רודנות בחסות החוק - הנספח הפדגוגי

לרגל פתיחת שנת הלימודים, מעניין לברר מה מקומם ומה תפקידם של נשות ואנשי החינוך לנוכח המשבר המשטרי והחברתי שאנו בעיצומו. קים ליין שפלי, שמנתחת בספרה: "רודנות בחסות החוק" כיצד נפלו הדמוקרטיות הליברליות, ממליצה לחזק את הוראת האזרחות במערכת החינוך, ככלי מרכזי להגנת הדמוקרטיה.

>> להוציא את הציונות מלימודי האזרחות לכולם, לא רק לחרדים

אציג בהמשך גם את המלצותיהם של ארבע התארגנויות שונות של נשות ואנשי חינוך, שפרסמו בחודש האחרון מסמכי עמדה לנוכח המשבר: ארגון המנהלות והמנהלים "מנהיגים", פורום חינוך של האגודה לזכויות האזרח, משמר החינוך הממלכתי, וקולקטיב מזרחי אזרחי.

הבעיה, לדעתי, בעמדותיה של שפלי, כמו גם בכל ההצעות האחרות, היא שאין מי שיוביל אותן. אם היו די נשות ואנשי חינוך שמסכימים לרוח הדברים, ממילא לא היינו מגיעים למקום שאליו הגענו.

השאלה היא אם כך, כיצד יכולים מורות ומורים, אפילו אם הם בדעת מיעוט בבית ספרן, להרחיב את מעגל ההשפעה שלהן, מבלי להיכנס למרחב הנתפס אצלנו "פוליטי" ומעורר התנגדות.

רודנות בחסות החוק

השבוע קראתי את הספר "רודנות בחסות החוק" (הוצאת קרן ברל כצנלסון, 2023), מאת פרופ' קים ליין שפלי, סוציולוגית אמריקאית החוקרת משטרים דמוקרטיים. שפלי כתבה את הדברים ב-2018, כניתוח של מהלכי הדעיכה והנפילה של הדמוקרטיות בהונגריה, בפולין, ברוסיה, בטורקיה, בוונצואלה ובאקוודור. המקרה הישראלי הוא מאוחר למחקרה של שפלי, והוא מנותח בספר בנפרד, בפרק מאת יונתן לוי.

הניתוח של שפלי מצביע על מאפיינים משותפים לתהליך קריסת הדמוקרטיות הליברליות. בשונה מהרודנים של המאה העשרים, שהתבססו על כוח ודם, הרודנים הפופוליסטים של המאה ה-21 משתלטים על מדינותיהם באמצעות החוק. שפלי מונה שמונה מהלכים סדורים, שראשיתם בניצחון המנהיג בבחירות הוגנות וחופשיות, וסופם בשינוי חוקי הבחירות, כך שיובטח ניצחון המנהיג לעד.

מבין שמונה המהלכים, שפלי לא מזכירה כלל את מערכת החינוך. כלומר, היא לא זיהתה דפוסי פעולה שננקטו במדינות האמורות לשינוי חוקי החינוך. ועם זאת, בפרק האחרון, שכותרתו "מה אפשר לעשות?", היא כותבת:

"בימים שבהם דיקטטורים עולים לשלטון באמצעות רפורמה חוקתית ככלי הנשק המרכזי שלהם [..], אזרחים צריכים ללמוד להיות אנשי חוקה – להבין את משמעות הקיום שלה, לזהות איומים על דמוקרטיה בת-קיימא, ולרצות להגן על ערכים ליברליים".

במילים אחרות, שפלי שמה את כל יהבה על החינוך האזרחי הדמוקרטי. אני כופר בהנחה הזאת. ראשית, משום שהשכלה כשלעצמה אינה מבטיחה תמיכה בדמוקרטיה הליברלית. אפשר לראות שהחותרים תחת הליברליות יודעים היטב מה משמעותה, ובדיוק בגלל זה הם נלחמים בה.

שנית, מי בדיוק יוביל את המהלך החינוכי? הרי אותו ציבור שהעניק לנתניהו את השלטון, מיוצג גם בקרב נשות ואנשי החינוך. קשה לראות כיצד מורות ומורים חרדים, דתיים ולאומנים בהשקפת עולמם, יחנכו את כיתותיהם ברוח הדמוקרטיה הליברלית.

ולבסוף, כבר ניסו את זה, וללא הצלחה. המטרה "לפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים", מקשטת את חוק החינוך הממלכתי בישראל, ולא נראה שיש לכך השפעה של ממש על המציאות בכיתות. החינוך הוא בבואה של החברה, לא המחולל שלה.

