ואלס עם המלחמה: הקולנוע הישראלי בשירות האין ברירה

על הדש הפנימי-ימני של ספרו החדש של קובי ניב, "בזרוע נטויה ובעין עצומה: הקולנוע הישראלי מביט לאחור אל מלחמת לבנון", כתוב: "קובי ניב הוא סופר, סאטיריקן, תסריטאי ומרצה בחוג לקולנוע". לרשימה הזו אפשר להוסיף גם עיתונאי, פובליציסט, מבקר תרבות, ועוד כמה תארים, אבל לפני הכל, ניב הוא איש פוליטי. ונרגן. יותר מארבעה עשורים של כתיבה בכל ז'אנר אפשרי כמעט, ועדיין הרושם הוא שניב נוטל את העט כי העולם, או – ליתר דיוק –  החברה הישראלית, מטריפה עליו את דעתו בלהט שלא שוכך עם הזמן. וגילוי נאות: קובי הוא גם חבר.

גם ספרו החדש, המנתח את שלושת הסרטים "בופור" של יוסף סידר, "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן, ו"לבנון" של שמוליק מעוז, שלושתם עוסקים בשלבים שונים של מלחמת לבנון הראשונה, הוא כתב ביקורת נוקב על החברה הישראלית יותר מאשר על הסרטים עצמם. לא צריך להיות חובב קולנוע מושבע כדי לקרוא את הספר בעניין, ולמעשה אין הכרח אפילו לראות את הסרטים; אלה משמשים את ניב כסוג של קביים כדי לחשוף את האופן שבו החברה הישראלית מבקשת להשתקף בבבואה התרבותית שלה, וכמובן – כדי לנפץ את הבבואה הזו לרסיסים.

בשיחה שאנחנו מנהלים על הספר, על פוליטיקה, ועל החיים בכלל, ניב מזכיר מדי פעם את ביתו החדש באי כרתים, שנמצא כעת בשלבי שיפוצים מתקדמים. הוא נשמע משוכנע מאוד שהמעבר שלו מכאן הוא רק עניין של זמן. אני מתאפקת שלא להעיר שמי שהחברה שבתוכה הוא חי מעוררת בו אמוציות סוערות כל כך כנראה מושקע בה רגשית הרבה יותר מדי מכדי לעזוב, וחוזרת לדבר על הספר.

> ראיון סוף: הקולנוע בשירות התעמולה האמריקאית

"בזרוע נטויה ובעין עצומה". מסע היטהרות קולנועי

תגיד, עברו כבר כל כך הרבה שנים מאז המלחמה ההיא, וכבר היתה לנו גם מלחמת לבנון שניה וגם מבצעים ומלחמות נוספות להתפאר, מה פתאום עכשיו הספר הזה?

זה התחיל מזה שלימדתי שניים מהסרטים האלה בקורסים שונים, ואחר כך ראיתי גם את השלישי והבנתי שיש איזה משהו שמחבר ביניהם ששווה להתייחס אליו ולנסות לברר.

ראיתי שיש פה תופעה מוזרה: אחרי 25 שנה, כאילו בבת אחת, יצאו שלושה סרטים שנוצרו בידי שלושה אנשים שונים, שמסתכלים 25 שנה אחורה. רציתי לראות מה זה אומר, מה מחבר ביניהם. גם קולנועית, אבל גם פוליטית. כתבתי את הספר הזה כאיש קולנוע, אבל ברור שאני לא יכול באמת לעשות הפרדה בין אני כאיש קולנוע ובין אני הפוליטי, הפובליציסט.

אבל עד כמה הדברים באמת שזורים זה בזה בעיניך? סרט שהוא בעייתי מאוד פוליטית, הוא בהכרח גם קולנוע גרוע?

תראי, אם ניקח למשל את "ואלס עם בשיר", אז מבחינה ויזואלית הוא סרט מרהיב, אבל מבחינה מוסרית הוא סרט מתועב, אז מה נחליט לגביו?

את זה אני שואלת את איש הקולנוע שבך.

אפשר להפריד אסתטיקה ממוסר? אני לא מסוגל לעשות את ההפרדה הזו.

אחד המכנים המשותפים הברורים ביותר לשלושת הסרטים הוא ששלושתם נעשו מנקודת המבט של החייל הישראלי הבודד. בהתחשב בטראומה של המלחמה, זה היה יכול להיות לגיטימי, אבל אתה רואה בזה סימן לנרקיסיזם ישראלי.

תראי, יש פה שלושה סרטים שבאים מתוך ז'אנרים שונים לחלוטין קולנועית, ושלושתם נעשו מתוך נקודת המבט של החייל הישראלי הבודד, שכאילו לא מבין על מה המלחמה. בגלל זה הם מנותקים מהקשר פוליטי, גיאו-פוליטי, מדיני, אזורי, מנותקים מכל הקשר. עכשיו, בזמן המלחמה עצמה זה אולי מובן – אתה חייל, ואומרים לך "תהרוג את ההם" ואתה הולך והורג את ההם, מה אתה יודע מי זה הפלנגות ומי הנוצרים וכו'. אתה גם לא צריך לדעת. אבל זה הדבר המדהים בשלושת הסרטים האלה: שהם לא נעשו בידי החייל ההוא, אלא בידי אנשים עם פרספקטיבה של יותר מעשרים שנה אחרי המלחמה, בני 45-50, והם ממשיכים לראות את הדברים מאותה נקודת המבט בדיוק. זה כבר מצביע על סימפטום נפשי-פוליטי.

אתה אומר פה משהו על החברה הישראלית עצמה, לא על שלושת היוצרים: אנחנו אף פעם לא מבינים איך המלחמות "קורות" לנו. תמיד ההרגשה היא של "אופס, התחילה מלחמה".

כן, המקום הקורבני הזה. ממשיכים לדבוק בנקודת המבט האינפנטילית הזו של החייל-הנער, מסרבים להתבגר ממנה ולהבין מה באמת קורה פה.

> על הסרט "יונה": נצחונה של משוררת

להיות זה שאומר את מה שאסור. קובי ניב

ומה שמעניין זה שהסרטים גם משתמשים באותם המנגנונים שהחברה הישראלית משתמשת בהם כדי לקבע את המקום הקורבני שלה, למשל האופן שבו השואה נכנסת פתאום לסרט של פולמן.

שם זה ממש מוזר. השואה נכנסת לסרט של פולמן כדי לומר לו שהוא "נעשה נאצי בעל כורחו", כלומר משחררת אותו מהאחריות על מעשיו. הרי הסרט הזה מעלה מן האוב את הטבח בסברא ושתילה שכבר נשכח מהזיכרון הקולקטיבי שלנו, אבל בדיעבד אנחנו מבינים שהמטרה היא לא להתמודד בכנות עם מה שקרה שם, אלא רק לנקות אותנו מהאחריות עליו.

סימפטומלי לשמאל הישראלי: מוקיעים את המלחמה כדבר נורא, ובו בזמן מסבירים למה לא היתה ברירה.

ואת רואה את זה גם בעובדה שגיבורי הסרט אינם קורבנות הטבח, שקולם אפילו לא נשמע בסרט, אלא אני-החייל, אני הקורבן, כי מהשואה אני עוד הקורבן. בגלל זה הפרק שעוסק בסרט של פולמן נקרא "אכלו לי, שתו לי, טבחו לי".

כל השאלה של הנוכחים והנעדרים בסרטים הללו היא מעניינת: אין כמעט ערבים, אין כמעט נשים, וגם הייצוג המזרחי-אשכנזי מתכתב עם השינויים שעברה החברה: אם בסרט 'לבנון' שעוסק ביום הראשון למלחמה יש מזרחי אחד בתפקיד הנחות של הטען, הרי שב'בופור' העוסק ביום האחרון למלחמה, המזרחי הוא כבר בתפקיד פיקודי.

זה נוכח מאוד ב"אם יש גן עדן", הספר שעל פיו נעשה 'בופור': סופר אשכנזי מתאר למעשה את "נטישת העמדה" על ידי האליטה האשכנזית, ואיושה בידי המזרחים. כל הספר הוא על התהליך הזה, וזה כנראה גם סוד הצלחתו. זה תהליך שקורה בצבא ולא מדברים עליו, ופתאום הספר נתן לו קול. האשכנזים עוזבים את המשמרת.

לפני איזה זמן אמרה לי חברה אשכנזיה שהיא לא רוצה שבנה יתגייס, כי היא לא רוצה שהוא יהיה קלגס. והשאלה המתבקשת היא: אז הבן של מי את חושבת שאמור להיות הקלגס? מישהו הרי עושה את העבודה, אז פעם זה הפלנגות וצד"ל, ופעם זה המזרחי. ואם הם עושים את זה, אם הם עושים את עבודת הקלגסות, אז אנחנו נקיים מזה? אז זה לא בשמנו? לא בשליחותנו?

זה אומר שאתה מתנגד לסרבנות?

באופן אינסטינקטיבי, רגשי, אני נגד סרבנות. כי זאת דרך לנקות את המצפון כשאחרים עושים את העבודה השחורה. השכבות הנמוכות ביותר בחברה. זה עוד אמצעי שליטה.

ובכל זאת, אם נחזור לסרטים, יש שם מוטיבים ביקורתיים; הם לא "שתי אצבעות מצידון", למשל.

"שתי אצבעות מצידון" הוא סרט תעמולה על גבול הנאצי, שאומר שראשית, תאוות הרצח אצל המזרחים היא מולדת ושבניגוד לאשכנזים, לא צריך ללמד אותם את זה, ושנית, שכל הערבים הם סכנה פוטנציאלית: מהילד הקטן ועד לאישה שמתאהבים בה. כנראה שהוא בא להתמודד עם ייסורי מצפון מסויימים שהתעוררו אז בקרב הלוחמים, שחשבו למשל שבכל זאת לא כל כך יפה לעבור עם טנק על שדה חרוש או משהו כזה. זה סרט "חינוכי" להפסיק לירות ולבכות, ולהתחיל לירות ולהרוג ולא רק לא לבכות, וגם לא להתנצל, כמאמר הבנט.

שלושת הסרטים האלה עושים משהו אחר: הם לא עסוקים בדמוניזציה של האויב, הם לא רואים אותו בכלל. אז זאת שאלה, מה יותר גרוע- להגיד שכל הערבים הם מפלצות נוראיות, או להתייחס אליהם כלא קיימים, כלא-אנשים, כאי-ישויות.

יש כאן, לפחות ב"ואלס עם באשיר", מהלך של היטהרות. אנחנו כאילו מביטים במראה בלי כחל ושרק, ורואים כמה בעצם אנחנו יפים וטהורים ומוסריים וכל זה. וזה גם מציג אותנו, כמובן, בעולם הנאור כנורא נאורים ויפים ומתייסרים, ואנחנו גם מקבלים על זה פרסים.

הסרטים גם נמנעים מלהראות ויזואלית את מוראות המלחמה.

זאת בעיה של סרטי מלחמה באשר הם, ובמובן הזה גם סרטים שהם אנטי-מלחמתיים הם למעשה בעד מלחמה, כי המלחמה תמיד מצטיירת בהם יותר יפה ממה שהיא. קודם כל, יש מוסיקה. במלחמה אין מוסיקה. וטנקים מתפוצצים זה מחזה מרהיב על המסך. יותר יפה מזיקוקים של יום העצמאות. סרט מלחמה שיראה זוועות לא יביא קהל.

אתה מלמד במחלקה לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב. אחדים מתלמידיך יהיו, אולי, חלק מהדור הבא של הקולנוע הישראלי. אתה חושב שהדור הבא יהיה נועז יותר? ביקורתי יותר?

בעיני הם הרבה יותר קונפורמיסטים מאשר אי פעם. אולי אני זקן קוטר שמתלונן על הדור הצעיר, אבל זאת תחושתי. הם קונפורמיסטים, וחמור מכך – זה דור שלא מסוגל להתחייב לשום דבר, ומי שלא מסוגל להתחייב לא יכול להיות אמיץ. לכן עושים הפגנות על מילקי ולא על שום דבר מהותי.

יש משהו שמחבר אותך לחברה הזו גם על דרך החיוב? לא רק דרך החימה והכעס?

קודם כל, אני תומך בנבחרת ישראל בכדורגל. זה כבר משהו. אבל יש פה עוד משהו יפה בעיני, שנכון למדינות הים התיכון בכלל: שאתה יכול לפתוח בשיחה עם כל אחד, בכל מקום. זה נהדר בעיני. אבל את זה יש גם באיטליה וביוון. ובכל זאת אני מחובר לכאן דרך התפקיד שאני רואה לעצמי: להיות זה שאומר את הדברים שלא רוצים לשמוע. מישהו צריך להגיד אותם, ולו כדי שהגבול הזה יסומן: עד פה מותר, ולא מעבר.

מתכוון להצביע בבחירות הקרובות?

אם תהיה רשימה ערבית-יהודית מאוחדת עם אישה ונציג/ה יהודי/ה במקום ריאלי, כנראה שאצביע עבורה.