הנה עניין הכותל מוסבר במאה מילה למי שחסרים לו או לה פרטים:

אחרי מלחמת ששת הימים סיפחה ישראל את מזרח ירושלים, שם שוכן הכותל, אלא שעל פי החוק הבינלאומי כאשר מספחים שטח חייבים להעניק אזרחות אוטומטית ושוויון זכויות לתושביו.

ישראל לא רצתה את הפלסטינים של מזרח ירושלים, ולכן העניקה להם מעמד תושבות, ולא אזרחות. בתיאוריה הם יכולים להשיג אזרחות, אבל זה לא מספיק טוב. זה בכאילו, ובינתים סובלים תושבי מזרח העיר אינספור עוולות, החל בהתעללות משטרתית וכלה במניעת משאבים הכרחיים, כדי לזרז אותם לעזוב.

כל עוד יש להם זכויות רק בכאילו, ישראל היא בכאילו השליטה הלגיטימית במזרח העיר, כולל בכותל. בכאילו זה לא מספיק טוב ולכן אנשי הקונסוליה צודקים. הכותל אינו בידינו.

> מה שקורה במזרח ירושלים: הריסות הבתים עליהן לא שמעתם

> הורי ג'בל מוכבר לעירית ירושלים: "מידי בוקר אנחנו שולחים את ילדינו למוות"

> צפו: שוטרים התאמנו עם רימוני הלם בין אזרחים ברחובות ירושלים

אזהרת טריגר: פשעים שנחשפו. אזהרת טריגר: פשעים שטרם נחשפו.

לו החברה הישראלית היתה אדם, היא היתה רוזמרי פריצל, אשתו של, אמה של, סבתם של; אשה שבמשך עשרות שנים הצליחה להתעלם מהביעותים שהתרחשו במרתף ביתה, ושהיתה ממשיכה להתעלם מהם לעולם אלמלא אילצו אותה לדעת.

בשנת 2008, כשנתפס בעלה ואבי נכדיה של פריצל ונחשפו פשעיו (שאין די אזהרות טריגר בעולם כדי לאזכר אותם כאן) היא טענה שלא ידעה דבר. בית המשפט האמין לה ופטר אותה מלהעיד. גם בתה אליזבת האמינה לה, אבל זעמה עליה. יוזף פריצל הורשע באונס עוד בצעירותם של בני הזוג, אילו זרקה אותו רוזמרי מהבית כשנתפס לראשונה, כבר בשנות השישים, היתה חוסכת לאליזבת הפעוטה את הסיוט המוחלט, האינסופי והבלתי יאומן שייעד לה עתידה.

גם אני מאמין לרוזמרי, אבל באופן מוגבל, כי אני יודע שאילו היה בה שמץ של רצון לדעת, היא היתה יודעת. הרבה יותר נעים להאמין שיוזף יורד למרתף לקרוא ספר בנחת מאשר ש… כאמור – עזבו. אפילו אני מעדיף לא לדעת. בעצם השאלה היא לא האם רוזמרי ידעה אלא כמה היא ידעה, ואיך התמודדה עם ספקותיה.

> לעמוד בצפירת יום השואה עם רועים פלסטינים בארץ המתנחלים בבקעה

יש דברים שאנחנו מתעלמים מהם, אלא אם מאלצים אותנו לדעת. (צילום: John Snape, CC BY-SA 3.0, ויקימדיה)

לכל סוד יש תאריך פקיעה. ב-24 שנים, רוזמרי בוודאי הבחינה שיש דלת נעולה או פרט מוזר אחר במרתף. יתכן שיוזף העמיד ליד פתח המרתף שלט בזו הלשון: "אזרח ישראלי, דרך זו מובילה לשטח A שבשליטת הרשות הפלסטינית. הכניסה לשטח זה אסורה, מסוכנת לחייכם ומהווה עבירה פלילית". במקרה כזה קל להבין את רוזמרי. חשוב לציית להוראות סמכותיות.

אולי רוזמרי בכל זאת פתחה את

בפרוש עלינו החגים הלאומיים – פוסט ארוך אבל לא מורכב. יש בו מחשבה אחת שמתמצה במילה אחת, ושאחרים חשבו כבר לפני והביעו היטב. כך אני חושב אותה.

הקדמתי לזה הקדמות. ביום השואה העליתי בפייסבוק שורה של פוסטים שהשתמשו בשווייץ כדימוי. ניסיתי להדגים באמצעות סיפורים שווייצרים אירוניות שקשורות לעבר ולהווה שלנו, העם היושב בציון (פוסט ראשון, שני, שלישי, רביעי).

אולי האירוניה הכי גדולה הייתה הבחירה דווקא בשווייץ. לשווייץ יש תפקיד בנרטיב של השואה: היא הייתה נייטראלית ונותרה בלתי כבושה לאורך כל המלחמה, ובכל זאת סירבה לקבל פליטים יהודים. בכל אחד מהפוסטים, הקבלתי את העמדה הזאת לסירוב של ישראל לקלוט פליטים סורים.

> למה אני הולכת לשבות רעב ביום העצמאות?

פחד מוות מכל מי שיעז להיכנס, מעבר הגבול הסגור בראש הנקרה (צילום: יובל בן עמי)

אבל ההקבלה לא באמת עובדת, כי שווייץ כן קיבלה פליטים. המדיניות הייתה כזאת: פליט שנמצא בקנטון שאין לו גבול בינלאומי, יכול להישאר בשווייץ. קיימים אחד עשר קנטונים כאלה, כולל קנטון ברן וקנטון לוצרן, שבשניהם שוכנות ערים גדולות. פעילים שווייצרים היו נוהגים אל הגבולות, אוספים פליטים שחצו את הגבול ומסיעים אותם לקנטונים הפנימיים לביטחון.

לא מדובר בפתרון, מדובר בטרגדיה

דמיינו מציאות כזאת שבה פליט סורי שיגיע לגוש דן יזכה באופן רשמי בהגנה, ובה ישראלים ינהגו לשולי רמת הגולן כדי לאסוף טרמפיסטים כאלה. מדובר במדע בדיוני, ולא משום שסוריה מפחידה יותר ממה שאיים אז על שווייץ – מדובר בגרמניה הנאצית, לכל הרוחות, והיא היוותה איום אדיר על השווייצרים וארצם – לא, זה משום שבאמת שאי אפשר לחצות את הגבול הזה, ובגלל שאנחנו פוחדים פחד מוות מכל מי שיעז לנסות. בקיצור, זה משום שישראל היא באמת לא ארץ אלא בונקר.

זאת

בסרט "Great Balls of Fire" (עזבו את איך שהחליטו לקרוא לו בעברית), שמספר את סיפור חייו של כוכב הרוקנרול ג׳רי לי לואיס, נראה לואיס כשהוא מגיע להופעה משותפת עם יוצרים אחרים. בכניסה לאולם הוא מגלה שלא הוא יסגור את הערב אלא צ׳אק ברי. לואיס מסביר שלא בא בחשבון. הוא חייב לתת את הפאנצ׳ליין. נמסר לו בתגובה שהחוזה שנחתם עם ברי כולל הבטחה שהוא יהיה האקט האחרון ואין מה לעשות.

הסיפור הזה התרחש במציאות. לואיס קיבל את הגזירה, אבל בסוף הסט שלו יצק בקבוק שלם של דלק למציתים לתוך הפסנתר בו ניגן והצית אותו. בסרט הוא נראה יורד מהבמה כשהפסנתר בוער כאבוקה מאחוריו, ואומר לברי ההמום שניצב מאחורי הקלעים: ״תתעלה על זה, nigger."

ברי הלך אתמול לעולמו. כבר ראיתי שכתבו על כל מיני היבטים של היצירה שלו, בעיקר על התוכן שהכניס בכלי החשוב ביותר של הרוק, אבל אני רוצה לכתוב דווקא על גזע, כי כאן הסתתרה גבורה גדולה. היא לא רק שלו; קומץ של אמנים שחורים ניצל את עליית הרוקנרול בשנות החמישים ופרץ למרכז הבמה. הם כולם חוללו היסטוריה ברמה הכי עמוקה שניתן לתאר, ותרמו לשינויים שהתחוללו בעשור הלותר-קינגי שבא בהמשך. ברי היה, בעיני, המרשים מבניהם.

> אקזיסטנציאליסט של האהבה: פרידה מלאונרד כהן

עלה למרות שהיה שחור ונפל משום שהיה שחור. צ'אק ברי (פליקר CC BY-NC-SA 2.0 Heinrich Klaffs)

לעלות כשחור, ליפול כשחור

הרוק החל כניכוס לבן של המוזיקה השחורה. מה עשה סם פיליפס באולפן שלו בממפיס? לקח אמנים לבנים כמו אלביס, הקליט אותם שרים שירים שאמנים שחורים ביצעו מאז שנות השלושים, ומכר את זה כדבר חדש ולוהט. באמריקה של עידן ג׳ים קרו מעטים היו ההורים הלבנים שהרשו