ארבעה מסמכי המלצות לחינוך חופשי ושוויוני

ארבע התארגנויות שונות הצביעו לאחרונה על תפקידה של מערכת החינוך לנוכח הפגיעה המסתמנת בדמוקרטיה הישראלית. כל אחת מהן יצאה מנקודת מוצא שונה, ובהתאם, ממליצה על כיווני פעולה שונים.

מסמך ראשון שאזכיר נכתב בידי קבוצה של כמה עשרות מנהלות ומנהלי בתי ספר, החברים בארגון "מנהיגים". הארגון בונה את עצמו כאיגוד עובדים, לנוכח הייצוג המקצועי החסר של מנהלות ומנהלי בתי ספר בהסתדרות המורים ובארגון המורים. גילוי הדעת שפרסמה הקבוצה אינו מתמודד עם הפגיעה בדמוקרטיה, אלא רק עם הפגיעה "בתחושת הערבות ההדדית בין כל חלקי החברה הישראלית".

לפיכך קוראים חברי הקבוצה, כשהם מתבססים על ערכי מגילת העצמאות ועל מטרות חוק חינוך ממלכתי, "ללמוד לנהל שיח פנימי" ביחד, להתחייב לשותפות "של כולנו", ולטפח "עיסוק מעמיק בערכים יהודיים ודמוקרטיים".

מסמך שני פורסם על ידי פורום חינוך לזכויות אדם של האגודה לזכויות האזרח בישראל. המסמך נקרא "עקרונות יסוד בתחום החינוך" כחלק "מהמאבק למען הדמוקרטיה". הנחת היסוד היא שביסוס דמוקרטיה בת קיימא "מותנה בחינוך לערכי דמוקרטיה", ולפיכך חמשת העקרונות במסמך מתייחסים לטיבו של חינוך זה.

בין השאר: כיבוד הזהות האישית והלאומית של כל ילדה וילד; שאיפה לשוויון אזרחי ולצמצום פערים ללא הבדל לאום, מגדר, מעמד ודת; חינוך לסובלנות ולאהבת אדם; טיפוח לימודי דמוקרטיה בכל דרגות הגיל, באופן תיאורטי ובהתנסות מעשית; והכשרת מורות ומורים, שתהה בעצמה "דוגמה להכרה בתרבויות וזהויות שונות".

הארגון השלישי הוא "משמר החינוך הממלכתי", התארגנות חדשה שהחלה לפעול מיד לאחר הקמת הממשלה הנוכחית, בהובלת קרן ברל כצנלסון, גבעת חביבה, אידאה והחלוץ. מטרת "המשמר": "להבטיח כי החינוך הממלכתי בישראל יפעל לאור הערכים ההומניסטים, הליברליים והחברתיים של חוק החינוך הממלכתי".

"המשמר" פועל להגנה על החינוך הממלכתי מלמעלה, למשל באמצעות הקמת השדולה למשמר החינוך הממלכתי בכנסת; ומלמטה, על ידי ארגון כנסים ציבוריים, ועידוד הורים להתנדב לפעילות בהנהגות בתי הספר, ולשמור שתכני ההוראה לא יהיו חשופים "להטיה אנטי ממלכתית ואנטי דמוקרטית".

ולבסוף, מסמך רביעי נכתב בידי "קולקטיב מזרחי אזרחי", קבוצה של אזרחיות ואזרחים מזרחים, שהתארגנו על רקע המהפכה המשטרית. הקולקטיב פרסם מספר ניירות עמדה, אחד מהם בנושא חינוך. ההמלצה החשובה בעיני, היא דווקא זאת המופיעה בסוף המסמך: "לנוכח העובדה שאי שוויון חברתי וכלכלי משעתק את הריבוד החברתי גם במערכת החינוך, צעד מכריע לקידום צדק חינוכי הוא קידום מדיניות חברתית וכלכלית שמטרתה לצמצם את אי השוויון החברתי-כלכלי בישראל". כלומר, תיקון הכלכלה קודם לתיקון החינוך.

שאר המלצות הקולקטיב נגזרות למעשה מהתיקון הכלכלי: תקצוב החינוך על פי מפתח שוויוני לכל מגזרי האוכלוסייה; השקעה עודפת (מתקנת) בחינוך של השכבות החלשות; ביטול מבחני המיון, ההקבצות וההסללות בבתי הספר; ביטול מסגרות חינוך בדלניות המבוססות על תשלומי הורים גבוהים; וקידום מסגרות חינוך משותפות לכל חלקי האוכלוסייה, על בסיס חינוך רב תרבותי.

הנספח הפדגוגי

כל ההמלצות שהזכרתי נכונות כשלעצמן. אלא שבמצב הנוכחי, אין במשרד האוצר או במשרד החינוך מי שיאמץ אותן, ואין די מורות ומורים שיפעלו לאורן בכיתותיהם.

השאלה היא אם כך, מה יכולה קבוצת מיעוט של נשות ואנשי חינוך לעשות כדי להגדיל את קהל התומכים בעמדות הליברליות, בידיעה שהן פועלות בניגוד לעמדת הממשלה ואפילו בניגוד לעמדת חלק מקהילת ההורים של בית הספר. כיצד מחנכים לאזרחות ליברלית ושוויונית, מבלי לעורר התנגדות שזה "פוליטי"? אני מציע שלוש תשובות אפשריות:

חינוך לשוני: צוואר הבקבוק בהשכלה האזרחית אינו בחינוך לדמוקרטיה, אלא דווקא בחינוך הלשוני. על פי מבחן "פירלס" משנת 2022, מבחן בינלאומי בהבנת הנקרא לתלמידי כיתות ד', 33% מתלמידות ותלמידי ישראל נכשלו, והם אינם מבינים את מה שהם קוראים. בקרב תלמידים מרקע חברתי כלכלי נמוך, שיעור הנכשלים עומד על 55%.

בתנאים כאלה, גם אם המורות והמורים יביאו לכיתה טקסטים המסבירים את משמעותה העמוקה של דמוקרטיה ליברלית, לא יהיו מספיק תלמידים שיבינו על מה מדובר. במקום להשקיע מאמצים בשיעורים בנושאים "שנויים במחלוקת", עדיף להקדיש עוד ועוד שעות לקריאה מודרכת וביקורתית של טקסטים ספרותיים. המיומנות הזאת תאפשר לתלמידות ולתלמידים להיות צרכנים נבונים ועצמאיים של המידע המופץ בתקשורת וברשתות החברתיות.

למידה משותפת: על פי דו"ח פיזה 2018, ישראל ממוקמת במקום הראשון בעולם במדד הבידוד, המעיד על ריכוז של תלמידים חלשים בכיתות נפרדות. רק אחד מתוך כל שמונה תלמידים בעלי ציונים נמוכים, זוכה ללמוד בכיתה שיש בה גם תלמידים מצליחים. בתנאים כאלה, אין למורות ולמורים סיכוי להגיע אל אוכלוסיות חדשות, ולהרחיב את מעגל השפעתן.

כדי לשבור את ההפרדות, צריך לערבב את התלמידות והתלמידים וללמוד יחד. אני לא מתכוון למפגשים בימי שיא חד פעמיים של "היכרות עם האחר", שהשפעתם קצרת טווח. הכוונה לשגרה של למידה משותפת בין בתי ספר שכנים. למשל, לקבוע יום בשבוע שבו הכיתות מתערבבות בין שני בתי הספר, כך שבבית ספר אחד לומדים ביחד תלמידים משני בתי הספר פיזיקה ואמנות, ובבית הספר השני לומדים ספרות ומתמטיקה.

למידה מעוררת עניין ותחושת הצלחה: על פי דו"ח "אקלים וסביבה פדגוגית" לשנת 2022, רק 29-30 אחוזים מהתלמידים דוברי עברית בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה העידו "שהאופן שבו המורים מלמדים מעורר בי רצון להקשיב וללמוד". רק 53-56 אחוזים מהתלמידים שהוזכרו דיווחו ש"המורים נותנים לי תחושה שאני יכול להצליח בלימודים".

אלה נתונים חמורים יותר מאשר הבנה חלקית או שגויה של מהי דמוקרטיה. במצב כזה התלמידות והתלמידים, ובמיוחד המתקשים שבהם, מגלים חוסר עניין בכל למידה, ובטח שאינם פנויים ללימודי אזרחות. כדי שתלמידה או תלמיד ירצו ללמוד, על המורות והמורים לברר יחד איתם מדוע זה מעניין, אפשרי, ומניב תוצר ראוי לחייהם. כל עוד אנו מייצרים שעמום ופגיעה בערך העצמי, ברור מדוע יש בוגרות ובוגרים מנוכרים להשכלה ולחשיבת ביקורתית.

אני מניח שבוגרות ובוגרי מערכת החינוך, שהם אורייני שפה, מכירים חברים מקבוצות תרבות שונות ונלהבים ללמוד ולהשכיל, יהיו אזרחים מעורבים, הנכונים להגן על החירות והשוויון של עצמם ושל כולן וכולם בסביבתם.