newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא רק להפסיק לזהם, המדינות העשירות נדרשות לנקות את האוויר

שר האנרגיה של הודו העלה דרישה יוצאת דופן: כדי שהמדינות העניות יוכלו להתפתח, העשירות צריכות להוציא פחמן מהאטמוספירה. הרעיון נכון, היישום שלו בינתיים עוד בעייתי

מאת:

כבר חמישה חודשים חוסמים חקלאי צפון הודו דרכים אל עיר הבירה ניו דלהי במחאה על חוקים שיפגעו ביכולתם להתקיים. בינתיים, מחקר חדש מגרמניה מדגיש את האיום הגדול הנשקף לחקלאות בתת-היבשת משינוי האקלים.

על פי המחקר, ההתחממות העולמית עתידה לערער את יציבות עונת גשמי המונסון ההודית. כמות הגשמים הכוללת תעלה בכחמישה אחוז עם כל מעלה נוספת של התחממות, ועונת הגשמים הקיצית תהיה עוצמתית יותר וכאוטית יותר. שינויים אלו יגרמו לאבדן יבולים ולפגיעה באספקת המזון בתת-היבשת.

הודו היא מזהמת גדולה אבל עושה מאמצים להשתפר. מבט על מומבאי (צילום: ניקולאס ויג'יה CC BY NC 2.0)

הודו היא מזהמת גדולה אבל עושה מאמצים להשתפר. מבט על מומבאי (צילום: ניקולאס ויג'יה CC BY NC 2.0)

מבין המדינות הגדולות בעולם, הודו היא בין החשופות ביותר לנזקי שינוי האקלים. בו בזמן, היא אחת המדינות בהן נפלטים הכי הרבה גזי חממה לאטמוספירה – בעיקר בגלל האוכלוסייה הענקית החיה בה; פליטותיה ביחס לאוכלוסייה הן כשליש מהממוצע העולמי, וכעשירית מהממוצע של ארצות הברית.

הודו סופגת ביקורת ובוז במדינות עשירות יותר על המשך ההשקעה שלה בתשתיות פחם משנות-אקלים, ובצדק. אך בו זמנית, היא משקיעה הרבה גם באנרגיה מתחדשת; דוח השקיפות האקלימי האחרון מצא כי מבין כל הכלכלות הגדולות בעולם, רק הודו נמצאת על מסלול מתאים כדי לעשות את חלקה במאמץ העולמי שלא לעבור את גבול ההתחממות העליון של 2 מעלות.

על כן, הודו נמצאת לא רק בעמדה לספוג ביקורת, אלא גם לבוא בטענות.

בתחילת אפריל התקיימה פסגה של האו"ם ושל סוכנות האנרגיה העולמית על הגעה לנטו אפס פליטות, בה העלה שר האנרגיה ההודי דרישה שלא נשמעה עד כה בפורומים שכאלו: המדינות העשירות חייבות להתחיל לא רק לצמצם פליטות, אלא להוציא אקטיבית פחמן מהאטמוספירה.

לדבריו, עליהן לשאוף לא רק לנטו אפס, אלא לנטו שלילי, כלומר שיוציאו יותר פחמן ממה שהן פולטות – כדי לתת למדינות העניות עוד זמן להתפתח עם מאזן פליטות חיובי לפני שיידרשו להגיע גם הן לנטו אפס.

בפתח דבריו, שר האנרגיה ההודי, ראג' קומאר סינג, הדגיש את ההתקדמות הרבה של מדינתו בכל הנוגע לצמצום פליטות: כמות גדולה של אנרגיה מתחדשת שנוספה לאספקת החשמל לצד התייעלות האנרגטית של עשרות אחוזים שאין כמוה בעולם. הודו, לדבריו, עושה את מה שעליה לעשות ואת מה שהיא יכולה לעשות. לפי דוח השקיפות העולמי, כאמור, זה אכן המצב – בטח יחסית לכל המדינות הגדולות האחרות.

אולם כמו מדינות עניות רבות, הדגיש, הודו עדיין צריכה להתפתח כלכלית ולבנות, כפי שעשו כבר מדינות עשירות יותר. אחרי שהמדינות העשירות מיצו את כמעט כל תקציב הפחמן העולמי, לא סביר שפיתוחן הכלכלי של המדינות העניות יופסק – במיוחד כאשר המדינות העשירות ממשיכות לפלוט פי כמה וכמה מהמדינות העניות.

גיאו-פוליטיקה פחמנית

טרם ברור איפה האמירות האלו עומדות ביחס למדיניות ממשלת הודו הימנית קיצונית של נרנדרה מודי. כאמור, לצד פיתוח אנרגיות מתחדשות, הודו ממשיכה לפתח תשתיות פחם ואף לפתוח מכרות פחם חדשים.

אולם ייתכן שהפוליטיקה מאחורי דבריו של סינג קשורה יותר לגיאו-פוליטיקה מאשר למדיניות הפיתוח בהודו גופא.

ברקע עומד הסכסוך בין ארצות הברית לסין, המאיימת להפוך לכוח הכלכלי והגיאו-פוליטי המוביל על חשבונה. בכל הנוגע למשבר האקלים, שתי המדינות עומדות בקדמת הבמה: מחד, ארצות הברית היא האחראית ההיסטורית הראשית לשינוי האקלים, והגורם שעיכב הכי הרבה את ההתמודדות עם המשבר בעשורים האחרונים. מאידך, סין היא כעת המדינה שבגבולותיה נפלטים הכי הרבה גזי חממה, בין היתר כיוון שייצור מוצרי הצריכה העולמי מרוכז בה, על כל הפליטות והזיהום הכרוכים בכך.

במשאים ומתנים על מדיניות אקלים ובגיאו-פוליטיקה באופן כללי, שתי המעצמות מנסות לגבש גושים. כמו במלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות במאה שעברה, יש לחץ גובר על מדינות אחרות לבחור צד, לחבור לאחת המעצמות ולצדד בה בקהילייה הבינלאומית. וכמו באותה התקופה, מדינות שאינן משולבות היטב באחד הגושים יכולות לזכות ביתרונות מסוימים מתוך התחרות ביניהם. למשל, כאשר כל אחת מהמעצמות מציעה השקעות ושיתופי פעולה משלה כדי לזכות בתמיכתן הדיפלומטית.

יש למדינות שעומדות בתווך, אם כן, אינטרס לחבור לאחת המעצמות, אך בו זמנית אינטרס להישאר נייטרליות וליהנות מחיזוריהן למשך זמן רב יותר. בתווך ביניהן, ייתכן שהודו מנסה למצב את עצמה בתור דוברת הדרום הגלובלי, נציגת המדיניות העניות, בהיותה הגדולה ביותר מביניהן – לפחות במשאים ומתנים סביב פיתוח בר קיימא וצמצום פליטות, אם לא באופן כללי.

איך להגיע לנטו שלילי

ייתכן אם כן שדבריו של סינג הם לא יותר ממהלך גיאו-פוליטי ציני. אך כך או כך, יש בדבריו אמת: לא רק שלא הוגן, אלא שפשוט לא ניתן לצפות שהמדינות העניות יוותרו על נסיונותיהן להתפתח כלכלית, בטח בזמן שהמדינות העשירות ממשיכות להנות מפירות הפיתוח ולפלוט גזי חממה הרבה מעל לממוצע.

מנסה לשחק בין שתי המעצמות - סין וארה"ב. ראש ממשלת הודו מודי עם ראש הממשלה נתניהו (צילום: קובי גדעון / לע"מ)

מנסה לשחק בין שתי המעצמות – סין וארה"ב. ראש ממשלת הודו מודי עם ראש הממשלה נתניהו (צילום: קובי גדעון / לע"מ)

עם מסגרת זמנים לייצוב אקלימי שהולכת ומתקצרת, נהיה ברור שנדרש לא רק לצמצם פליטות באופן מאסיבי, אלא גם לספוג פליטות עבר. אך הדרך לעשות זאת לא ברורה.

הבעיה אינה חוסר באמצעים להשיג את המטרה. האמצעי היעיל ביותר לספיגת פחמן הוא הקמת שמורות טבע ענקיות, טיפוח של ייעור-מחדש טבעי, ונטיעת עצים וחידוש מגוון ביולוגי באופן מלאכותי איפה שהטבע נהרס יותר מדי בשביל לאפשר לו לחזור.

הבעיה היא איך לגרום לזה לקרות בעולם בו שיקולי עלות ורווח מכתיבים הכל; פשוט אין דרך להפוך את ההשקעה הזו לרווחית במובן כספי מיידי. ברמה הקולקטיבית, ייצוב האקלים יחסוך לכל העולם עלויות עתק וכך יחזיר את ההשקעה בקלות תוך עשורים ספורים – אבל אף אדם או גוף בעל אמצעים שיתרום היום מיליון דולר לייעור-מחדש לא יכול לצפות לקבל בחזרה רווחים כספיים.

מבחינת השיטה הכלכלית הקפיטליסטית, ההשקעה בספיגת פחמן לכשעצמה היא בזבוז חסר הגיון, השקעה שלא מביאה דבר מלבד עניין פעוט המכונה "אקלים בו ניתן לקיים ציביליזציה אנושית."

לשיטה הכלכלית הזו מעט נוח יותר לספוג פחמן באמצעים טכנולוגיים, וכבר קיימים כאלו: למשל מאוורר גדול הצמוד לפילטר שתופס את הפחמן מן האוויר. אבל עם אמצעים שכאלו, יש שתי בעיות. ראשית, הם דורשים הרבה חשמל, בזמן שיש לצמצם את צריכת החשמל כדי לאפשר מעבר זריז לאנרגיות מתחדשות.

אבל שנית, כדי שהפעלת המכשירים תהיה רווחית, צריך למצוא איך למכור את הפחמן שנספג. ההגיון האקלימי אומר דווקא שצריך לקבור את הפחמן הזה בקרקעית הים או עמוק באדמה, אבל זהו שוב "בזבוז" מבחינת כלכלה שדורשת החזר כספי על כל השקעה כספית.

בינתיים נמצאו שני אפיקים עיקריים לשיווק הפחמן שנספג. אחד, שפיר יחסית, הוא בתור פחמן דו חמצני עבור משקאות מוגזים של תאגיד קוקה קולה. השני, אסוני מבחינה אקלימית, הוא כעזרה לחילוץ נפט וגז קשים להשגה, מתוך בארות שאחרת אולי היו ננטשים סוף כל סוף.

כל אלו הן משוכות שניתן עקרונית להתגבר עליהן. המשאבים הנדרשים בשביל לספוג את הפחמן מהאטמוספירה קיימים בעולם. הבעיה היא שהם מרוכזים אצל אותם עשירים אשר אחראים מצד אחד למרבית הנזק, ומחזיקים מצד שני במרבית הכוח.

אותם בעלי ההון וההשפעה לא יוותרו על הונם בקלות – בטח כאשר נראה שהוא כל מה שיגן עליהם מנזקי קריסת האקלים. שאלת השימוש במשאבים האלה לובשת אם כן צורה של מאבק.

כיוון שההון הגדול והמשפיע ביותר מרוכז במדינות העשירות, המאבק הזה מקבל נופך גיאו-פוליטי, של מאבק בין מזרח למערב, בין צפון לדרום, בין המדינות העשירות לבין העניות. אך העימות על האחריות למשבר ולפתרונו לא יכול להתקיים רק בפורומים גיאו-פוליטיים. עלינו להתעמת בכל מקום, ובפרט בארצות העשירות, עם אלו החומסים את המשאבים שנדרשים בשביל לאפשר לכל באי העולם עתיד בר קיימא.

אולם נראה לרובנו כרגע שיש לנו הרבה מה להפסיד, אבל תשתיות חיינו הולכות ונשמטות מתחת לרגלינו. וכך או כך, יש לנו עולם ומלואו לזכות בו.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
לוח הזמנים משרת את נתניהו באופן מושלם. משתתפי צעדת יום ירושלים חוגגים מול שריפה של עץ במתחם אל אקצא (צילום: מנדי הכטמן / פלאש 90)

לוח הזמנים משרת את נתניהו באופן מושלם. משתתפי צעדת יום ירושלים חוגגים מול שריפה של עץ במתחם אל אקצא (צילום: מנדי הכטמן / פלאש 90)

טביעות האצבעות של נתניהו מרוחות על כל ההסלמה הזו

ההתנכלות בשער שכם, הדיכוי בשייח ג'ראח, ההתפרצות לאל-אקצא, ההרג בעזה - ממשלת ישראל אחראית לרוב האלימות של הימים האחרונים. וכשבראש הממשלה עומד אדם שההידרדרות הזו יכולה להציל אותו ברגע האחרון, אפשר להבין למה החשד נופל עליו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf