבאחת מהן – באזור ההתנחלות כפר תפוח – הרגו נער בן 19, יהודה גואטה. כמעט באותו הזמן חיילים גם הרגו את פהימה אלחרוב באזור צומת גוש עציון, לא כחלק מתוכנית על כלשהי, אלא בגלל תרבות פושעת שמאפשרת לחיילים וגם לשוטרים להרוג מתמודדי נפש בלי לשלם על כך מחיר.

בנוסף, ביומיים האחרונים ממש, לפני ההתקפה על עזה, ישראל הרשמית (בעיקר בצד של שב"כ, כנראה) נבהלה מעצמה, והתחילה לנסות לצמצם נזקים: נתניהו נזכר לבקש מאיתמר בן גביר לקפל את ה"לשכה" שלו בשייח' ג'ראח; היועץ המשפטי לממשלה ביקש וקיבל דחייה בדיון של בית המשפט העליון על הפינויים בשכונה – מטעמים ביטחוניים; הר הבית נסגר ליהודים ביום ירושלים; וברגע האחרון שונתה ההחלטה לאפשר למצעד הדגלים לעבור דרך שער שכם ובתוך העיר העתיקה.

אבל זה היה מעט מדי, מאוחר מדי, ולאור ההחלטות הערב על מתקפה מסיבית על עזה – בפירוש רחוק מלהיות החלטה ברורה על הרגעה. זה אפילו ממש להיפך.

כל זה, כמובן, רק ההתפתחויות של השבועות האחרונים. אני אפילו לא מדבר על מציאות היסוד שמאפשרת את כל זה, את המצור המוחלט בן ה-14 השנים על עזה, את המשטר הצבאי עם מערכות החוק הנפרדות ליהודים ולפלסטינים בגדה המערבית, את האפליה השיטתית והעמוקה בירושלים. כל הדברים האלה, ששיטות "ניהול הסכסוך" של נתניהו השכיחו והעלימו מסדר היום, הם מרכיבים של מציאות יומיומית של סבל ודיכוי של מיליוני בני אדם, שמזינים את כל מה שקורה עכשיו. סבל ודיכוי שאנחנו לא רואים בדרך כלל.

עזה: התירוץ של ביבי מאז נובמבר 2019

התגובות לירי של חמאס היום לא איחרו לבוא. יישור הקו של רוב כלי התקשורת מצד אחד, ומצד שני של הפוליטיקאים – לרבות חלק מאלה שמנסים להחליף את נתניהו – לא איחרו לבוא.

"ישראל חייבת לפעול בצורה נחושה וחזקה ולהחזיר את ההרתעה", הכריז יאיר לפיד, מחזיק המנדט שזכה לברכתן של העבודה, מרצ ורוב הרשימה המשותפת. גדעון סער וראש הממשלה המיועד נפתלי בנט הצטרפו אליו במלים קשות, כמובן.

מנגד, ברור שהמשותפת ורע"ם, לפחות, לא יוכלו להכריז על הקמת ממשלה עם מי שקוראים לתקוף את עזה ברגעים אלה ממש. בצלאל סמוטריץ' קלט את רוח הדברים במהירות כהרגלו, וכבר קורא לימנים הסוררים לשוב הביתה לחיק הליכוד.

עוד בנובמבר 2019, כשהרעיון ליצור שותפות של הימין-מרכז עם הרשימה המשותפת עלה על הפרק לראשונה, נתניהו שלף את עזה בתור הסיבה האולטימטיבית שבגללה לא ניתן יהיה לקיים ממשלה כזאת. בתזמון מושלם עבור נתניהו, לפי דיווחים ימים בודדים לפני ההכרזה על הקמת "ממשלת השינוי", כל זה קורה. הסלמה, אלימות, הרוגים, עזה – ובהתאם הפסקת המו"מ על הקמת הממשלה שתדיח את נתניהו.

האם נתניהו תכנן ותזמר את כל המהלך הזה בכוונה? אין שום דרך להוכיח כזה דבר. האם ניכרת פה טביעת היד שלו? כראש הממשלה, מי שאחראי על כל המעשים האלה של המדינה ורשויותיה, אפשר להגיד שכן. האם כל מה שקורה פה בחודש האחרון, ורמות אלימות שכמותן לא ראינו פה שנים, עבד כמו שעון לפי לוח זמנים שמשרת אותו במדויק כדי לסכל את הדחתו ולהוביל להקמת ממשלת ימין בראשותו או לבחירות חמישיות? בהחלט.

מנקודת מבט שמאלית, ההתפתחויות של השבועות האחרונים, ובמיוחד היממה האחרונה, מראה שוב שלא רק אסור אלא גם אי אפשר לוותר על המאבק בכיבוש ובאפרטהייד כחלק מרכזי מהדרישות שלנו, ושהחלפת נתניהו באיש ימין אחר לא תפתור את סוגיות הליבה של מציאות החיים שלנו כאן. כבר עכשיו נשמעות קריאות למנסור עבאס פשוט לחבור לממשלת השינוי, כי כך – לכאורה – הכל ייפתר. אבל איך אפשר לחבור למי שרוצים להנציח את הבערה שהתחילה תחת ידי נתניהו? למה שאת הקריאות לשינוי כיוון לא נפנה ללפיד, למשל?

זו מלכודת מחרידה להיות בה, אבל היא המלכודת של המציאות הקולוניאלית הישראלית, ואין דרך פוליטית אחרת זולת מאבק למען שוויון וחירות לכל יושבי הארץ. זה לא פחות ממאבק על החיים.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf