בוקר מול ערמת פרוטוקולים מחקירות ילדים
אני לא פה כדי להיות עצובה או להתייאש, אני לא פה כדי שזה ישבור לי את הלב. הילדים האלה לא צריכים את האמפתיה שלי הם צריכים מאיתנו פתרונות. מאות ילדים פלסטינים נמצאים במעצר בבתי הכלא בישראל
יושבת ועוברת על תיקים של ילדים עצורים. ערמה לא נגמרת. תיק אחרי תיק. פרוטוקול אחרי פרוטוקול. שם אחרי שם. דיווח אחרי דיווח על אלימות משטרתית ואיומים. סיפור אחרי סיפור. תובע אכזרי אחרי שופט אדיש. הילד הזה רק בן 10 וזה פצוע וזה סובל מפיגור שכלי, וזה שני האחים שלו כבר יושבים בכלא וזה הלשין על דוד שלו בחקירה כי אמרו לו שאם לא אז…
משתדלת לא להתעכב ולא לתת למחשבות לשקוע. אני לא פה כדי להיות עצובה או להתייאש, אני לא פה כדי שזה ישבור לי את הלב, זה כמובן לא יועיל לאף אחד. אני צריכה להתקדם לתיק הבא, אני צריכה לבחון בצורה מפוקחת הפרת זכויות, ייצוג, ראיות, הודאות, נסיבות, שלא חסר אף מסמך. הילדים האלה לא צריכים את האמפתיה שלי הם צריכים מאיתנו פתרונות. פתרונות קטנים ומיידיים ופתרונות גדולים לחיים אחרים.
אבל הם ילדים ויש להם שמות ופרצופים. והם לא ישנים בלילה. והם מוכים, פוחדים וזועמים. והם חיים תחת כיבוש והצבא הישראלי אורב בכל פינה, דואג לשמור אותם עירניים ביום ובלילה. הופך את הילדים האלה ללא ילדים. גוף קטן ונפש שחוקה. בפעם הראשונה הם בוכים בשניה מחייכים חיוך עצוב ואמיץ בשלישית שותקים וברביעית כבר כועסים. כעס ללא תחתית. ואני כועסת איתם כעס מציף שעולה על גדותיו.
וחלקם ישנים על דרגש קטן בתא פינתי וחשוך בבתי הכלא הצבאיים. חלקם במעצר מנהלי. ואיך תסבירי להם? מה תגיד להם? לא צריך להסביר, הם הבינו כבר מזמן ולרגע לא ציפו שיהיה אחרת. טוב, אולי רק לרגע.
חוסר האונים מול מערכת עצומה, מכונה משומנת להטלת אימה, לדיכוי והשתקה. מפעל יצור אסירים שלא עוצר לרגע. תחושה של חידלון ושל חוסר תקווה.
ואז אני חושבת על שובתי הרעב ומבינה שאסור לי. ואני נוסעת למגרש הרוסים לקבל את פניו של עוד ילד משוחרר עייף ורעב לביתו, אל אמא ואבא. ואני רואה עוד חוקר שמבין שעורך דין הגיע אפילו שאמצע הלילה ואפילו שעד לפני רגע נראה היה שהכל מותר. . ואני רואה איך למרות הכל ובגלל הכל ממשיכות התקוממויות עממיות שלא נרתעות ולא מוותרות גם כשקשה וכואב. ואני רואה קריאות פלסטיניות אל הקהילה הבינלאומית לסולידריות ולתמיכה במאבק ולחרם על מדינת האפרטהייד. ואני מבינה שהרמת ידיים היא פריוולגיה שאני מוכנה לוותר עליה. אז אני מכינה עוד קפה וממשיכה לעבוד.
עד שישוחררו כל האסירים, ותיפול החומה ויגמר הכיבוש וישובו הפליטים וכל הילדים והילדות יפסיקו להיות כלי פוליטי בידי מדינת ישראל ויחזרו להיות סתם ילדים וילדות.
* על פי ארגון הגנה בינלאומית על ילדים – סניף פלסטין (DCI פלסטין), נכון לחודש אפריל 2014, 195 ילדים פלסטינים נמצאים במעצר בבתי הכלא הישראלים. 27 מהם בגילאים 12 עד 15. מאז תחילת המתקפה האחרונה בשטחים הכבושים נעצרו עוד ילדים רבים.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן