המלחמה מגיעה לתקציבי התרבות בברלין

מאז הטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר ובצל ההרס וההרג ההמוניים שישראל זורה בעזה, יהודים וישראלים רבים בגרמניה חשים מבודדים ומאוימים. ברחבי המדינה נרשמה עלייה בתקריות אנטישמיות, בהן כמה מקרי תקיפה. מבחינת הרשויות, גם חלק גדול מהמחאה נגד ישראל נחשב אנטישמי. במשרד התרבות של ממשלת מחוז ברלין, תחת הנהגה שמרנית, רקחו פתרון שנוי במחלוקת: מעתה, כל מי שמבקש מהמשרד מימון נדרש להצהיר על מחויבות ל"אי אפליה", ובפרט על התנגדות לאנטישמיות.

הסעיף התחיל להופיע על טפסים בסוף דצמבר, בלי הודעה מראש, והרוחות סוערות. הדיון הציבורי מתמקד כולו בנושא האנטישמיות, המרכזי גם בסעיף עצמו. אמנים.ות נדרשים כעת להצהיר על התנגדות לאנטישמיות "מכל סוג", לפי "הגדרת העבודה" השנויה במחלוקת של הארגון הבין-ממשלתי IHRA, כולל הרחבתה בידי ממשלת גרמניה – שמדגישה כי התקפות אנטישמיות יכולות לכלול התקפות על מדינת ישראל כמייצגת קולקטיב יהודי. יתר על כן, בתנאי המימון נכתב כי הוא ניתן אך ורק למי ש"ללא כל ספק מגנים את הטרור ומכירים בקיומה של ישראל".

רבים מאנשי.ות התרבות הישראלים.ות בברלין מתנגדים לסעיף החדש. ר', אמנית ישראלית שחיה בברלין, הסבירה: "אני מתנגדת לשימוש במאבק באנטישמיות ככלי פוליטי להשתקת ביקורת על מדיניות ישראל". ר' ביקשה לשמור על אנונימיות, "כי האווירה בגרמניה מאוד מאיימת כרגע".

ברוח דומה, התפרסם בשבוע שעבר מכתב פתוח חריף נגד הדרישה החדשה, שצבר עד לכתיבת שורות אלו כ-5,600 חתימות. מנסחי המכתב מדגישים את החשיבות במאבק משותף נגד אנטישמיות ובכל צורות הגזענות והאפליה גם יחד – ומוחים על האופן שבו הסעיף לא מסביר כלל מהי גזענות, אך מקדיש מלל רב להגדרת האנטישמיות.

"הממסד הגרמני חייב לחשוב על המאבק באנטישמיות כחלק ממאבק כולל בגזענות ואפליה", מוסיפה ר', "אחרת הוא בעיקר מפצל מיעוטים ויוצר אווירה של תחרות סולידריות בין המיעוטים החיים כאן. גם החברה האזרחית חייבת לחשוב על המאבקים האלה יחד – רק כך נוכל להבטיח חיים משותפים ומאבקים למען שוויון לכל מי שמצאה את עצמה בברלין".

שר התרבות והלכידות התרבותית של ברלין, ג'ו צ'יאלו מהמפלגה הנוצרית-דמוקרטית (CDU) השמרנית, מציג את הסעיף החדש בראש ובראשונה כמענה לתחושות הפחד של יהודים בגרמניה אחרי 7 באוקטובר, אך ברור שהמהלך משתלב במאבק המתמשך סביב גבולות השיח הלגיטימי בנוגע למדינת ישראל.

"מה שקורה עכשיו זה תהליך מואץ של דברים שקורים כבר שנים", אומרת ר'. "השאלה היא לא אם רלוונטי להיאבק באנטישמיות בגרמניה, אלא איך להיאבק בה. כרגע, רוב הממונים על המאבק באנטישמיות בכלל לא באים מתוך הקהילה היהודית, ולעתים קרובות מאשימים יהודים או ישראלים באנטישמיות רק על בסיס ביקורת כלפי מדיניות ישראל".

לצד המכתב הפומבי נגד הסעיף, התפרסם השבוע מכתב פתוח נוסף שתומך בו, שצבר בינתיים כ-600 חתימות. "המכתב הוא יוזמה של כמה ישראלים שגרים בברלין", כתב לי אופיר כץ, אחד היוזמים. "אף שבקרב היוזמים אין אנשי תרבות, יש הרבה כאלה בקרב החותמים".

לדברי כץ, "סעיף האנטישמיות" מסמן קו אדום מבורך: "שעולם התרבות והאמנות יבין שהמילים והמעשים שלו חצו את סף הלגיטימיות, ושלא כל דבר דמוקרטיה יכולה לסבול; שאנשים שהחשבתי לחברים שקראו לחמאס לוחמי חופש – לא יקבלו בוסט מהמדינה".

אף שכץ מגדיר עצמו כשמאלן, נראה שהוא מעט מרוצה מהמהפך הימני בפרלמנט המקומי: "הסצנה התרבותית פה קיבלה תמיכה יפה מהממשלה ב-20 השנים של ממשלות השמאל בברלין, ושכחה שיש עוד דרכים להכניס כסף. כשבא פוליטיקאי ימני פתאום אתה רואה שאף אחד מהם לא נערך ליום סגריר".

דני גל, אמן ישראלי נוסף המתגורר זמן רב בברלין שחתם על המכתב נגד הסעיף, חולק על כץ וטוען שנושא מימון התרבות הציבורי הוא יותר מעניין חולף של ממשלה כזו או אחרת: "יש בגרמניה מסורת ארוכה של תמיכה באמנים, מתוך תפיסה שזה חשוב ומרכזי לתרבות. חופש האמנות נתפש בדמוקרטיה פה ככלי שדרכו הפרט יכול לעמוד מול המדינה ולבקר אותה. כספים פרטיים לא מממנים אמנות חתרנית וביקורתית. זה אחד הענפים שגרמניה מתפקדת כמרכז בהם".

הקול היהודי

כבר בסוף השנה שעברה הדגימה ממשלת הימין בברלין את כוחה לשלול משאבים על רקע עמדות רדיקליות נגד מדינת ישראל. אותו שר תרבות ביטל חוזה עירוני, שאפשר ל"עוֹיוּן" (Oyoun), מרכז תרבות אנטי-גזעני שנוהל בידי מהגרים, לפעול בבניין ציבורי ברובע נויקלן. הרקע להחלטה, שהביאה בפועל לסגירת ה"עויון": המרכז אירח בנובמבר, למרות לחץ פוליטי מתמשך, אירוע של ארגון יהודי הפועל כחלק מתנועת הסולידריות עם העם הפלסטיני: הקול היהודי למען שלום צודק במזרח התיכון, או בקיצור "יידישה שטימה" (Jüdische Stimme für gerechten Frieden in Nahost). הארגון, שמאגד בעיקר ישראלים וישראלים לשעבר, מזמין את עוקביו באופן קבוע להפגנות פלסטיניות ומשתתף בהן – גם מאז 7 באוקטובר.

See the below about Berlin's beloved Oyoun cultural centre losing its funding + space because of its principled stand on Israel/Palestine.

They have staged a festival of solidarity, which may be their last event.

I'll be speaking in 15 mins (virtually) https://t.co/txlkQDbn8l

— Naomi Klein (@NaomiAKlein) December 16, 2023

כץ טוען כי הארגון הוא הסיבה להוספת "סעיף האנטישמיות", וניכר שהתנגדות לפועלו היא מניע משמעותי לתמיכתו בסעיף: "הם פרסמו לפני כמה ימים עוד פוסט שמכחיש את הפגיעות המיניות ב-7 באוקטובר (הפוסט מטיל ספק בטענה שבוצע אונס שיטתי; מ"ס). הם הפכו בעיניי מהצקה לסכנה של ממש, ומחרפן אותי שזה מה ש'מייצג יהודים' פה".

אמנם הסעיף החדש לא ישפיע ישירות על הארגון, אבל כץ רואה בו תשובה לקבלת הארגון במקומות כמו "עויון": "אני תומך בסעיף כי הפוליטיקה מתערבת איפה שעולם התרבות מסרב להפעיל רגולציה נדרשת על עצמו, מסרב להקיא את האנשים האלה מתוכו". גל מאידך מתנגד לגישה זו מיסודה: "גבולות השיח צריכים להיקבע דרך השיח, ולא דרך מניעה שלו", הוא אומר.

יש לציין שבגרמניה פועלת "מועצה מרכזית של יהודי גרמניה" המוסמכת בידי המדינה כנציגה הבלעדית של יהדות גרמניה ונהנית מתמיכה ציבורית נדיבה ושיתוף פעולה צמוד עם הרשויות. המועצה נוקטת עמדה פרו-ישראלית לחלוטין, בעוד "יידישה שטימה" הוא אחד מכמה ארגוני חברה אזרחית שמנסים לשבור את המונופול שלה על ייצוג החברה היהודית.

מירי רגב בברלין?

למרות המרחק הגיאוגרפי והפערים הגדולים בשיח בין ברלין לתל אביב, לא פעם ההתפתחויות בשתי המדינות מתכתבות זו עם זו. כך היה למשל בנובמבר, כאשר ח"כ שמחה רוטמן (הציונות הדתית) הצדיק את איסור ההפגנות נגד המלחמה בכך שגם גרמניה מדכאת מחאה פרו-פלסטינית.

יש הרואים ב"סעיף האנטישמיות" גרסה מקומית של חוק ה"נאמנות בתרבות" שניסתה מירי רגב לקדם כשרת התרבות בישראל ב-2016-2018 עד שנאלצה לגנוז אותו. יוסי ברטל, חוקר עצמאי שגר בברלין, כתב: "בניגוד לסעיף הנוכחי של שר התרבות בברלין, החוק (של רגב; מ"ס) כוון רק נגד מוסדות. אפילו עבור ישראל של נתניהו הוא היה רדיקלי מדי".

כץ מתנגד להשוואה: "המצב לא אותו דבר בכלל. סצנת התרבות לוקחת אפס אחריות, וזה לא יכול להיות שהם ממשיכים ככה. עובד מועדון שפנו אליו בבקשה לאירוח מסיבה בפורים הקרב אמר שהוא לא מבין איך מעזים לחגוג בתקופה כזאת. הדברים האלה הם אנטישמיות פרופר וקהילת התרבות בוכה דמעות תנין". המועדון המדובר, "צֶנֶר", הגיב פומבית תוך ימים מעטים ולקח אחריות על התבטאותו של עובד המועדון, אותה הגדיר המועדון עצמו כ"אנטישמית בבירור".

כץ מנגיד בין התגובה ל"סעיף האנטישמיות" לתגובה למתרחש בארץ: "הצעקה הרמה עכשיו הופכת את מה שקרה ב-7 לאוקטובר לשתיקה רועמת. מה שמרים את קהילת התרבות פה על הרגליים ומביא מכתב עם אלפי תומכים זה שכואב להם לומר שהם מתנגדים לאנטישמיות והם נכנסים להתפלפלויות, זו הבעיה בעיני. להיכנס להגדרה כזו או אחרת זה אחרי שמסכימים שהם מתנגדים לאנטישמיות".

אך גם קודם להוספת התנאי החדש למימון, לא חסרו בברלין הצהרות של מוסדות תרבות נגד אנטישמיות, ורשויות בגרמניה כבר הדגימו שמבחינתן, הגדרת ה-IHRA כוללת בפוטנציה גם כל אמירה שישראל היא מדינה גזענית או שהיא מקיימת משטר אפרטהייד. במכתב הפתוח נגד הסעיף מצוין שהגדרת IHRA רחבה במיוחד, כדי לאפשר שיקול דעת בעת ספירת תקריות אנטישמיות – מטרתה המקורית של ההגדרה. מחבר ההגדרה, קנת' סְטֶרְן הזהיר פומבית כבר ב-2019 כי ההגדרה לא מתאימה לחקיקה ולאכיפה.

עוד לא ברור איך בדיוק ייאכפו תנאי המימון החדשים, אך האפקט המצנן שלהם הוא מיידי – כל התבטאות שחורגת מהקווים האדומים של צ'יאלו עלולה לגרום לאובדן מקורות מימון חיוניים עבור אמן.ית, וסביר שרבים ינקטו משנה זהירות ויצנזרו עצמם.

המכתב הפתוח מתריע בפני השפעה בלתי פרופורציונלית על אמנים בינלאומיים, ומזהיר כי מדובר ב"צעד לאחור, לאור המאמצים המוצלחים בשנים האחרונות לפתוח ולגוון את שדה האמנות והתרבות בברלין כמוקד לשיח אמנות בינלאומי". ניתן להניח שעבור הפוליטיקאים השמרנים שניסחו את הסעיף לא מדובר באבידה גדולה. אך אם הם יצליחו לצמצם את מרחב הביטוי והמחאה בנקודת מפגש בינלאומית חשובה כמו ברלין, האובדן יורגש הרבה מעבר לגרמניה ולסצנת האמנות והתרבות המקומית.