newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מצעד הדגלים בדרך למיינסטרים, וזה לא דבר טוב

הפלסטינים בעיר עדיין תחת כיבוש, ועדיין העבירו את זמן התהלוכה במכלאות, אבל מצעד הדגלים של השנה היה נטול שירי שנאה והסתה. כך פונה הממסד המתנחלי לממלכתיות

מאת:

הלקח העיקרי משנים קודמות איתו הגעתי אתמול (ראשון) למצעד הדגלים – הטיול השנתי הגדול של הציונות הדתית בירושלים – היה לנעול נעליים נוחות מאוד להליכה. בעצם לריצה, שכן מניסיון של שנים קודמות למדתי שאין כל דרך לדעת מה גורם לשוטרים-הפרשים לדהור לפתע על סוסיהם אל תוך ההמון ולפזר את הקהל הפלסטיני מתוך המכלאות שיצרו המחסומים המשטרתיים מחוץ לשער שכם, ואשר לתוכם הכניסו השוטרים את התושבים.

ללא ספק, יום ירושלים הוא היום המתוח בשנה בעיר. מצעד הדגלים הפך עם השנים למופע מרהיב של גזענות אלימה, חסרת עכבות וחסרת בושה, שכל תכליתה להכניס אצבע זחוחה ואדנותית לתוך העין של הפלסטינים תושבי העיר תוך קריאות "מוחמד מת" ו"יישרף המסגד" בלב הרובע המוסלמי בעיר העתיקה.

תפקיד המשטרה ויתר הרשויות במחזה הזה, שמביים הימין מדי שנה ביד מיומנה, היה לכלוא את הפלסטינים (ואת קומץ מפגיני השמאל שהצטרפו אליהם) מאחורי מחסומים, לסגור את בתי העסק שלהם במסלול הצעדה, ובאופן כללי לדאוג שדבר לא יפריע לחופש הביטוי והתנועה של אדוני הארץ בבואם לחגוג את איחודה של העיר המחולקת והמשוסעת בעולם.

> מדריך ליהודים: כך תתמודות עם ערבים שצמים ברמדאן

פלסטינים במכלאה בעיר העתיקה במהלך מצעד הדגלים (אורן זיו / אקטיבסטילס)

פלסטינים במכלאה בעיר העתיקה במהלך מצעד הדגלים (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הגעתי אתמול אל שער שכם כשעה לפני הגעתם הצפויה של ראשוני הצועדים. לקח לי קצת זמן להגדיר את התכונה המשונה שעמדה באוויר; המקום היה רגוע באופן מפתיע. ברחבת השער עצמה, עשרות כתבים וצלמים תפסו עמדות לקראת ההצגה השנתית שעמדה להתחיל, אבל ברחבה ובפנים, בתוך השוק, הכל התנהל על מי מנוחות. אמנם הייתה נוכחות מסיבית של שוטרים ואנשי ביטחון, אבל שוטרים-פרשים לא נראו כלל בסביבה, וכחצי שעה לפני הגעת ראשוני הצועדים החלו השוטרים לבקש בנימוס רב מהמעטים שישבו על מדרגות האבן הגדולות ברחבת השער להתפנות מהמקום. כאשר אלה חזרו לאותו המקום עצמו לאחר כעשר דקות, השוטרים לא הנידו עפעף. מדהים, חשבתי לעצמי. הייתכן שלא אזדקק לנעלי הריצה אחרי הכל?

בלי בג"ץ

בדיעבד, לא רק שלא הייתי זקוקה לנעלי ריצה, אלא שלהוציא את השעות הרבות של עמידה על הרגליים הייתי יכולה להסתדר היטב גם עם עקבי סטילטו. למרות שפה ושם ראיתי מדבקות של כהנא חי, ואפילו את ברוך מרזל שנראה אחוז בעתה מול המצלמה ששלפתי לעומתו, המצעד התקיים בסדר מופתי. המשטרה הייתה מאופקת באופן חסר תקדים, וככל שהצלחתי לשמוע – והתלוויתי לשלוש קבוצות שונות שנכנסו לעיר העתיקה דרך שער שכם – שום קריאות גזעניות וסיסמאות נאצה לא נשמעו. לא "מוחמד מת", לא "שיישרף לכם הכפר", כלום. רק שירי הודיה והלל לבורא עולם, ושירי ערגה לירושלים.

ברוך מרזל (אורלי נוי)

אחוז בעתה מהמצלמה. ברוך מרזל (אורלי נוי)

יש להניח שגם המשטרה וגם מארגני המצעד לקחו לתשומת לבם את הדברים הנוקבים שאמר בג"ץ על דינם של קוראי סיסמאות הנאצה, ומאידך, קשה להניח שזאת הייתה הסיבה היחדה, או אפילו העיקרית, לשינוי המשמעותי שחל השנה באופי המצעד. שהרי הימין המתנחלי הוכיח כבר לא פעם כי כל עוד הוא נהנה מגיבוי מלא של המשטרה ושל הרשויות, קביעות הבג"ץ אינן אלא בבחינת המלצה בלתי מחייבת ותו לא.

אז מה בכל זאת מסביר את שינוי המדיניות הברור של המארגנים? לדעתי ההסבר טמון במקום אחר. עושה רושם שבאיחור מסוים הפנימו גם מארגני המצעד את התובנה שהממסד המתנחלי על זרועותיו השונות מיישם כבר מזה זמן, במיוחד בירושלים, לפיה יעיל יותר לאין ערוך לקדם את האג'נדה שלהם לא מתוך אנטגוניזם לעומתי, אלא דווקא כפרויקט ממלכתי הנטוע בלב המיינסטרים הישראלי.

זאת בדיוק התובנה שהביאה את עמותת אלע"ד להפוך מארגון שמשתלט על בתי תושבים פלסטינים בכפר סילוואן בדרכים מפוקפקות לעמותה מכובדת שקיבלה מידי המדינה עצמה את ניהול הגן הלאומי "עיר-דוד" בלב אותו הכפר עצמו. מסתבר שהפרויקט של יהוד ירושלים המזרחית הופך לאפקטיבי הרבה יותר כאשר אתה מתנהל לא כקבוצת שוליים קיצונית אלא כזרוע של הממסד.

אחרי הכל, אנשי אלע"ד – בדיוק כמו מארגני מצעד הדגלים – לא נמנים על נוער הגבעות. אין להם כל עניין להתריס נגד השלטון; להיפך, כל האנרגיות שלהם מושקעות בגיוס השלטון לטובתם, והשלטון, עושה רושם, מתגייס למשימה בחדווה. בירושלים, המתנחלים והשלטונות הבינו כבר מזמן שציון כנראה לא תיפדה (רק) באמצעות פרובוקציות אלימות שלא פעם עולות גם במחיר של הסטת דעת הקהל הישראלית נגדם, אלא באמצעות פנייה למיינסטרים והכשרה של פרויקט הייהוד דרך מנגנונים משפטיים מפלים, ובעיקר על ידי האצלת איזה נופך ממלכתי לכל העסק, כזה שלא מנכר את הציבור היהודי הרחב, אלא מזמין אותו לקחת בזה חלק. "מיינסטרימיזציה", זה שם המשחק, כפי שהבין גם יקיר שגב, איש ימין שאיחד בזמן כהונתו כיו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית את חגיגות יום הסטודנט עם חגיגות יום ירושלים. למה להתריס כשאפשר לחגוג?

> צדק, פוליטיקה והדור הבא: הנוער הגאה מוביל את הקו הרדיקלי בקהילה

מצעד הדגלים 2016 בשער שכם (יותם רונן / אקטיבסטילס)

מצעד הדגלים 2016 בשער שכם (יותם רונן / אקטיבסטילס)

תובנה דומה יישמה גם המשטרה בשיח' ג'ראח, כאשר יום אחד פשוט הפסיקה להגיע להפגנות השבועיות בשכונה, שעד אז גדלו בקצב מסחרר משבוע לשבוע, והפסיקה לעצור שם מפגינים. זה היה פחות או יותר סוף ההפגנות האלה. המשטרה הבינה שהמעצרים השערורייתיים הללו קוממו הרבה ישראלים, לא בהכרח אקטיביסטים, שהתחילו להגיע להפגנות כאות מחאה. ברגע שהמעצרים הפסיקו, ההפגנה השבועית כמעט גוועה. הנישול, הגזל והגירוש בשיח' ג'ראח, מיותר לציין, לא נפסקו במקביל.

בחסות בנק הפועלים?

ובחזרה למצעד הדגלים: האם משמעות הדבר היא שעלינו להתלונן על כך שהצועדים הפסיקו להשמיע סיסמאות נאצה גזעניות ושהמשטרה לא דוהרת לתוך קהל פלסטיני מחוץ לשער שכם? כמובן שלא. כירושלמית, התכווצתי בכל שנה בבושה עמוקה למראה התופעות הבזויות הללו ואני שמחה מאוד שלא חזרו על עצמן השנה.

אבל בו בזמן, אסור לנו לשכוח כי התופעות הללו היו רק ביטוי חיצוני, וולגרי במיוחד, של מדיניות של גזל, נישול ודיכוי שממשיכה ביתר שאת בכל יום מימות השנה, והיא שצריכה להיות הכתובת המרכזית למאבק שלנו, היא ולא הביטויים החיצוניים שלה. פנטזיית ירושלים המאוחדת שמעלים על נס ביום ירושלים משמעה התעמרות אלימה ומתמשכת בקרוב ל-40 אחוז מתושבי העיר הפלסטינים, שמאז הסיפוח הלא חוקי הפכו לתושבי קבע ארעיים (האנומליות שמייצר הכיבוש) בעירם, ובעיקר לאיום דמוגרפי בעיני הרשויות, שלא בוחלות באף צעד כדי לדלל את האוכלוסיה הפלסטינית של העיר.

זאת המדיניות שמולה אנחנו צריכים להמשיך ולהיאבק, גם אם משתתפי מצעד הדגלים עצמם יתחילו לחלק פרחים לפלסטינים במהלך הצעדה, וגם אם המצעד יחצוב את דרכו ללב הקונצנזוס הישראלי עד שיזכה בחסות של בנק הפועלים. וכפי שהדברים נראו אתמול, יש מצב שזה יקרה מוקדם מהמצופה.

> דו"ח: ישראל מכירה רק במקומות שקדושים ליהודים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

היוזמה משאירה את תושבי עזה נתונים לחסדיהן של אותן ממשלות המסייעות למתקפה הישראלית על הרצועה. חוף העיר עזה, 13 ביוני 2019 (צילום: חסן ג'די / פלאש90)

"הומניטריות מהכורסה": הכשלים של מסדרון הסיוע הימי לעזה

חמישה וחצי חודשים לתוך המלחמה, תושבי עזה זקוקים לסיוע משמעותי שיאפשר להם לשרוד. היוזמה האמריקאית להקמת מסדרון ימי תסייע בכך בטווח המיידי, אך היא מתעלמת מסיבת היסוד לאסונה של עזה: שליטת החנק הישראלית ארוכת השנים  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf