תבוסה ללובי הפרו-ישראלי בגרמניה ומאבקו נגד חופש הביטוי

ב-20 בינואר התקבלה בגרמניה פסיקה תקדימית חשובה עבור המאבק הפלסטיני: בית המשפט העליון למשפט מנהלי פסק נגד העיר מינכן, וקבע שמדיניותה כי אין לקיים בחללים בבעלותה דיונים על תנועת ה-BDS פוגעת בחופש הביטוי.

התיק שהוביל לפסיקה החשובה החל בשנת 2018, כאשר קלאוס ריד (Ried) ביקש בשם קבוצת פעילים מקומיים לארגן שיחה על ההחלטה של מועצת העיר נגד ה-BDS. מועצת העיר סירבה, על בסיס אותה ההחלטה ממש.

בהחלטה המדוברת, משנת 2017, הראשונה מסוגה בגרמניה, קבעה מועצת העיר כי תנועת החרם הפלסטינית נגד מדינת ישראל היא אנטישמית, וכי העיר לא תספק מימון או תאפשר שימוש בחללים בבעלותה עבור אירועים שמקדמים את התנועה – או אפילו כאלו שעוסקים בה.

בגרמניה, עיריות, מועצות וגופים ציבוריים אחרים מספקים דרך קבע מימון לשלל אירועים תרבותיים ופוליטיים, ומחזיקים חללים ציבוריים רבים עבור אירועים, שבהם אזרחים יכולים להשתמש בחינם או בשכירות.

התשתית הציבורית הזו חיונית עבור מגוון מוסדות התרבות וקשת הפעילות של החברה האזרחית בגרמניה; כאשר, למשל, דעות קדומות נגד פלסטינים ותומכיהם נפוצות, זמינותם של חללים ציבוריים ניטרליים יכולה להיות ההגנה האחרונה עבור עצם האפשרות להשמיע את קולם. לכן, גם אם מדיניות כמו זו של העיר מינכן לא ממש אוסרת קיום אירועים סביב תנועת החרם, שלילת זכותם אפילו לשכור חלל עירוני מקשה מאוד על האפשרות לקיימם.

כאשר העירייה סירבה לתת לקלאוס ריד וחבריו לקיים דיון על מדיניות ההשתקה שלה, בהתבסס על אותה מדיניות ממש – הוא פנה לבית המשפט. ראשית התקבלה פסיקה נגדו, אך הוא ערער וב-2020 ניצח בביהמ"ש המנהלי של בוואריה (מדינת המחוז שמינכן היא בירתה) העירייה בתורה ערערה נגד פסיקה זו, וכך המקרה הגיע לערכאה העליונה, בית המשפט המנהלי העליון שיושב בלייפציג – שם התקבלה ההכרעה הסופית ב-20 בינואר.

פגיעה בזכות יסוד

בבתי המשפט ניסו באי כוחה של עיריית מינכן לטעון בין היתר כי מניעת הדיון נועדה להגן על יהודי העיר מהסתה פושעת.

בית המשפט הדגיש בתורו כי החוק הגרמני "מבטיח לכולם את הזכות להביע ולהפיץ בחופשיות את דעתם", וכי ניתן לפעול במסגרת החוק נגד הסתה, אך לא ניתן לפגוע בחופש הביטוי בגלל עצם "הציפייה שיובעו דעות על קמפיין ה-BDS או התוכן, המטרות והנושאים שלו". זאת בדומה לפסיקה הבווארית על הערעור הקודם, שאמנם אישרה שהבעת דעות אנטישמיות נוגדת את החוקה, אך לא מצאה שניתן להצדיק בכך מניעה מראש של אירועים על בסיס ציפייה שיישמעו בהם דעות מסוימות.

לפי הפסיקה, מועצות ועיריות יהיו רשאיות למנוע אירועים רק אם יש סכנה רצינית של עבירות על החוק. כתוצאה, החלטות דומות בשורה ארוכה של רשויות בגרמניה מאבדות את תוקפן.

נוסף על החלטות רבות ברמה המקומית, ב-2019 התקבלה גם החלטה של הבונדסטאג (הפרלמנט הפדרלי) שמגדירה את תנועת החרם כאנטישמית ומעודדת מועצות ומוסדות אחרים להנהיג מדיניות שתמנע מהם לקבל מימון ציבורי או להשתמש בחללים ציבוריים.

שירות המחקר של הבונדסטאג כבר קבע בשנה שעברה שאין להחלטה זו תוקף של חוק אלא של הבעת דעה בלבד – ואילו הייתה חוק, הוא היה בלתי-חוקתי. הפסיקה הנוכחית מעקרת את כוחה של החלטת הבונדסטאג עוד יותר, אבל אינה מבטלת אותה, כיוון שהפסיקה נוגעת רק לרמה המקומית ולא לרמה הפדרלית.

נגד ההחלטה של הבונדסטאג מתקיימת תביעה נפרדת של שלושה אקטיביסטים, ביניהם יהודית ברנשטיין, ישראלית-לשעבר ממינכן. השלושה טוענים כי מדיניות השתקת תנועת החרם פוגעת בחופש הביטוי שלהם אישית ושל רבים אחרים. תביעה זו נתקלה בתבוסה ראשונה באוקטובר האחרון, אך הפעילים הודיעו מיד על כוונתם לערער.

על רקע הפסיקה בעניין מינכן, הדגישו שלושת הפעילים כי התביעה שלהם נמשכת עד שתבוטל החלטת הבונדסטאג, והם מוכנים לקחת את התביעה לא רק לבית המשפט העליון הגרמני אלא עד בית המשפט האירופאי לזכויות אדם, שכבר פסק ביוני 2020 לטובת פעילי חרם שנתבעו בצרפת, על בסיס הגנה על חופש הביטוי.

תבוסה למאבק נגד אנטישמיות?

המועצה המרכזית של יהודי גרמניה, גוף שמרני שמייצג – בניגוד לשמו – רק את קהילות הדת היהודיות הרשמיות שמוכרות ונתמכות בידי המדינה, גינה בחריפות את הפסיקה. לדידו, בית המשפט לא לקח מספיק בחשבון את הטענה כי לתנועה יש מאפיינים אנטישמיים ושהיא מעודדת אנטישמיות.

נשיא המועצה, יוסף שוסטר, קרא לפסיקה "תבוסה למאבק נגד אנטישמיות ולשיתוף הפעולה בחברה". גם ראש העיר של מינכן, דיטר רייטר (Reiter) מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית, הגדיר את הפסיקה כתבוסה. רייטר, וכמוהו המועצה, קרא למחוקקים להמציא בסיס חוקי עבור חידוש מדיניות ההשתקה נגד תנועת החרם.

בגרמניה כבר נהוג, אפילו בחלק מהשמאל, לקבל כמובן מאליו את הטענה שתנועת ה-BDS היא תופעה אנטישמית. מבחינת הציבוריות הגרמנית, זהו דינה לא רק של תנועת החרם, אלא של כל ביקורת מהותית על נישול ודיכוי הפלסטינים על ידי ישראל. אולם אין לתפישה זו בסיס של ממש. הבסיס האמתי לתפישה עיקרו במאמצים המוצלחים של התנועה הציונית להציג את עצמה בתור התשובה היחידה לאנטישמיות.

רק על בסיס התפישה לפיה מדינת ישראל היא התשובה היחידה, התשובה ההכרחית, לרדיפת יהודים בעולם, ניתן לטעון ברצינות שכל ניסיון לשים סוף לנישול ודיכוי הפלסטינים הוא ניסיון לפגוע ביהודים באשר הם יהודים.

האמת היא שבגרמניה, כמו בארצות רבות, עדיין ישנה אנטישמיות חיה ומסוכנת המתקיימת בלי כל קשר למדינת ישראל. התשובה היחידה שיש לציונות להציע לקורבנותיה היא לעקור ולהגר למדינת ישראל – תשובה שהרבה מאותם אנטישמים לא יתווכחו איתה כלל. כתוצאה, השתלטות הציונות על המאבק נגד אנטישמיות מהווה כניעה ופשיטת רגל של המאבק והכפפתו לפרויקט קולוניאלי פושע הנדון למרחץ דמים בלי סוף. לא מתן חופש הביטוי לתנועה הפלסטינית הוא עוול כלפי יהודי גרמניה – אלא הצגת השתקתה כמענה העיקרי לדאגותיהם.

תהודה בינלאומית

אולם איך שלא נסתכל עליה, הפסיקה הגרמנית צפויה להדהד גם מחוץ לגרמניה. כאשר הבונדסטאג קיבל את החלטתו המפוקפקת בזמנו, מדינת ישראל ונציגיה הריעו ומיד החלו להתייחס אליה כמופת לחיקוי בארצות אחרות. בבריטניה המפלגה השמרנית פועלת להעביר בקרוב החלטה דומה.

למרות שעיריות בגרמניה לא יכולות להמשיך עם מדיניות השתקה גורפת בסגנון מינכן, כמה שעות נסיעה מזרחה ממנה, מעבר לגבול האוסטרי, עיריית וינה מדגימה דרכים נוספות להשתיק את התנועה הפלסטינית.

שם תובעת העירייה פעיל ב-BDS אוסטריה, במה שהוגדר בתור תביעת השתקה (SLAPP) על רקע פוסט בפייסבוק. בפוסט מוצג פוסטר נגד האפרטהייד הישראלי שהודבק על מודעה עירונית, כך שניתן עדיין לראות את סמל העיר; במקור צורפה לפוסט הערה סרקסטית שמריעה לעירייה על עמדתה נגד האפרטהייד הישראלי – והפעיל נתבע על פגיעה בשמה הטוב של עיריית וינה.

ההגנה, בסיוע ארגון ELSC ("מרכז הסיוע המשפטי האירופאי" למען המאבק הפלסטיני) גייסה דעת מומחים שמתריעה כי המדיניות האוסטרית נגד ה-BDS – הדומה למדיניות הגרמנית – מפירה סטנדרטים בינלאומיים ואירופאים בנוגע לחופש הביטוי והזכות לאסיפה.

אם תצליח העירייה בתביעתה נגד הפעיל, העלויות עבורו עלולות להגיע עד כ-35 אלף יורו. מרכז הסיוע מארגן גיוס המונים להתמודדות עם עלויות המשפט ועצומה לתמיכה בתנועה באוסטריה. דיון ראשון בתיק התקיים זה עתה, ב-28 בינואר. לדברי אַלִיס גרסיה (Garcia) ממרכז הסיוע, בית המשפט האוסטרי עשוי בהחלט לקחת בחשבון את הפסיקה התקדימית בגרמניה. החלטה ראשונית צפויה להתקבל בימים הקרובים.

סכנה לחופש הביטוי

כמו שהעירו לא פעם לפניי, המאבק של מדינת ישראל ובעלות בריתה נגד תנועת החרם נמצא בחזית מאבקי חופש הביטוי היום.

המדיניות הפסולה של עיריית מינכן מדגישה זאת במיוחד: לא מספיק היה למנוע חללים מאירועים לקידום החרם, אלא עצם הדיון בו הופך כמעט בלתי אפשרי. כאשר מדיניות זו נותנת גושפנקה גם להשתקת דיון על אודות השפעת המדיניות עצמה – נורות אזהרה אדומות בוהקות צריכות כבר להידלק.

אולם במקום להתעשת ולשנות כיוון, העירייה ניסתה להגן על המדיניות הזו עד הסוף המר. במסע הצלב שלה נגד המאבק הפלסטיני, היא זוכה גם לתמיכה פוליטית נרחבת, ותבוסתה מובילה כעת לקריאות לעגן הגבלות שכאלו על חופש ביטוי בחוק.

כדי להבין את גודל הסכנה, מספיק להסתכל על ארצות הברית. למרות שבארצות הברית נהוגה על פניו מסורת הרבה יותר ליברלית בנוגע לחופש הביטוי, המאמצים להשתיק את התנועה הפלסטינית מתקדמים שם הרבה יותר; בעשרות מדינות אמריקאיות ישנה כבר מדיניות שלא רק מקשה על קידום החרם – אלא אוסרת על גופים ציבוריים לחתום על חוזים עם מי שלא מתחייב בכתב שלא להחרים את מדינת ישראל או את ההתנחלויות.

אם לא די בכך, מדיניות השתקה קיצונית זו כבר החלה להתרחב לתחומים אחרים. לארה פרידמן מזהירה מכך כבר שנים: החקיקה נגד תנועת החרם הופכת לשבלונה עבור השתקה של מושאי שנאה אחרים של הימין.

פרידמן מתעדת כיצד מזה כשנה החלו מדינות בארה"ב ליישם מדיניות על אותו הדפוס ממש – לפעמים עם אותו מבנה ואותם ניסוחים – נגד חברות ש"מפלות" נגד תעשיית הנפט והגז, או נגד תעשיות הנשק והתחמושת – או אפילו חברות שדורשות מאנשים להציג תעודה על חסינות לווירוס הקורונה.

מרגע שמתקבלת ההצדקה להצר את גבולות השיח לטובת שמירה על החזקים מהחלשים, תוך עיוות תפישות שאמורות לעשות בדיוק ההיפך – הכל אפשרי.

השוואה שלא מחזיקה מים

בניגוד לארצות הברית, בגרמניה מלכתחילה אין הרבה ויכוח על כך שלא צריך לתת למשל לניאו-נאצים שום הזדמנות להביע את דעתם. מתוך תפישה זו נובעת התמיכה הרחבה להפליא בהשתקת הפלסטינים ובעלי בריתם: על בסיס אותה תפישה מושחתת לפיה כל התנגדות לציונות היא אנטישמיות, קל להרבה גרמנים, אפילו בשמאל, להסכים שצריך להתייחס לפלסטינים כמו לנאצים.

לפחות, כך נראה על פניו – אבל האמת היא שההשוואה בין הדברים לא מחזיקה מים. לצורך העניין, אף אחד בגרמניה לא מנסה למנוע אירועים שרק מתעסקים באנטישמיות ונאציזם. אירועים כאלו מתקיימים כל הזמן – וטוב שכך.

המדיניות הפסולה של מינכן, לפיה יש למנוע גם אירועים שעוסקים בתנועת החרם, תכניה ומטרותיה, היא פשוט כללית מספיק כדי לתת לעירייה להשתיק כל מי שנחשד בתמיכה במאבק הפלסטיני.

זהו ביטוי נוסף של הנלהבות המופרזת של גרמנים בנושא הזה. לא פעם, מספיק לטעון שהרטוריקה של מישהו דומה לזו של תנועת החרם כדי ליצור קישור בינה לבינה ולמנוע ממנו הזדמנויות להביע דעתו. כפי שאני וחברותיי חווינו בעצמנו כאן בלייפציג, כמו רבים וטובים לפנינו, מספיקה גם ביקורת על מדיניות ההשתקה עצמה על מנת ליפול קורבן לאותה השתקה – בין אם אנחנו פלסטיניות, גרמנים, או יהודיות ישראליות.

יותר מרגשות אשם

נלהבות-היתר הגרמנית משוללת הרסן בעניין הזה מצביעה על כך שממש לא מדובר במאבק פוליטי רציונלי ומסודר נגד האנטישמיות – אפילו לפי הגדרתה הציונית המושחתת. מה שקורה כאן סבוך ועמוק יותר.

קל לסגור את הנושא בלי מאמץ עם סיסמת "רגשות האשם הגרמנים", וכמובן שאלו משחקים תפקיד מסוים – אך גם זו תשובה פשוטה מדי.

מבחינת מנגנונים פסיכולוגיים, יותר מרגשות אשם נראה שמדובר כיום בצורך נפשי מובן של הגרמנים להרחיק עצמם מזוועות הנאציזם – בין אם באמצעות עמידה הפגנתית נלהבת נגד כל מה שניתן לייחס לו ניחוח של אנטישמיות, או באמצעות הדבקת תווית האנטישמי המסוכן דווקא לאנשים שנראים פחות כמוהם וכמו בני משפחתם.

בין היתר, על רקע מנגנונים שכאלו התפתחו בגרמניה תנאים פוליטיים שמעצבים את השיח, בו יש כיום מחיר פוליטי כבד לביטויי גזענות ושנאת זרים מובהקים – אך לא כאשר הם מוצגים בתור "מאבק נגד אנטישמיות". גם בימין הקיצוני למדו לשחק את המשחק הזה.

בד בבד, נוספים לכך גם גורמים חומריים: למשל האינטרסים המשולבים והמשותפים של המעמדות השליטים בגרמניה ובישראל. אלו נחשפים במלוא כיעורם למשל בעסקת הצוללות, אך גם בטקסי זיכרון רשמיים מלאי פאתוס בהם נציגי ממשלת גרמניה זוכים להראות ש"יש גרמניה אחרת", בעוד נציגי ממשלת ישראל זוכים להופיע שוב בתפקיד נציגי העם היהודי לדורותיו.

אגב כך זוכה ההון-שלטון הגרמני ללגיטימציה מוסרית ופוליטית לשוב אט-אט למדיניות חוץ מיליטריסטית ותוקפנית יותר, שנותנת מרחב מחייה מחודש לתעשיות הנשק הגרמניות וגישה מועדפת למשאבים ברחבי העולם עבור הכלכלה הגרמנית.

אך יהיו הגורמים אשר יהיו, על רקע המדיניות הפסולה של עיריית מינכן ברור דבר אחד: אין לדיכוי המאבק הפלסטיני בגרמניה דבר וחצי דבר עם הגנה על מיעוטים ועל הדמוקרטיה. ממש להיפך.