newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"הצלחנו להשתחרר מהכיבוש שבתודעה שלנו": עשר שנות מאבק עממי בבלעין

גז מדמיע, פצועים והרוגים, מעצרים וחשיפה תקשורתית כבר מזמן הפכו לחלק מהחיים של תושבי בלעין. הכפר שהצליח לאחד מאחוריו פעילים פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים, והפך לסמל לאי אלימות, מציין עשור של מחאה יצירתית ונערך לעשור נוסף של התנגדות

מאת:
השאירו תגובה
א א א

מי שהגיע לכפר בלעין ביום שישי האחרון היה יכול לחשוב לרגע שהשנה היא 2005. במבט ראשון נראה ששום דבר לא השתנה מאז אותן הפגנות ראשונות, שפרצו בכפר החודש לפני עשר שנים.

גם הפעם, כמו אז, התארגנו המפגינים – רובם תושבי בלעין, חלקם פעילים תומכים מישראל ומהעולם – בלב הכפר אחרי תפילת הצהריים במסגד המקומי, יצאו לצעדה תוך שירה וקריאת סיסמאות עד שיצאו מהאזור הבנוי של הכפר. גם הפעם, בדיוק כמו אז, על הגבעה מעבר לעמק שאחרי הבית האחרון בכפר חיכו החיילים, שמהר מאוד התחילו לירות כמויות עצומות של גז מדמיע כדי לפזר את ההפגנה. בהמשך התפזרה מעט ההפגנה השקטה וכמה מצעירי הכפר התחילו להשיב לחיילים בזריקות אבנים, והחיילים המשיכו עם הגז והסתערו עם הג'יפים לעבר הכפר כדי להבריח את המפגינים לאחור. בתום כשעתיים הכל נגמר.

אבל למעשה, המון השתנה בבלעין. במהלך עשר שנים התקיימו בכפר מאות הפגנות. משרד הביטחון גילח שטחים שלמים מעצי זית, הקים את גדר ההפרדה, הפסיד בבג"ץ שהגישו התושבים, הזיז את הגדר והסיג את החיילים, ורק לאחרונה ממש אלה חזרו לעמוד על התוואי הישן של הגדר, זה שנפסל בבג"ץ. מאות נפצעו, שני מפגינים נהרגו, מאות נעצרו ונכלאו לתקופות שונות.

במהלך עשר השנים המאבק ידע עליות ומורדות, הגיע להישג אדיר עם שחרור מאות דונמים של אדמות חקלאיות, והפך לסמל פלסטיני ובינלאומי של התנגדות עממית לגדר ההפרדה, להתנחלויות ולמשטר הצבאי הישראלי בשטחים. סרט שנולד בכפר, "חמש מצלמות שבורות", הגיע לאוסקר. נשיאים וראשי ממשלות לשעבר ממקומות שונים בעולם עלו לרגל לכפר. חברויות עמוקות נוצרו בין הפעילים. מי שהיו ילדים קטנים בתחילת המאבק הם כיום בין המנהיגים שלו. אבל קרה שם גם דבר נוסף.

"הדבר החשוב ביותר שהשתנה הוא התרבות של האנשים בבלעין", אומר עבדאללה אבו-רחמה, פעיל הוועדה העממית של הכפר, המרכזת את המחאה. "עם השנים אנחנו הצלחנו להשתחרר מהכיבוש שבתודעה שלנו. הכיבוש הישראלי הוא לא רק חיילים על האדמה שלנו, הוא שליטה במחשבה שלנו, הוא הפחד שכל פלסטיני מרגיש מפני הכיבוש. ואת זה כבר אין לנו, את הפחד מול חיילים, מול שוטרים, מול השב"כ, בבית משפט – בכל מקום אנחנו מתבטאים בחופשיות ופועלים כדי לממש את הזכויות שלנו. אנחנו מחנכים בבלעין דור חדש ללא פחד".

> מבלעין לשבי של דאעש: חייה ומותה של קיילה מולר

חוזרים לפעילות. ההפגנה בבלעין ביום שישי האחרון (אורן זיו / אקטיבסטילס)

חוזרים לפעילות. ההפגנה בבלעין ביום שישי האחרון וההזמנה להפגנת העשור (אורן זיו / אקטיבסטילס)

ביום שישי הקרוב יציינו תושבי בלעין עשר שנים של מאבק עממי בגדר. בכפר הקטן באזור רמאללה (פחות מאלפיים תושבים), שפירוש שמו הוא "בלי מעיין", יתקיים השבוע בנוסף להפגנה הקבועה גם פסטיבל גדול וחגיגי של הוקרה לכל פעילי המאבק לדורותיהם, במעמד בכירים מהרשות הפלסטינית ומועמדים לכנסת מטעם הרשימה המשותפת.

"ההצלחה של בלעין היא לא רק של תושבי הכפר, לבד לא היינו יכולים לעשות את זה", מסביר אבו-רחמה, שהפך עם הזמן לפעיל במאבקים בכל רחבי הגדה המערבית, והוכר על ידי האיחוד האירופי כמגן זכויות אדם, המחויב לפעילות לא אלימה. "השבוע אנחנו רוצים להגיד תודה לכל מי שאי פעם השתתף כאן בהפגנות, פלסטינים מהכפר ומכל הגדה, ישראלים וזרים. בלי השותפים שלנו לא היינו משיגים את האדמה שלנו בחזרה".

המשימה: להגן על גדר לא חוקית

הדחפורים הגיעו לראשונה לבלעין בפברואר 2005. גדר ההפרדה תוכננה כך שתגזול כ-1,950 דונם מהאדמות החקלאיות של הכפר – כמעט חצי משטחי בלעין, שהם מקור פרנסה משמעותי לתושבים. בהשראת כפרים אחרים שיצאו למאבק עממי בגדר עם דעיכת האינתיפאדה השנייה, גם תושבי בלעין יצאו לעצור בגופם את הדחפורים ולהתנגד לגדר – כל עוד שזו עוברת על אדמתם. מהרגע הראשון הזמינו התושבים ישראלים ופעילים בינלאומיים להצטרף להפגנות. הקבוצה העיקרית שנענתה לקריאה ופעילה בכפר עד היום היא "אנרכיסטים נגד הגדר". זה המקום לציין שעמה הגעתי לשם גם אני, והייתי ונשארתי פעיל (בשנה האחרונה פחות) בהפגנות.

אבל הגדר נבנתה, ומאחוריה, בשטחים שנבלעו בצדה הישראלי, התחילה בנייה מואצת של הרחבת ההתנחלות החרדית מודיעין עלית. שנתיים וחצי מאוחר יותר קבע בית המשפט העליון שתוואי הגדר אינו חוקי. שופטי בג"ץ מצאו שלא שיקולי ביטחון הם שהנחו את מתכנני הגדר, אלא ניסיון להרחיב את ההתנחלות הקרובה על חשבון אדמות הכפר, ופסלו את התוואי שנבנה. "צריך להבין שהאדמות האלה הן לא רק סמל לאומי, הן שוות כסף", מבהיר מחמד חטיב, מפעילי הוועדה העממית בכפר. "זה הרבה כסף שלקחו לתושבים כאן, שהעבירו להתנחלות, שהייתה אמורה להתרחב, והצלחנו להחזיר לאנשים את הכסף הזה, ברמה האישית".

