בג"ץ דוחה את נימוקי המדינה למניעת עבודה מפלסטינים להט"ב

בג"ץ הוציא הבוקר (רביעי) צו על תנאי, שבו דרש מהמדינה לנמק בתוך 90 יום את סירובה להתיר את העסקת פלסטינים שנמלטו לשטחה בשל היותם להט"ב או נשים נפגעות אלימות מגדרית.

משמעות הצו היא שבית המשפט דוחה את הטענות שהובאו בפניו, לפיהן הסדר כזה עלול "להגדיל באופן משמעותי ביותר את הסיכויים שיוגשו בקשות נוספות, לטובת שהות ועבודה במדינת ישראל", ולמנוע מהם הליך קבלת מעמד כפליטים במדינה שלישית.

הצו ניתן במסגרת עתירה שהגישו הארגונים רופאים לזכויות אדם, היא"ס, קו לעובד והמוקד לפליטים ולמהגרים, בשם קבוצה של נרדפים פלסטינים. בתגובה לטענות אלה של המדינה, כתבו העותרים: "אכזריות אינה יכולה להיות מדיניות הגירה. אין לנהל את מדיניות ההגירה של ישראל על גבם של המוחלשים ביותר, אותם עשרות מקרי קיצון שהוכרו בידי ישראל כמי שנמלטו בעור שיניהם מגורל מר בשטחים, ומבקשים למצוא ביטחון ותנאי מחייה בסיסיים ביותר בישראל עד יעבור זעם או עד שיוכלו להיקלט במקום אחר".

עו"ד עדי לוסטיגמן, שייצגה את הארגונים בעתירה יחד עם עו"ד מירב בן זאב, אמרה ל"שיחה מקומית" בתגובה להחלטה היום: "האפשרות לעבוד מהווה תנאי הכרחי ובסיסי לקיום בכבוד והיא חיונית ליכולתו של אדם להשתקם. ישראל מחויבת בדין, ולא לפנים משורת הדין (ביטוי בו השתמשה המדינה במהלך העתירה; תב"ד), להבטיח זכויות בסיסיות לכל אדם, גם זר הנמצא בשטחה, ודאי למי שהיא עצמה הכירה בכך שנמלטו מחשש לחייהם, שלא ניתן להרחיק אותם ושאין להם שום מקום אחר בעולם בו יוכלו להיות בתקופה זו".

עוד אמרה לוסטיגמן כי עמדת המדינה מביעה "ציפיה שהאנשים האלו, הפגיעים ביותר, יתקיימו מן האוויר ויחיו בינינו לא זכויות. זוהי אכזריות לשמה, והיא הובילה עד כה לכך שהם חיים בתת תנאים. אנחנו מקווים שכעת המצב הזה עומד לקראת סיום".

לדבריה, טענת המדינה כי "אנשים יצבאו על הדלתות, יגידו שהם להט"בים ויעזבו את המשפחות שלהם", היא אבסורדית. לגבי הטענה לפגיעה במוטיבציה להגיש בקשות מקלט בחו"ל, אומרת לוסטיגמן שדווקא המדיניות הנוכחית פוגעת באפשרות הזאת, מכיוון ששהותם פה ללא היתרי עבודה דוחקת רבים מהם למצבי סיכון נוספים, כמו זנות, סחר בסמים ופשיעה, וקבלת המקלט במדינה שלישית תלויה בהיעדר עבר פלילי.

כפי שתיארנו כאן בעבר, הדחיקה של המאוימים למקלט במדינות צד שלישי קשורה בהתכחשות בוטה של ישראל לאמנת הפליטים. בפשטות: המדינה אינה מוכנה להכיר בפלסטינים הנרדפים על רקע שונותם המינית או המגדרית כפליטים. אך היא מחויבת, בין השאר על ידי פסיקות קודמות של בג"ץ, לעקרון הומניטרי בינלאומי של אי-החזרתם למקום שבו נשקפת סכנה לחייהם או לחירותם. מצב ביניים זה הוא הבסיס למלכוד שבתוכו הם נאלצים לשרוד, ללא רשות לעבוד וללא הסדר שמאפשר להם שירותי בריאות ורווחה.

בתשובת העותרות לטענות המדינה מתוארות ההשלכות הממשיות על חייהם, בריאותם ורווחתם של המאוימים בישראל: למשל, מאוים בן 35 ששוהה בישראל מאז יולי 2019 וסובל מהתקפי חרדה, פלשבקים והתקפי ניתוק מהמציאות, אך אינו מקבל את הטיפול הפסיכיאטרי שלו הוא זקוק בגלל היעדר המימון.

דוגמה נוספת שהגיעה לכותרות לאחרונה היתה המקרה של זהבה,  טרנסית פלסטינית בת 22, שברחה ממשפחתה והיתה מוכרת ברוב מסגרות הרווחה והארגונים שמסייעים למאוימים מסוגה. זהבה התאבדה באוקטובר האחרון, לאחר תקופה של הידרדרות במצבה, שהחלה בהחלטה של גורם בכיר ממשרד הרווחה להוציא אותה מהמסגרת לנערות ולצעירות שבה שהתה, בטענה כי הנראות החריגה שלה מאיימת על שאר הנשים במסגרת.

במקור, העתירה עסקה גם בעניינם של מי שנרדפים על רקע חשדות לשיתוף פעולה עם ישראל, וביקשה עבור שתי הקבוצות גם הסדרי בריאות ורווחה. עם זאת, בדיון האחרון בעתירה, המדינה הודיעה כי היא מתירה לאוכלוסייה זו לעבוד, ובכך גם לקבל ביטוח בריאות, מה שמיקד את הדיון בפלסטינים הנרדפים על רקע מיני ומגדרי.

באשר לנרדפים אלה, המדינה התעקשה כי עליהם לפנות למעסיקים שיגישו בקשות חריגות בשמם, אף שמדובר במנגנון בעייתי. כפי שהסבירו העותרות בתשובתן האחרונה לטענות המדינה, במקרה כזה נדרשת מהמעסיק התמודדות עם סחבת בירוקרטית ארוכה, הכרוכה בדחיה של בקשתו וערעור עליה, מה שעלול לקחת חודשים.

אם בכל זאת התקבל האישור החריג, כתבו העותרות, המגיש "מוצא עצמו כבול באופן מוחלט למעסיק ספציפי, חשוף לניצול", שגם לא מאפשר לו להתפטר, "שכן סיכוייו למצוא מעסיק אחר שיצלח את הדרך האמורה הם אפסיים".

לאור הקושי שבתהליך זה, הנתונים שהביאה המדינה בפני בית המשפט אינם מפתיעים: כיום, מתוך 66 מאוימים, רק 14 הגישו בקשה להיתר חריג שכזה ורק 13 קיבלו אישור.

בית המשפט לא השתכנע גם מהצעת המדינה להישען על הוסטלים חירומיים של משרד הרווחה, ובהם הוסטלים המיועדים ללהט"ב, כמענה עבור מצוקתם של המאוימים. כפי שהדגישו העותרות בתשובתן, הוסטלים אלה זמינים אך ורק עד גיל 25, בעוד מרבית המאוימים מבוגרים יותר. בנוסף, ההוסטלים האלה עמוסים, ואינם מצליחים לספק גם למאוימים הצעירים יותר שירותים מינימליים.