ירי ארטילרי הוא כמו רולטה רוסית, ואת זה אני אומר מניסיון
מתחילת מבצע "צוק איתן" ירה הצבא אלפי פגזים שלא ניתן לשלוט במיקום פגיעתם. כלוחם בתותחנים לשעבר, אני מרגיש חובה להסביר עד כמה ירי ארטילרי לעבר אוכלוסייה אזרחית יכול להיות מסוכן וקטלני
כותב אורח: עידן בריר
בתוך שטף הדיווחים הקשים מן הימים האחרונים של מבצע צוק איתן, לכדו את תשומת לבי שני אירועים כאובים במיוחד: הפגזת בית ספר של אונר"א בג'בליה, ששימש מחסה למשפחות שברחו מבתיהם בעקבות הלחימה, הביאה למותם של לפחות 15 בני אדם ולפציעתם של עשרות נוספים; והפגזת שוק הומה אדם בשכונת שג'עיה הביאה למותם של 17 בני אדם ולפציעתם של כ-160.
בתגובה לביקורת חריפה שנמתחה על ישראל בעקבות הפגזת בית הספר טענו דוברים ישראלים, כמו במקרים דומים בעבר, כי הירי התבצע לעבר אזור ממנו בוצע ירי אל כוחות צה"ל. אל מול דיווחים על כך שמאות רבות מתוך ההרוגים בעזה הם אזרחים תמימים, ישראל שבה וטוענת כי היא עושה את כל שביכולתה כדי להימנע מפגיעה באזרחים.
שירתתי בעברי בחיל התותחנים, ולמדתי במהלך שירותי דבר או שניים על שימוש בפגזים. מהעדויות שראיתי ושמעתי מבית הספר ומהשוק שהופגזו, איני בטוח אם היו אלו פגזי מרגמות או תותחים שנפלו שם, אבל מה שברור מתוך התמונות ודיווחי צה"ל הוא שבימים האחרונים נעשה בעזה שימוש מאסיבי של ירי ארטילרי. ירי ארטילריה הוא ירי סטטיסטי. זהו ההפך הגמור מירי מדויק של צלף. כוחו של הצלף, טמון בדיוק שכלי הנשק שלו מאפשר לו, וכוחם של פגזי התותחנים המצויים בשימוש היום, כבעבר, בעזה, מבוסס על כמות ועל יכולת הרס (impact).
כמי ששירת כלוחם בצה"ל, וכאזרח ישראלי, אני מרגיש תחושת חובה להסביר מה עומד מאחורי המספרים שאנו שומעים עליהם. פגז נפיץ סטנדרטי שוקל כ-40 ק"ג והוא אינו אלא רימון רסס גדול שבעת פיצוצו נועד להרוג את מי שנמצא ברדיוס של כ-50 מטרים ממנו ולגרום לפציעה ברדיוס של כ-100 מטרים נוספים. אי אפשר לכוון את הפגזים הללו באופן מדויק ואין מטרתם לפגוע במטרות מדויקות. גורמים שונים כדוגמת הלחות באוויר, חום הקנה וכיוון הרוח עשויים לקבוע אם פגז ייפול 30 או אפילו 100 מטרים מהמקום שאליו כוון. לכן סוללת תותחנים, שבה מספר קנים, יורה מטחי פגזים לעבר כיוון מסוים בידיעה שהסטטיסטיקה תעשה את שלה, ושבשל הפיזור וכמות ההרס שנגרם ממספר רב של פגזים – המטרה בה ביקשו לפגוע אכן תיפגע.
> עדות מעזה: "מול עיניי נפל תינוק. אמו החזיקה אותו ביד ובידה השנייה דגל לבן"
אין דרך לדעת במי פוגעים
חוסר הדיוק של כלי הנשק הזה מביא לכך שטווחי הבטיחות בעת מלחמה מחייבים אותנו לכוון למרחק של לפחות 250 מטרים מכוחותינו, כאשר הכוחות מאחורי מכסות. בשנת 2006, כאשר צה"ל ירה לראשונה ארטילריה בתוך עזה, הופתעתי מהבחירה להשתמש בכלי נשק כל כך לא מדויק באזור צפוף אוכלוסין כרצועת עזה.
באותה תקופה צומצמו הגדרות הירי למרחק הבטיחות מבתים פלסטינים מ- 300 מטרים ל- 100 מטרים. זמן קצר אחר כך פגז נחת בתוך בית משפחת ע'בן בעיירה בית לאהיה, הרג את הדיל בת ה-9 ופצע 12 מבני משפחתה. בעקבות האירוע הזה, ופגיעות נוספות בפלסטינים מירי ארטילרי, פנו ארגוני זכויות אדם לבג"ץ בבקשה לחדול מהפרקטיקה הקטלנית הזו. בתגובה, הודיעה המדינה שלא מתבצע עוד שימוש בירי ארטילרי ברצועת עזה.
רק שלוש שנים לאחר מכן, במבצע "עופרת יצוקה", נעשה שוב שימוש, נרחב מבעבר, בירי ארטילרי בלב הרצועה. בימים אלו, מאז תחילת מבצע "צוק איתן", ירה צה"ל כבר אלפי פגזי ארטילריה לאזורים שונים בעזה – פגזים שהביאו להרס אדיר, שמימדיו יתבררו רק עם תום הלחימה, ולפגיעה בלתי נסבלת בחיי אדם.
נכון, לפחות בחלק מהמקרים צה"ל הודיע לציבור האזרחים כי הוא עתיד לתקוף באזור מסוים והנחה אותם לעזוב אותו. הודעות כאלה ופגיעות בשכונות הומות אדם הפכו לפי דיווחים כשליש מתושבי רצועת עזה לעקורים מבתיהם בשבועות האחרונים, כאלו היו המשפחות ששהו בבית הספר של אונר"א בג'בליה שנפגע בשבת.
אני כותב את הדברים הללו בצער רב. צער רב על אזרחים שנפגעו בשני הצדדים, צער רב על חיילינו שנפלו במבצע, וגם צער על העתיד של המדינה שלי ושל האזור. אני יודע שברגעים אלו ממש חיילים כמוני יורים פגזים אל שטח עזה. אין להם דרך לדעת במי או במה יפגע הפגז שירו. הסטטיסטיקה, זו שסוג הירי הזה מסתמך עליה, אומרת שבירי כזה, באזור צפוף אוכלוסין, יפגעו גם אזרחיים. כחייל וכאזרח ישראלי אני מרגיש היום חובה לשאול האם לא עברנו את הגבול.
היום, כשמספר ההרוגים הפלסטינים בעזה כבר טיפס לכ-1,800 איש, אישה וילד, רובם אזרחים תמימים, הגיע הזמן לומר בלי כחל ושׂרק: שימוש בנשק סטטיסטי הוא משחק ברולטה רוסית. מי שמשתמש בנשק ארטילרי בעזה אינו יכול לטעון בכנות כי הוא עושה כל שעל מנת להימנע מפגיעה בחפים מפשע.
* עידן בריר שירת בחיל התותחנים בתקופת האינתיפאדה השנייה. כיום הוא דוקטורנט להיסטוריה, ופעיל "שוברים שתיקה". הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן