newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כל תושב עזה שרוצה לשפץ את ביתו צריך היתר מישראל. מי אמר שיצאנו מהרצועה?

מאת:
השאירו תגובה
א א א

"אבל יצאנו מעזה". זו אחת התגובות הנפוצות בכל ויכוח על המצב ברצועה ועל האחריות הישראלית למה שקורה שם – מאספקת חשמל ועד הרוגים במלחמה.

"יצאנו מעזה", ואף על פי כן פעם אחר פעם מתברר כמה שלא יצאנו מעזה. הנה, צבי בראל מפרסם ביום שישי ב"הארץ" סקירה מקיפה על הבירוקרטיה החדשה של השיקום ברצועה. מבין השורות זועקת השליטה הישראלית המלאה בכל פרט מהליך השיקום. לא רק פיקוח על המעברים, מה נכנס ומה יוצא וכמה ולמי, אלא גם בתוך הרצועה.

כך, כל תושב בעזה שרוצה לבנות מחדש את ביתו שנהרס במלחמה או לשפץ בעקבות נזקים חלקיים, צריך בפועל היתר בנייה מישראל. כמו כל ישראלי שרוצה לסגור מרפסת. השליטה הישראלית חמורה עוד יותר כשזה מגיע לבעלי דחפורים או לבעלי מפעלים לבלוקים, שצריכים גם הם רשינות עסק מישראל בתנאים שישראל קובעת, וצריכים לאפשר מעקב אחריהם ב-GPS או במצלמות. (הכתבה לא מציינת מי עוקב אחריהם במצלמות, אבל אני חושב שסביר להניח שהתנאי הישראלי לא היה לחבר את המצלמות לנקודות בקרה במשרדי החמאס).

והעניין הוא שזה רק סימפטום. רק דוגמא קטנה אחת. ישראל עדיין שולטת במטבע בעזה (השקל החדש, כולל השטרחובסקי החדש-דנדש). היא שולטת במערכות החשמל והמים. היא מגבילה את מרחב הדיג והחקלאות שבהם תלויה חלקית כלכלת הרצועה. היא מפקחת על מרשם האוכלוסין. היא שולטת במעבר אנשים וסחורות לגדה המערבית, שהוכרה גם על ידי ישראל כאותה יחידה טריטוריאלית כמו עזה, ורק לפני שבוע איפשרה ישראל לראשונה זה שבע שנים ייצוא סחורה חקלאית מעזה לגדה. אפשר להמשיך בעוד ועוד דוגמאות.

אגב, אמר לי מישהו לאחרונה שלישראל אין שום אינטרס כלכלי בעזה. אין אינטרס? מעבר לשגשוג של תעשיית הביטחון הודות למלחמות שם, כמעט שני מיליון עזתים תלוים בצריכה שלהם כמעט בלעדית בקניית סחורה מיראל או מיבואנים בישראל. שוק שבוי בהיקף של כרבע מאוכלוסיית ישראל.

אז יצאנו מעזה? אפשר לומר. רק כדי להמשיך ולנהל אותה בשלט רחוק. כמו בערי הגדה. הכיבוש נמשך, הוא פשוט השתכלל, הסיר מעצמו אחריות לנתינים החיים תחת המגף הצבאי שלנו, וגייס כסף בינלאומי, פקחים מהאו"ם ושוטרים וסוכנים מקומיים כדי להיות קבלני משנה שלו. זה הכל.

> "אני הכי מתגעגעת לבובה שלי": ילדים על הריסות חדריהם בעזה

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf