ארבעה מודלים אפשריים לתעודת בגרות מַצמיחה, הוגנת וממוקדת מיומנויות

במהלך השנה האחרונה הייתי שותף לעבודתה של קבוצת למידה ופיתוח של מודל חדש לתעודת הבגרות. השורה התחתונה היא, שהערכה של למידה יכולה להיות הוגנת וניתנת לכל הנערות והנערים בשנתון; מצמיחה ומספקת משוב מקיף על מי שהם, ועל תהליך התפתחותם במהלך שנות הלימודים; ומתייחסת לא רק לידע שנרכש, אלא גם למה שניתן לעשות איתו בעולם האמיתי.

נראה שעקרונות אלה (שיפורטו בהמשך), נכונים לא רק למבחני הבגרות, אלא לכל מהלכי ההערכה, ביסודי, בחטיבה ובתיכון. מנהלות ומנהלי בתי ספר יכולים לאמצם בהיקף כזה או אחר, ובכך לעבור מעולם בחינות של לחץ ומיון, לעולם של אמפתיה והזדמנויות.

הקבוצה פעלה ביוזמת איגוד מנהלות ומנהלי מחלקות החינוך ברשויות המקומיות ובחסות המכללה האקדמית בית ברל. בקבוצה חברו 25 בעלות ובעלי תפקידים: ניהול מחלקות חינוך ברשויות; ניהול בתי ספר תיכוניים; הנחיה וליווי של מנהלי בתי ספר; ריכוז פדגוגי וריכוז שכבות; ונציגות מועצת התלמידים הארצית.

על התארגנות הקבוצה כתבתי בהרחבה בקיץ 2021 ואתאר כאן את תוצרי עבודתה. הקבוצה התחלקה לארבעה צוותי פיתוח, שכל אחד מהם פיתח מודל מעט שונה, על בסיס עקרונות משותפים. אציג את העקרונות והמודלים במשולב.

שינוי שאינו רק כמותי

הרפורמות בבחינות הבגרות, זאת של השרה שאשא ביטון וזאת (הזהה לגמרי) של השר קיש, נשענות על מודל כמותי: הן מציעות לצמצם את מספר הבחינות החיצוניות, ולהעביר חלק מהן להערכה פנימית, באחריות כל בית ספר. הן מיישמות את המלצות "הוועדה לבדיקת המתכונת של בחינות הבגרות", בראשות פרופ' מרים בן פרץ, משנת 1994.

הוועדה המליצה אז על צמצום מספר הבחינות ל"שלוש או ארבע הערכות ארציות, וחמש או שש הערכות בית ספריות מוכרות". לצד השינוי הכמותי, הוועדה המליצה לשמור על מערכת הלימודים בתיכון לפי "מקצועות הלימוד", וכן "לשמור על הזיקה שבין תעודת הבגרות ובין דרישות הקבלה למוסדות להשכלה גבוהה".

בכך משמרות כל הרפורמות שהונהגו עד היום את המבנה הכמותי של תכנית הלימודים (צבירת ידע בתחומי הדעת), וכן את מעמדן הממיין של הבחינות. מעמד זה נקבע כבר בשנת 1632, בתכנית לייסוד בתי ספר שכתב יאן עמוס קומניוס: "יש להעביר את התלמידים המסיימים את בית הספר בחינה פומבית, שעל פי תוצאותיה יוכלו המורים להחליט מי מהתלמידים ראוי שיישלח לאוניברסיטה, ומי ראוי להיכנס למקצועות חיים אחרים".

בשונה מכל אלה, חיפשנו בקבוצת הפיתוח שינוי שהוא מעבר לכמות. שינוי שיגביר את ההגונות על ידי גיוון תחומי ההערכה וצמצום הממד הממיין של הבחינות, ויחזק את הרלוונטיות של תכניות הלימודים לחיים שאחרי בית הספר על ידי הרחבת קשת ההיבטים העומדים להערכה (מלבד ידע).

>> הרפורמה בבגרות: הזדמנות להעריך תלמידים לפי ידע, מיומנות וערכים

הערכה של יכולות

מקומן של המיומנויות בלמידה ובהערכה, היה לנושא המרכזי איתו התמודדנו בקבוצה. לשם דיוק, אין הכוונה למונח skills, אלא למונח יכולות (competence). מונח זה מתייחס למה שבוגרות ובוגרי מערכת החינוך יכולים לעשות עם הידע, המיומנויות והערכים שרכשו במהלך הלימודים, כפי שנקבע במסגרת מדיניות "חינוך 2030" (בקישור, איור בעמוד 5).

נכון להיום, תכניות הלימודים של המשרד מוגדרות בהתאם לתחומי הדעת (מקצועות הלימוד), כשכל תכנית מציגה חלוקה של התוכן לפרקי לימוד. אמנם מוזכרות בכל תכנית גם המיומנויות הנרכשות בה, אולם הידע הוא במרכז.

ההבדל בין ידע במרכז לבין מיומנויות במרכז ניתן להמחשה בשאלה הבאה: האם בבית הספר יש "מורה להיסטוריה", שמלמד את הפרק מלחמת העולם השניה, ואגב כך התלמידים לומדים לחשוב, לנתח מקורות ולהסיק מסקנות; או שבבית הספר יש "מורה לחשיבה ביקורתית", המשתמש בתוכן ההיסטורי על מנת לחדד ולשכלל את יכולות החשיבה של התלמידות והתלמידים?

הצבת המיומנויות במרכז מצביעה על התכלית שעבורה לומדים את מה שלומדים. על כן היא רלוונטית יותר ללומד ולעולמו, ומגדילה את הסיכוי שיגלה עניין בלמידה. הדגשת המיומנויות נחשבת גם להוגנת יותר, כיוון שקשת היכולות היא רחבה הרבה יותר מאשר רק חשיבה עיונית מופשטת, כגון יכולות יצירה, יכולות תנועתיות, יכולות חברתיות ועוד.

המעבר להערכת מיומנויות משותף לכל ארבעת המודלים שפותחו בקבוצה, והוא בולט במיוחד בצוות הפיתוח שבחר בשם: "הקפיצה למיומנויות". על פי מודל זה, מערכת הלימודים תורכב מקורסים קצרים, שכל אחד מהם יוגדר על ידי תחום מיומנות אחד ותחום למידה אחד. למשל הקורס: "קולנוע: מיומנויות יצירה ומדעי הרוח".

במודל מוגדרים שבעה שדות של מיומנויות ושבעה שדות של תחומי דעת, וכל תלמידה ותלמיד נדרשים לבחור קורסים כך, שבסופו שלדבר הם יכסו בשנה את כל שדות הלמידה והמיומנויות. ההערכה תהייה על בסיס ההתקדמות ברכישת המיומנויות.

הערכה של מסע לימודי מצטבר

באופן מסורתי, מבחני הבגרות נערכים בסיום הלמידה, כאירוע הערכה יחיד. בחינות סיום אינן הוגנות, משום שהן מתעלמות מההתקדמות שעברו כל תלמידה ותלמיד ביחס לעצמם ולנקודת הפתיחה שלהם בראשית הלמידה, ומתעלמות מהתהליך ומכל מה שקרה במהלך שנות הלימודים.

בנוסף, הערכה במועד יחיד בסיום הלימודים אינה משרתת את הלמידה. היא מלחיצה ומעוררת מתח, ואינה מאפשרת הזדמנויות תיקון. מרגע שנערכה הבחינה, אין עוד מקום להפיק ממנה לקחים, ולשפר את הדרוש שיפור.

במודל שפיתח צוות "המסע הלימודי", תעודת הבגרות היא נצברת. מערכת הלימודים מורכבת מקורסים קצרים בהיקף של כ-30 שעות לימוד, וכל קורס מוערך לעצמו. במהלכו של כל קורס ובסופו, הלומדים מקבלים הערכה המעניקה להם מידע על מקומם ברצף הלמידה. מכאן, שהם יכולים בקורסים הבאים להשלים את החסר ולהמשיך בהתפתחות.

מקורס לקורס התלמידות והתלמידים צוברים מיומנויות, ערכים וידע, על פי אשכולות תחומי הדעת המוכרים כיום, כמו גם 13 המיומנויות המוגדרות במסמך דמות הבוגרת והבוגר של משרד החינוך.

הערכה מקיפה של האדם השלם

מבחני הבגרות הנהוגים כיום מעריכים, בעיקר, את כישורי הלמידה העיונית (קוגניטיבית) בתחומי הדעת. אלא שהתלמידים והתלמידות אינם רק "שכל", ובוודאי שאינם מתקיימים רק במסגרת מקצועות הלימוד בבית הספר.

אם אנו רוצים לבטא הערכה למי שהם בהגיעם לגיל בגרות, ראוי להתייחס לקשת הרחבה של כישוריהם ומעשיהם במהלך השנים.

רעיון זה הודגש בעבודת הצוות השלישי, שבחר בשם "סיפור חיים". בגישה זאת, הערכת הבגרות כוללת את כל מה שעשו הנערות והנערים במהלך השנים, ובכלל זה פעילות מחוץ לבית הספר, כגון הדרכה או התנדבות בתנועות ובארגוני נוער; וכן תעודות שצברו מקורסים שונים, כגון חוגי ספורט או מלאכה.

באותו הקשר של הרחבת ההתייחסות, מוצע במודל לשלב בהערכה גם את "דבר התלמיד/ה", כלומר הערכות או סיכומים שהלומד כותב על עצמו במועדים שונים; וכן הערכות שאסף מעמיתים, מורים או מדריכים, שפעל יחד איתם במהלך השנים.

הערכה מצמיחה והוגנת

היבט ההוגנות פירושו, קודם לכול, שכל נערה ונער מקבלים בהגיעם לגיל הבגרות התייחסות והערכה המעידה על לימודיהם ועל התפתחותם במהלך השנים. בכל צוותי הפיתוח הוסכם, שאין לקבל מצב שבו אין למערכת החינוך מה לומר ולהעיד על אישיותם של נערה או נער, לאחר 15 שנות לימוד חובה.

בנוסף, ההוגנות תיתכן כאשר מערכת הלימודים בתיכון תעניק הזדמנויות מגוונות ללמידה. היבט זה מודגש במודל של הצוות הרביעי הנקרא "מודל צמיחה". הערכה מצמיחה היא כזו שמעניקה ללומד מידע אודות מקומו ברצף ההתפתחות, ובתוך כך מפתחת אצלו את יכולות הניהול וההערכה העצמיים, בעזרתם הלומד מבקר את התפתחותו ברפלקטיביות.

מערכת הלימודים בתיכון, גם במודל זה, מורכבת מקורסים קצרים. ישנם קורסים בשישה תחומי חובה: יסודות ישראל, מעורבות חברתית, מכינה לחיים, קיימות, למידה על למידה, ופרויקט גמר. לצידם יש קשת רחבה של קורסים, לבחירה של כל תלמידה ותלמיד, בשישה תחומים המשלבים ידע ומיומנויות: שפה, גוף ובריאות, אומנויות ומלאכות, מדעי החברה, מדעי הרוח ומדעי הטבע.

ההוגנות מודגשת במודל זה בזכות הבחירה האישית בקורסים, והצבירה: היכולת להשלים קורסים גם לאחר סיום התיכון. גם הריבוי והגיוון של נושאי הלימוד, של קבוצות הלומדים הרב-גילית (המשתנות בכל קורס) ושל דרכי ההערכה, מחזקת את שוויון ההזדמנויות. כל קורס הוא הזדמנות חדשה לצמיחה.

קבוצת הפיתוח יצאה לדרך בחיפוש אחר מודל חדש לתעודת הבגרות, אולם העקרונות שגובשו מתאימים ליישום בכל מהלכי ההערכה, מבתי הספר היסודיים ועד התיכונים. כל שצריך הוא להיות הוגן ובלתי ממיין, מצמיח ומספק מידע ללומד, מקיף את כל יכולות האדם, וממוקד במה שניתן לעשות עם הידע, מעבר לידיעתו.

בעלות ובעלי עניין מוזמנים להצטרף לקבוצה בעמוד הפיסבוק "הערכה מצמיחה".