על הסרט "יונה": נצחונה של משוררת

אנחנו לוקחים את המתים כמובנים מאליהם, עד שמזכירים לנו שהם היו חיים, שהם עדיין חיים, שהם יכולים אפילו עדיין להשתנות.

יונה וולך (ויקימדיה)

מבחינתי, תמיד היתה יונה וולך. מרגע שהגעתי לגיל בו נכון לקרוא את השירה הזאת (שאינה מיועדת לכל גיל), היא היתה נוכחת סביבי. מורתי לספרות בתיכון לימדה אותנו את "יונתן" ואת "כשבאתי לקחת אותה מן העננים". הראשון נשאר איתי יותר מכל, בעצם עם כולנו. דיברנו עליו בהפסקה, חלמנו עליו בלילה, השתגענו ממנו. מה עוד נתנו לי שנות לימודי שהשפיע עלי ככה?

"יונתן" הוא שיר זב דם ובזה טמון חלק מקסמו עבור קוראים צעירים, שלא ידעו ששירה יכולה להיות כזאת. קסם אחר טמון ביחסי הכוחות שבו, שמוכרים כל כך לכל מי שמצוי במסגרת האכזרית של בית ספר, במחיצת קהילת "ילדים" מגובשת, משדרת בטחון, מסוכנת תמיד.

אֲנִי מַסְכִּים לְחוֹר שֶׁל נַעַץ
אֲבָל הַיְלָדִים רוֹצִים
וְהֵם יְלָדִים
וַאֲנִי יוֹנָתָן.

התרבות הישראלית היתה עד וולך כולה "ילדים". היא האדירה את הכלל, את "הקיבוץ" במובן הרחב של המילה. עם בואה של יונה וולך, השמיע "יונתן" קול מתוך התרבות הזאת: האינדיבידואל הדחוי והחריג. אמנות נוצרת גם על ידי "ילדים", ויש יופי בשירי מקהלת הצבא האדום שעוברתו עבור הגבעטרון, אבל בעידן המודרני שלאחר קפקא, דווקא "יונתן", האנטי גיבור והבודד, הוא הקול המשמעותי ביצירה המערבית. יונה וולך הפנתה את התרבות הישראלית מערבה. היא הכינה את ישראל למעבר שבין הקיום הקולקטיבי של עברה, לבדידות הקפיטליסטית של עתידה.

מתוך הסרט "יונה" בבימויו של ניר ברגמן (יח"צ)

היא לא היתה לבדה, כמובן. וולך הושפעה מיאיר הורביץ ומדליה הרץ שכתבו לפניה, אבל הרחיקה לכת מהם. היא הרחיקה לכת מכולם. רבות מדובר על נתן זך כמי שהביא את המהפכה המשמעותית ביותר בשירה העברית שלאחר קום המדינה. וזך אכן דובר בקול ראשון יחיד, כמו וולך, אבל הוא לא סובל כמוה ולא משתוקק כמוה ולא פוחד כמוה. בואו נודה בזה. הוא לא כותב כמוה. שורה וולכית כמו "לעולם לא אשמע את קולו המתוק של האלוהים" מזכירה מאוד את שירת זך המוקדמת, אבל נשמעת אחרת לגמרי כשהיא כתובה בעט הרדוף של יונה-תן, ומובילה למקומות אחרים לחלוטין.

ממלכת שיריה

הנרדפות הזאת היא הציר המרכזי בסרט העלילתי החדש "יונה" שביים ניר ברגמן. הנרדפות – ולא השירה. כמו בספרו של יגאל סרנה, שעליו מבוסס הסרט, סיפור חייה של וולך מוצב במרכז ויצירתה בשוליים. מן הסתם, בספר קל יותר להכיל פרטים מרובים מסיפור חיים, ואילו סרט מוכרח לאמץ מוקד עלילתי ולוותר על אינסוף רבדים, פרטים ומורכבויות.

ברגמן בחר להתמקד בהפרעת האישיות של וולך ובהשפעתה על יכולת הכתיבה שלה – יכולתה, ולאו דווקא תוכן כתיבתה. אנחנו מלווים את וולך במהלך שני אישפוזים בבית החולים לחולי נפש בטלביה, הראשון – במחלקה הפתוחה, השני – בסגורה. במהלך האשפוז הראשון וולך משתוקקת להתנסות במסע LSD, וזוכה בכך, בשני היא נאבקת במשבר כתיבה. הכח המכלה בנפשה גבר עליה והיא לא מסוגלת להפיק מילים מעצמה.

> פואמה על המטבח הפולני והלילה הכנעני

נעמי לבוב בתפקיד יונה וולך. (צילום מסך מתוך הטריילר לסרט "יונה")

יש בסרט עוד. יש בו סצינה נהדרת שבה משוחזר קפה "כסית" על אנשיו ועל מדרכת דיזנגוף שמחוץ לו, וסצינה אחרת בה קוראת וולך משירתה בחדר המדרגות של אכסניית נוטרה דאם בירושלים. יש את אנשי התקופה: מוקד, הורביץ… יש את אמא וכפר אונו, יש אהבות ויש סקס אחר ושאינו אחר. יש קריירה:  שירים ראשונים ב-"עכשיו", ספר ראשון, ספר שני. הסרט עוסק ברצינות במאבק של אשה צעירה להלקח ברצינות על ידי הקליקות הספרותיות הגבריות להחריד ולהקים את ממלכת שיריה, אבל בסופו של דבר מה שנותר עם הצופה הוא בעיקר טלביה, המאבק הנפשי.

השפה הקולנועית של ברגמן רומזת בהצלחה על מה שהסרט אינו מצליח להכיל. המצלמה שלו אוהבת תקריבים, וכשמולנו תקריב של פנים, אנחנו יודעים שחדר שלם נסתר מעינינו ושעלינו לדמיין את יתרתו. אהבתו של האיש לתקופה ולארץ ניכרת, ואנחנו מצליחים לחוש בהמשכן של הערים שעל המסך כפי שאנחנו מצליחים לחוש בכל מה שלא מסופר לנו על עולמה של הגיבורה, לתאר בעיני רוחנו את השירים שאינם נקראים בסרט.

סוף האקספוזיציה

כל זה טוב, אבל כדי שסרט כזה יצליח לעשות צדק אמיתי עם אשה אמיתית, ועוד אשה מורכבת כל כך, הוא זקוק לשחקנית נהדרת שתשלים את התמונה. נעמי לבוב עושה את זה. זה התפקיד המשמעותי הראשון שלה, וקשה עדיין לדעת מי היא, אבל המחול שלה עם המצלמה מרהיב, ואותה רמיזה מתרחשת בעשייה שלה: דברים שאינם כתובים בתסריט מתרחשים בתוך ראשה, ניבטים אלינו בשתיקותיה, באצבעותיה המעשנות בשרשרת.

אני לא בטוח שלבוב "משכנעת" כוולך. בעקבות הסרט צפיתי בקטעי ארכיון של וולך עצמה והיא משדרת דברים אחרים. לבוב הפכה את התפקיד לשלה. היא לא עסוקה בחיקוי. היא קראה את שירת וולך ואת ספרו של סרנה ומעניקה לנו פרשנות שלהם. בעיני זה מצא חן בהחלט. כשנחשפים ליצירה שכולה עוסקת בייחודי שבאדם, הדבר הכי נכון וטבעי הוא לצאת ולעשות משהו אישי מאוד. וזה מה שלבוב עושה.

הסרט מסתיים בפתאומיות, כאילו מיד בסוף האקספוזיציה. השערוריות שליוו את וולך בשנות השמונים נזכרות רק ברמז. הקשר שלה עם הרוק הישראלי הינוקא – בבית אחד של שיר. אנחנו לא רואים אותה חולה, לא זוכים להיפרד ממנה. נדמה לי שזה אמין, שכך גם הסתיימו חייה, בגיל 41, מסרטן השד.

כגדולי המשוררים, היא היטיבה לנבא את סופה שלה, לפעמים כמתבוננת בו בחלום בלהות שבו היא ועצמה הן שתי דמויות שונות. האיילה בשיר "מפלצת האיילה" מיטיבה לשיר כשהיא מפסיקה להיות מלבבת, ממש כמו שוולך עצמה היטיבה לשורר כשהתמסרה לדימויים המפחידים, המיניים, המחיים בדם והממיתים בזעקה. הסוף מגיע בהפתעה:

וַאֲנִי הָיִיתִי כְּלֹא הָיִיתִי כְּשֶׁהָאַיָּלָה שָׁרָה
בָּרֶגַע הָרַךְ הַהוּא הָלְמָה בְּשַׁעֲרִי.
וְכָל הָעוֹפוֹת עָפוּ וְהַחַיּוֹת נָסוּ
וְהָאַיָּלָה נָפְלָה מֵהַגַּג וְשָׁבְרָה אֶת הָרֹאשׁ
וַאֲנִי בָּרַחְתִּי וּבְגַן  אַהֲבָתִי סוֹגֶרֶת מִפְלֶצֶת
גּוֹרִילָה שְׁחֹרָה וְרָעָה כַּשִּׁכְחָה.

בארבעה עשורים של חיים, הצליחה וולך לבגר את התרבות הישראלית, ולאפשר דברים כמו הסרט של ברגמן, כמו הסיום המעודן שלו. הראיה שלנו אותה היא דינאמית משום שהראייה שלנו את עצמנו היא דינאמית, ואנחנו דינאמיים גם בזכותה. הויכוחים שבראה וולך כאשר הסבה את תרבות ישראל לכיוון חדש כל כך עודם ניטשים. כל עוד הם ניטשים, היא עדיין חיה.

> הולך בתלם: מבוא, או איך להרוס סיפור טוב