> "זיאד אבו עין רצה ש-2015 תהיה שנת המאבק הלא אלים"

ממשיכה להתרחב על אדמות בלעין. התנחלות מודיעין עלית והחומה, השבוע (אורן זיו / אקטיבסטילס)

ממשיכה להתרחב על אדמות בלעין. התנחלות מודיעין עלית והחומה, השבוע (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אלא שבמשך ארבע שנים המשיכו התושבים ותומכיהם להפגין מול גדר, שבג"ץ מצא כבר שאינה חוקית, והצבא לא טרח להזיז אותה, אלא נלחם במפגינים כדי להגן עליה. במהלך השנים האלה נהרגו באסם אבו-רחמה, שרימון גז מדמיע נורה ישירות לחזה שלו (אף חייל לא הועמד לדין על הירי), ואחותו ג'וואהר אבו-רחמה, שנחנקה מגז מדמיע (בצבא טוענים שמתה מטיפול רפואי שגוי שקיבלה בעקבות שאיפת הגז). רק ב-2011 הוזזה הגדר, 600 דונם של אדמות חקלאיות הושבו לכפר, אבל למעלה מאלף נותרו בצדה השני של החומה החדשה שנבנתה, בניית ההתנחלות נמשכת שם, והתושבים ממשיכים לדרוש גם את החזרתן.

בשנה האחרונה ההפגנות נחלשו מעט והצטמצמו (ב"מקור ראשון" כבר רמזו שהמאבק נגמר), אלא שבחודשים האחרונים הצבא כאמור שינה את מדיניותו, ובמקום להגן על החומה הקיימת שולח את חייליו לעמוד על התוואי הישן של הגדר ולפלוש לכפר. "זה צעד טיפשי מבחינתם, כי אנשים רואים את החיילים מתקרבים ווצאים להפגין נגדם, אנשים שלא היו הולכים להפגין ליד החומה הרחוקה", מסביר אבו-רחמה. "אנחנו מכירים את הדבר הזה אצל הצבא. כל חצי שנה מתחלף פה מפקד, שחושב שהוא יהיה המפקד החזק שישים סוף להפגנות בבלעין. הוא מגיע כמו אריה, חושב שהוא זה שישבור אותנו, ותוך חודשיים הוא מוותר כמו שפן ורק מנסה להתמודד עד שיחליפו אותו".

כמו כן, כמו שציין מחמד חטיב, התושבים אמנם מחזירים לחיים את האדמות החקלאיות, שעכשיו שוב פורחות ומלבלבות ומרושתות טרסות, צינורות השקיה ומערכת חשמל, אבל מוחים על כוונת הצבא להרוס את המבנים שנבנו בשטח המשוחרר: בית אחד, מחסנים חקלאיים, בית קפה ובריכה, שהקמתה הושלמה לאחרונה ואמורה לשמש את ילדי הכפר מהקיץ הקרוב.

> היסטוריה: כך נולד המאבק העממי נגד הגדר

הפגנה לציון חמש שנים למאבק בבלעין. במהלך ההפגנה פירקו מפגינים חלק מגדר ההפרדה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הפגנה לציון חמש שנים למאבק בבלעין. במהלך ההפגנה פירקו מפגינים חלק מגדר ההפרדה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הבדיחה על חשבון סלקום

תושבי בלעין לא היו הראשונים שהכריזו על מאבק עממי בלתי מזוין נגד הגדר. יש כפרים שקדמו להם. הם גם לא היו האחרונים. כפרים נוספים הצטרפו למאבק אחרי בלעין. ועדיין, בלעין הוא הכפר הוותיק ביותר שמתמיד במחאה כבר עשר שנים ברצף, והפך לסמל המוכר ביותר בעולם של המאבק העממי הפלסטיני.

"כששואלים אותי אם אני עדיין הולכת לשטחים, לא פעם שואלים 'את עדיין הולכת לבלעין?', גם אם אני בכלל מפגינה במקומות אחרים", אומרת מיכל ספיר, מוזיקאית, כותבת ומתרגמת, שפעילה ב"אנרכיסטים נגד הגדר". "בלעין זיקק, ושימש דוגמא לאחרים, באיזה טקטיקות אפשר להשתמש בשלב הנוכחי של המאבק", מוסיף קובי סניץ, גם הוא פעיל התנועה. "השילוב של יצירתיות בפעולות, של מודעות גבוהה מאוד לשימוש בתקשורת ושל התמדה לאורך זמן הוא חידוש שלהם, שאפשר לראות כפרים אחרים מאמצים מהם עם השנים".

מה מייחד את בלעין, ומאשר מאבק ממושך כל כך? מעבר לפרסום הבינלאומי, התמיכה המורלית והכספית שהוא גרר, והרוח הגבית מהניצחון בבג"ץ – כולם מסכימים שליצירתיות של המחאה תמיד היה תפקיד מרכזי בהצלחה. "הרעיונות המקוריים, העובדה שאנחנו כל הזמן מתחדשים בטקטיקות, היא מה שעזר עם התקשורת, וזה גם הביא את האנשים, ואז את הסרטים שנעשו על הכפר, ואז עוד תמיכה", מעריך חטיב.

קשה למנות את כל הפעולות היצירתיות והמפתיעות שבהן נקטו בכפר. לאורך השנים התחפשו התושבים בהפגנות לדמויות מהסרט אווטאר כשהסרט יצא, לאסירים ביטחוניים כשאלה שבתו רעב, לשחקני כדורגל בימי מונדיאל, למנהיגים כמו גנדי, מנדלה ולותר קינג. הם שילבו מוזיקה ואמנות, מריקודי דבקה פלסטיניים, דרך פסנתרן ניצול שואה שניגן על משאית שנסעה לאורך החומה, תערוכות ציורים שנתלו על עצים שנועדו לכריתה, נזיר טיבטי מתופף, הצגה של תאטרון החופש מג'נין – ועד חבורה של מוזיקאים באסקים שצעדו לחומה כשלמותניים שלהם קשורים פעמוני הרים מסורתיים שמצלצלים תוך כדי הליכה (או בריחה מהגז המדמיע).

כשסלקום הוציאו פרסומת שבה נראים חיילים שמשחקים בכדור עם פלסטינים מעבר לחומה, הפיקו התושבים סרטון תשובה שבו הם בועטים בכדורים לעבר החיילים ואלה עונים בגז. רימונים ריקים שנורו על ההפגנות הפכו לעציצים לפרחים. מפגינים החזיקו מראות ועם אור השמש הקרינו על חיילים את הכיתוב "לא לחומה", ובפעמים אחרות העבירו לחיילים הרצאות עם מפות שמסבירות על ההיסטוריה של הכיבוש. תושבים מהכפר נקשרו לעצים, הקימו מאחז מעבר לחומה, השתלטו על דירות בבנייה במודיעין עלית, יצאו לטיול אופניים על תוואי הגדר, קראו בשמותיהם של סרבני גיוס כלואים בישראל, ולאחרונה שלחו הודעות תמיכה לשחורים הנאבקים באלימות משטרתית בפרגוסון ובשאר ארה"ב. וזו, כאמור, רק רשימה חלקית.

> פלסטינים מייעצים למפגינים השוחרים בפרגוסון איך להתמודד עם גז מדמיע

תושבי בלעין ופעילים ישראלים מחופשים לדמויות אווטאר, 2010 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הילידים נגד המכונה הצבאית המשומנת. תושבי בלעין ופעילים ישראלים מחופשים לדמויות אווטאר, 2010 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

גם התביעה הצבאית יצירתית

מול מגוון הכלים האלה התמיד הצבא בניסיונות חוזרים ונשנים לעצור את ההפגנות. בתקופות שונות על הכפר הוכרז עוצר או סגר, דרכי הגישה נחסמו כדי למנוע מתומכים להצטרף להפגנות, פעילים נעצרו ונורו. לאורך השנים הפכו שדות בלעין למגרש ניסויים של הצבא, מקום לנסות בו נשקים חדשים, כמו כדורי ספוג, רמקולים שמשמיעים רעש מחריש אוזניים ("הצעקה"), זרנוקי "הבואש", ועוד. במשך תקופות ארוכות נהגו חיילים להכנס כמעט כל לילה לכפר, לפעמים כדי לבצע מעצרים, אך לרוב רק כדי לזרוק גז מדמיע ורימוני הלם לחצרות כעונש קולקטיבי. הוועדה העממית של הכפר, בתגובה, ארגנה הפגנות ליליות עם פנסים ונרות לעבר הגדר.

"הדבר הכי חשוב שהחזיק אותנו הוא הלכידות שהצלחנו ליצור בתוך הכפר", אומר אבו-רחמה. "בתחילת הדרך עוד היינו טרודים בבעיות פנימיות, סכסוכים בין אנשים, משפחות. אבל הצרות איחדו אותנו וכיום כל הכפר עומד כמו משפחה אחת מאחורי המאבק, גם אם לא כולם יוצאים להפגין. אם לא זה, לא היינו יכולים לעמוד בענישה הקולקטיבית של הצבא. הצבא ניסה להפיץ פה שקרים על המנהיגים, או להסית נגד הישראלים והזרים שמגיעים לפה, וזה לא עבד. ניסו לקנות אנשים עם הבטחות, וזה לא עבד. מנעו מכל הכפר אישורי עבודה בישראל – וזה לא עזר.

"בבית סירא (כפר קרוב לבלעין שנפגע גם הוא מהגדר, ח.מ.) היו פעולות והפגנות הרבה יותר חזקות משלנו. אבל שם רוב התושבים עובדים בישראל, ואחרי שלושה חודשים של פעולות שללו לכולם את ההיתרים. אבות חזרו הביתה ותקפו את הילדים שלהם, את השכנים שלהם, אמרו 'אם לא תפסיקו, איך נביא לכם לחם הביתה?', וככה נגמרה המחאה".

לפני נתוני הוועדה העממית על פני עשר שנים בנוסף לשני הרוגים כ-1,500 מפגינים נפצעו בהפגנות ופונו באמבולנסים, מהם חמישים פצועים קשה, בהם גם ישראלים וזרים. גם חיילים ושוטרי מג"ב רבים נפצעו, רובם פצעים קלים, למעט חייל אחד שאיבד את הראייה בעין אחת מזריקת אבן. מאתיים תושבים ועשרות ישראלים וזרים נעצרו, אך רק הפלסטינים שבהם נשפטו לתקופות ארוכות. עבדאללה אבו-רחמה ואחיו אדיב ישבו שניהם למעלה משנה בשל תפקידם בארגון ההפגנות, וגם מוחמד חטיב נשפט לשנת מאסר. רק השבוע נשפט אבו-רחמה למאסר על תנאי וקנס של 5,000 שקל מכיוון שחסם את פעילותו של דחפור בהפגנה בכפר אחר.

> למה ערוץ 10 חושב שהבעיה בחברון היא מצלמות ואי-אלימות?

הפגנה בבלעין, 2008 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

שדה ניסויים לנשקים חדשים. הפגנה בבלעין, 2008 (טס שפלן / אקטיבסטילס)

"בלעין הוא המקום שבו הצבא ניסה וממשיך לנסות לפתח את תורת הלחימה שלו מול מחאה לא אלימה, וכשזה לא הולך עם נשק – משתמשים במעצרים של ההנהגה", אומרת עורכת הדין גבי לסקי. משרדה של לסקי, חברת מועצת עיריית תל אביב ומועמדת במקום השביעי ברשימת מרצ לכנסת, מייצג לאורך השנים את עצורי ההפגנות בבלעין (כולל אותי). "במשפטים של בלעין ראינו את היצירתיות של התביעה הצבאית בכתבי אישום נגד פעילים לא אלימים. כך למשל ניסו לשפוט את עבדאללה על החזקת אמצעי לחימה כשהציג תערוכה של רימוני גז ריקים שנורו על ההפגנות. לא מי שירה בניגוד לדין נשפט – אלא מי שירו עליו. סעיף נוסף שעליו נשפטים בבתי המשפט הצבאיים, ושלא קיים בחוק הישראלי, הוא על קריאה לאנשים להשתתף בהפגנה. עצם הקריאה להביע התנגדות לכיבוש היא עבירה.

"אחד הדברים הקשים שנוכחנו לראות כאן זה השימוש שנעשה בילדים כדי להפליל מבוגרים. עוצרים ילדים קטנים באמצע הלילה, עם אזיקים, מונעים מהם שינה, לא מודיעים להורים איפה הם, חוקרים אותם בלי חוקרי נוער – וכל זה לא כדי לחקור אותם על מה שהם עשו לכאורה, אלא לחקירות 'מודיעיניות', שמנסות להשיג הפללות של אחרים. לצערי גם בית המשפט משתף עם זה פעולה, לא פעם לא עומד על זכויות הילדים, ועושה שימוש בעדויות האלה כדי להרשיע את ההנהגה ולתת עונשים שלא מתקרבים בכלל לענישה המקובלת בישראל על עבירות שאין בהן אלימות. כל המערכת מתגייסת כדי לקעקע את הסמל של בלעין".

בדובר צה"ל לא אישרו לי לראיין גורמים צבאיים לגבי מדיניות הצבא בבלעין, ואף לא ענו לשאלות כתובות שנשלחו אליהם.

> בוקר מול ערמת פרוטוקולים של חקירות ילדים

פשיטה לילית על הכפר בלעין (חמדה אבו-רחמה)

אחד מהכלים לענישה קולקטיבית הוא לזרוק גז מדמיע לחצרות בתים באמצע הלילה. פשיטה לילית על הכפר בלעין (חמדה אבו-רחמה)

לכו להפגין בתל אביב

לצד הגאווה של כל השותפים לדרך על ההצלחות ועל ההתמדה, הפעילות רבת השנים הולידה גם תסכולים. פעילי הוועדה העממית, למשל, מרגישים שמזה זמן מה "אנרכיסטים נגד הגדר" נוכחים במספרים קטנים יותר בהפגנות, ובעיקר פחות פעילים בתוך ישראל עצמה – דבר שתמיד נתפס בכפר כיעד חשוב למאבק. "בעוד שבמישור הבינלאומי אנחנו מצליחים מאוד, ויש פריחה גם של יוזמות ה-BDS השונות, אני מרגיש שהקבוצה הישראלית הפסיקה לגדול, ואני רוצה לראות עוד ישראלים איתנו", אומר אבו-רחמה. "בתחילת המחאה הישראלים היו עושים פעולות ומחלקים פלאיירים בתל אביב. לכם יש את האפשרות הזאת, ולנו אין, אז אנחנו מקווים שתנצלו את זה".

"התומכים הישראלים תמיד היו שותפים שלנו", מוסיף חטיב. "נכון שהמאבק הוא שלנו, אבל הם שותפים לכל דבר. חשוב שיבואו יותר ישראלים כדי שנוכל להראות שגם הם מתנגדים לכיבוש, שישפיעו על דעת הקהל בישראל, במיוחד עכשיו שהציבור הישראלי הולך לקיצוניות ימנית, וצריך להפגין התנגדות להפרדה".

בין הפעילים הישראלים, לעומת זאת, יש תחושה שאין עם מי לדבר בציבור הישראלי. "ברור שיותר קל לעשות משהו בתל אביב מאשר בבלעין, אבל בשביל מה?" אומר רועי וגנר, פעיל בקבוצה. "חוץ מזה, יש מי שפונים לציבור הישראלי, וזה פשוט פחות האנשים שהולכים לבלעין. התחושה שמי שכן מנסים לא זוכים לשום נראות או השפעה בישראל גם מוציאה את החשק". "השותפים הפלסטיניים שלנו או אופטימיים מדי לגבי החברה הישראלית, או לגבי הכוח שלנו בתוכה", מוסיף סניץ. "במידה שבה יש לנו יעילות בחברה הישראלית היא מגיעה דווקא מזה שאנחנו כאילו מבחוץ, ולא צריכים להתחשב בהנחות המוצא של השיח הפוליטי. לטעון בישראל שהכיבוש הוא רע בגלל מה שהוא עושה לפלסטינים זה פשוט בלתי נתפס, כי אפילו מי שמתנגדים אליו מדברים במונחים של 'הכיבוש משחית את היהודים'. את זה עוד אמר ליבוביץ', השמאל הקיצוני, כן?"

אחת מהסיבות שאולי מקשות על ההתגייסות למאבק מצד ישראלים היא התחושה שלנשים יש פחות מקום בו. בעוד שבכמה מהכפרים האחרים בגדה שנמצאים במאבק כוללים נוכחות והנהגה נשית משמעותית, בבלעין נשות הכפר כמעט אף פעם לא מגיעות להפגנות. "היו בעבר ניסיונות למצוא מקום של נשים בבלעין, ואנחנו כן מודעים לבעיה, ומנסים להתמודד איתה, שזה חשוב, אבל הרבה נשים אכן מעדיפות ללכת למקומות אחרים", אומרת ספיר.

"מבחינתי, גם אם יש רגעים פחות נעימים שם, בדינמיקה של גברים, זו לא סיבה להחרים את המאבק. מה שחשוב מבחינתי הוא המאבק בהפרדה. עצם זה שישראלים פוגשים פלסטינים. זה לא קורה ככה בשום מקום אחר. בטח שלא עוברים יחד גם סכנות וגם הלוויות ואבל וגם חתונות ושמחות. אנשים שואלים אותי 'איך מקבלים אתכם שם?'. הם לא מעלים על דעתם בכלל את הסיטואציה שאנחנו פשוט חברים. ולזה יש ערך עצום".

> עבדאללה אבו-רחמה: בבחירות בישראל אנחנו מעדיפים את הליכוד על העבודה

שוטרות מג"ב ומפגינות, בלעין (ארכיון: אורן זיו / אקטיבסטילס)

נשים מרגישות פחות בנוח בדינמיקה הגברית. שוטרות מג"ב ומפגינות, בלעין (ארכיון: אורן זיו / אקטיבסטילס)

לא לזרוק אבנים, להרוס את המחסום

גם בחברה הפלסטינית המאבק נתקל בקשיים. מתחילת הדרך שואפים חברי הוועדה העממית של הכפר להנחיל את הכלים שפיתחו לכפרים אחרים ולהפוך את הדרך של התנגדות לא אלימה למובילת ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש. מזה עשור הם מסתובבים בכפרים אחרים, מעודדים אנשים לצאת להפגין, משתתפים בפעולות מחאה כמו הקמת המאחזים הפלסטיניים "באב אל-שמס" (שער השמש) ולאחרונה "באב אל-קודס" (שער ירושלים), ועוד. ועדיין – המאבק לא מתרחב באופן דרמטי.

בין הסיבות לכך מונים הפעילים את הטראומה של דיכוי האינתיפאדה השנייה, את הפילוג הפנים-פלסטיני, את המצב הכלכלי הקשה, את הפחד מחוסר יציבות שיצרו מלחמות האזרחים במזרח התיכון של אחרי האביב הערבי, ואת מקומה הבעייתי של הרשות הפלסטינית, שעל הנייר מביעה תמיכה, ולפעמים גם בפועל, אבל לא מתגייסת כל כולה לקידום המאבק.

"ההפגנות נותנות אלטרנטיבה עממית לפעילות הממוסדת של המפלגות ושל הרשות, אלטרנטיבה לפוליטיקה של אליטות וריאיסים", אומר וגנר. "גם אם ההפגנות נחלשות, וגם כשאין אופק או חזון מיידי, חשוב לשמור עליהן כתשתית ואוסף של ידע, קשרים אישיים, דו-שיח מורכב וכישורים כדי שאם יום אחד, אינשאללה בקרוב, זה יהיה רלוונטי נוכל להרים את זה בהיקף גדול בצורה אפקטיבית".

"מקור ראשון צדקו כשכתבו שהמאבק בנקודה חלשה, אבל מה שרואים זה רק מה שעל השטח", מוסיף סניץ. "יותר קל לפספס את הזרמים השקטים בחברה הפלסטינית, את מה שקורה בהר חברון, באזור שכם, בגוש עציון, במישור אדומים, ועוד. בכל מקום יש יוזמות שמרושתות זו עם זו. זו תנועה עם יכולת להפעיל הרבה דברים ברגע הנכון. ככה היה לקראת האינתיפאדה הראשונה, כשלא היה מי ששלט בה, אבל היה מי שידע לכוון אותה. התשתית עכשיו יותר חזקה משהייתה אז".

"נכון שציפינו אחרי עשר שנים להיות במקום יותר מתקדם, שכל הכפרים בגדה יהיו במאבק, אבל המצב בשטח מאוד מקשה על זה", מסכם אבו-רחמה. "ועדיין, כמו שאמרתי קודם, אנחנו עובדים על תודעה חדשה, משוחררת מהכיבוש, ודבר כזה לוקח זמן. השבוע הייתי בסילוואד, שלשום בתורמוסעיא, לפני זה במאהל שער ירושלים. דברים כן קורים.

"קח לדוגמא את עזון. בכניסה לכפר שמו שער חדש שמפריע להם לחיים. לפני חודשיים באנו לשם ועודדנו אותם לא לזרוק אבנים. שאלתי אותם מה הבעיה שלהם, והם אמרו שהבעיה היא השער, אז אמרתי: מה דעתכם פשוט ללכת לשם ולהרים את השער? וזה מה שהיה. הגענו 200-300 איש, ופשוט פירקנו את השער. עכשיו הקימו אותו שוב, אז נבוא שוב. כך קורה גם במקומות אחרים.

"אנחנו, הוועדות העממיות, צריכים עוד זמן. אנחנו לא מפלגה, אלא קוקטייל של פעילים, ובשביל כזה דבר צריך זמן. הכיבוש לא הולך לשום מקום, אבל גם אנחנו לא".

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> איוונט הפייסבוק: בואו להפגנה לציון עשר שנות מאבק בבלעין

הפגנה בבלעין (ארכיון: אורן זיו / אקטיבסטילס)

תוך עוד עשר שנים נגיע רחוק. הפגנה בבלעין (ארכיון: אורן זיו / אקטיבסטילס)

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
גם מנהיגים ניאו-ליברלים מובהקים אינם יכולים להתנגד לדרישה להציל את הקורבנות עכשיו. צוות רפואי בהדסה מתכונן לטיפול בחולה קורונה (צילום: יוסי זמיר / פלאש 90)

גם מנהיגים ניאו-ליברלים מובהקים אינם יכולים להתנגד לדרישה להציל את הקורבנות עכשיו. צוות רפואי בהדסה מתכונן לטיפול בחולה קורונה (צילום: יוסי זמיר / פלאש 90)

לעזאזל התועלתנות: להציל חיים בכל מחיר, עכשיו

לצעדי הבידוד החברתי ולסגרים שהוטלו על מיליארדי אנשים ברחבי בעולם יש מחירים כבדים, אך רוב הציבור מעדיף לתמוך בהם ולציית להם. הדבר מלמד על קדימותו המובנית של העיקרון המוסרי להתגייס כמעט אינסטנקטיבית להצלת חיים מיידית. יש שיאמרו כי זו תמצית האנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf