"האווירה בגרמניה מאוד מאיימת כרגע". הפגנה של יהודים ופלסטינים בברלין, ב-4 בנובמבר 2023 (צילום: Streets of Berlin, CC BY-SA 2.0)

מאז הטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר ובצל ההרס וההרג ההמוניים שישראל זורה בעזה, יהודים וישראלים רבים בגרמניה חשים מבודדים ומאוימים. ברחבי המדינה נרשמה עלייה בתקריות אנטישמיות, בהן כמה מקרי תקיפה. מבחינת הרשויות, גם חלק גדול מהמחאה נגד ישראל נחשב אנטישמי. במשרד התרבות של ממשלת מחוז ברלין, תחת הנהגה שמרנית, רקחו פתרון שנוי במחלוקת: מעתה, כל מי שמבקש מהמשרד מימון נדרש להצהיר על מחויבות ל"אי אפליה", ובפרט על התנגדות לאנטישמיות.

הסעיף התחיל להופיע על טפסים בסוף דצמבר, בלי הודעה מראש, והרוחות סוערות. הדיון הציבורי מתמקד כולו בנושא האנטישמיות, המרכזי גם בסעיף עצמו. אמנים.ות נדרשים כעת להצהיר על התנגדות לאנטישמיות "מכל סוג", לפי "הגדרת העבודה" השנויה במחלוקת של הארגון הבין-ממשלתי IHRA, כולל הרחבתה בידי ממשלת גרמניה – שמדגישה כי התקפות אנטישמיות יכולות לכלול התקפות על מדינת ישראל כמייצגת קולקטיב יהודי. יתר על כן, בתנאי המימון נכתב כי הוא ניתן אך ורק למי ש"ללא כל ספק מגנים את הטרור ומכירים בקיומה של ישראל".

רבים מאנשי.ות התרבות הישראלים.ות בברלין מתנגדים לסעיף החדש. ר', אמנית ישראלית שחיה בברלין, הסבירה: "אני מתנגדת לשימוש במאבק באנטישמיות ככלי פוליטי להשתקת ביקורת על מדיניות ישראל". ר' ביקשה לשמור על אנונימיות, "כי האווירה בגרמניה מאוד מאיימת כרגע".

ברוח דומה, התפרסם בשבוע שעבר מכתב פתוח חריף נגד הדרישה החדשה, שצבר עד לכתיבת שורות אלו כ-5,600 חתימות. מנסחי המכתב מדגישים את החשיבות במאבק משותף נגד אנטישמיות ובכל צורות הגזענות והאפליה גם יחד – ומוחים על האופן שבו הסעיף לא מסביר כלל

סוף סוף יש סיבה טובה לשחות עם הזרם הסוחף ולהזדהות שוב, במצפון שקט, עם כוח חמוש ורצחני. טנק אוקראיני במצעד יום העצמאות, 2008 (CC-BY-3.0 ויקימדיה)

הפלישה הרוסית לאוקראינה מרעידה את כל העולם. מעבר לזוועות המלחמה עצמן, הפוליטיקה משתנה בקצב מסחרר, כמעט ללא היכר: גרמניה מתחמשת מחדש, בן לילה וכמעט בלי התנגדות, ארה"ב ממהרת להפשיר יחסים עם ונצואלה ואיראן כדי להשתלט על מחירי הדלק המאמירים – ופרוגרסיבים מריעים למיליטריזם מערבי והופכים ללאומנים אוקראינים שונאי-רוסיה.

המהפך מהמם במיוחד כאשר מדובר בפרוגרסיביים ישראלים, מתנגדי כיבוש. אנשים שיודעים בימים כתיקונים להתעקש שכוח צבאי וכלי נשק לא פותרים בעיות, אלא יוצרים אותם; אנשים שיודעים שחשוב לנסות להבין את הסיבות לפיגועים, להבין אפילו את החמאס, גם בלי להצדיקם; אנשים שמבקרים יום יום את מוקדי הכוח ושוחים נגד הזרם – אותם אנשים קוראים פתאום לא רק לשלוח כל אמצעי לחימה אפשרי לאוקראינה, אלא לחתור לעימות ישיר בין כוחות נאט"ו לצבא רוסיה; מוקיעים את כל מי שמנסה לדבר על המניעים של רוסיה, להבין מה פוטין רוצה ואילו פשרות אפשריות; ומעל לכל, מצטרפים לחגיגה מיליטריסטית לצד אלו שכוח חמוש היה התשובה שלהם להכל גם לפני ה-24 בפברואר.

אני מבקש לשרטט כמה היבטים מטרידים של התופעה, בקווים כלליים בלבד.

זה היה מאמר גרמני כלשהו שגרם לי להבין מאיפה המיליטריזם הפרוגרסיבי הזה מוכר לי: מאותו זרם בשמאל הרדיקלי בגרמניה שמתבלט בתמיכה פנאטית בציונות, ה"אנטי-דויטש" (אנטי-גרמנים.) אבהיר מיד כי הדמיון מוגבל למדי: העם האוקראיני ראוי לתמיכה במאבקו נגד ניסיון הכיבוש הרוסי, ואילו מדינת הגזע

ב-23 בפברואר, ערב הפלישה הרוסית לאוקראינה, כותרת ב"ניו יורק טיימס" הכריזה כי "דאגות האקלים נדחקות הצדה בעוד מחירי הדלק מאמירים ומשבר רוסיה מעמיק". במבט מפוכח, המצב בעצם הפוך: עלינו לדאוג עוד יותר לגורל האקלים, בידיעה שהשליטים מתעלמים ממנו כעת יותר מהרגיל – וצבאות פעילים הורסים את הסביבה ללא היכר.

במיוחד ברקע המתקפה הרוסית, השאלות האקלימיות קרובות לפני השטח יותר מתמיד. משטרו הפושע של ולדימיר פוטין שואב את כוחו בראש ובראשונה משליטה בנתח מכובד מאספקת הדלקים המאובנים. אוקראינה היא אחת מדרכי המעבר המרכזיות של הדלקים מרוסיה למרכז ומערב אירופה.

במדינות המערב נשמעת ציפייה מהממשלות לפעול בנחישות נגד פוטין ולהיחלץ לעזרת העם האוקראיני. הסחר בגז ובנפט מרוסיה הוא אחד ממנופי הלחץ העיקריים שזמינים להן. לגרמניה בפרט יש יכולת השפעה גדולה במיוחד על רוסיה, בשל קשרי המסחר הענפים בין המדינות.

ואכן, כבר ב-22 בפברואר הכריזה גרמניה כאות אזהרה על הקפאת הפרויקט המשותף המרכזי שלה עם רוסיה: צינור גז המתאן, נורד סטרים 2.

לא נועד לענות על צרכים אנרגטיים או אקלימיים. טקס פתיחת צינור נורדסטרים, ב-8 בנובמבר 2011. במרכז: קנצלרית גרמניה לשעבר, אנגלה מרקל, ונשיא רוסיה לשעבר, דמטרי מדבדב (צילום: הקרמלין)

המאמצים להקמת הצינור, שהחלו ב-2013, נתקלו בהתנגדות של תנועת האקלים בגרמניה לכל אורך הדרך. פעילים וחוקרות מתריעים כבר שנים כי הקמת הצינור שגויה ומיותרת. זאת, כי גרמניה יכולה להשיג את כל המתאן שהיא צריכה בדרכים אחרות, וממילא לא תוכל להמשיך להבעיר כל כך הרבה גז מתאן אם תרצה לעמוד ביעדי האקלים שלה. במקום להקל על השימוש בגז, עליה לעבור לאנרגיות מתחדשות.

למרות

אמנסטי גרמניה החליטו ש"קשה" לדון על האפטהייד הישראלי ולכן עדיף לוותר על הדיון. דוח אמנסטי על האפרטהייד בישראל (צילום: אורן זיו)

ביום שלישי שעבר, הסניף הגרמני של אמנסטי אינטרנשיונל השתתף, בצורה מסויגת, בהשקת הדו"ח החדש של הארגון, שמאשים את ישראל בביצוע פשע האפרטהייד נגד הפלסטינים. יממה לאחר מכן, ההודעה על הדו"ח נמחקה מהאתר. ביום חמישי, כל שנותר מהדו"ח בשפה הגרמנית נמצא בסקירה נפרדת באתר הסניף האוסטרי של הארגון.

באתר הגרמני עדיין ניתן היה למצוא כותרת ב"חדשות" שמתייחסת לדו"ח, אבל זו הובילה לעמוד הבית של הגרסה הבינלאומית שלו. ההודעה בגרמנית שנמחקה (אבל נותרה מאוחסנת במטמון ואפשר להגיע אליה כאן), מתחילה בתיאור כללי למדי של הדו"ח, תוך הדגשה כי אמנסטי מכירים במדינת ישראל ובזכותה ומחויבותה, תחת החוק הבינלאומי, להגן על ישראלים. היא מסתיימת בקריאה של אמנסטי אינטרנשיונל לרשות הפלסטינית ולחמאס לעמוד בהתחייבויות שלהם במסגרת החוק הבינלאומי – אף שהיישויות האלה כלל אינן מוזכרות באתר באנגלית של הקמפיין.

בהמשך מופיע דיסקליימר חריג ביותר, שתירגמתי כאן במלואו:

"ההשמדה השיטתית של העם היהודי תוכננה ויושמה בגרמניה. עדיין קיימת בגרמניה אנטישמיות – התקפות אלימות, נזק לרכוש ואידיאולוגיות קונספירטיביות – ברמות שיא מטרידות. על רקע זה יש לסניף הגרמני של אמנסטי אחריות מיוחדת. בהקשר הלאומי העכשווי וההיסטורי, קשה יהיה לקיים דיון אובייקטיבי ומבוסס עובדות על הסיווג שמציע הדו"ח. כדי לפעול נגד הסכנה של ניצול לרעה או פרשנות שגויה של הדו"ח, הסניף הגרמני של אמנסטי לא מתכנן ולא יבצע כל פעילות שקשורה בו".

הניסוח הזה הוא מוזר, אם