newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

נתניהו עלה על עגלת הסיפוח בקול תרועה ונפל ממנה בחבטה

"עסקת המאה" היתה אמורה להיות הקלף המצנח של נתניהו, זה שיסיט את הדיון מהתיקים הפליליים לשלמות הארץ. אבל רעיון הסיפוח לא תורגם למנדטים בסקרים, אולי בגלל העמדה האמריקאית ואולי כי הציבור הישראלי פשוט פחות ימני ממה שמניחים

מאת:

זה לא היה אמור להיות ככה. כשבנימין נתניהו עמד זחוח בבית הלבן ליד דונלנד טראמפ, לפני שלושה שבועות בסך הכל, הוא נראה כמשוכנע שקדנציה נוספת בראשות הממשלה מובטחת. את "עסקת המאה" שהציג טראמפ היה נדמה שהוא עצמו כתב (מה שהתברר מאוחר יותר כלא רחוק מהאמת), והסיפוח המיידי המובטח היה אמור להיות מהלך של שחמט מול "כחול לבן" וליברמן, כיוון שלא יוכלו להתנגד לו.

לא פחות מההכרזה על הקמת המדינה. נתניהו באירוע בחירות של הליכוד בלוד, 11 בפברואר 2020 (פלאש 90)

לא פחות מההכרזה על הקמת המדינה. נתניהו באירוע בחירות של הליכוד בלוד, 11 בפברואר 2020 (פלאש 90)

האירוע הזה היה אמור להשיג שני דברים הכרחיים לבחירתו מחדש: הראשון – להציג אותו כמנהיג עולמי מדרגת-על, כזה שמכתיב לנשיא "המעצמה הגדולה בעולם" את משנתו המדינית; והשני – להסיט את מערכת הבחירות השלישית מהמסלול של כתבי האישום והשחיתות למסלול האידיאולוגי. במקום כן ביבי או לא ביבי, כן ארץ ישראל או לא ארץ ישראל.

ביצת הזהב הסרוחה

לנתניהו היו את כל הסיבות לחשוב שהמסלול הזה הוא נתיב בטוח לניצחון. הרי כבר כמעט עשרים שנה, מאז הניצחון של אריאל שרון ב-2003, אז זכה גוש הימין (ליכוד, מפד"ל, החרדים, ליברמן ושרנסקי) ל-69 מנדטים, הדעה המקובלת היא שישראל זזה חזק ימינה. גם הסקרים מראים מגמה דומה. היה סביר מצדו של נתניהו להניח שכישלונו להביא את הרוב הזה לידי מימוש בשתי מערכות הבחירות ב-2019 נוגע לכך שהן עסקו בשחיתות שלו, במתקפה שלו על שלטון החוק ובברית שלו עם החרדים.

החזרת השאלה המדינית – האם הבוחרים בעד או נגד תוכנית מדינית שאמורה לממש את כל חלומות הימין – היתה צריכה להזיז הצידה את הנושאים ה"טפלים" האלה (בעיניו של נתניהו, כמובן) ולגרום לציבור הישראלי, הימני ברובו לכאורה, לתמוך במועמד היחיד שיכול לממש את שאיפות הימין: סיפוח כל ההתנחלויות, שליטה ישראלית בלעדית בין הירדן לים.

מותר לחשוד שטראמפ עצמו, שרואה בנתניהו בעל ברית חשוב בקואליציה הלאומנית הכלל-עולמית שלו, שמח להירתם למטרה הזו, אחרת קשה להבין למה הזדרז להציג את "עסקת המאה", שכתיבתה הסתיימה כבר חודשים רבים קודם לכן, דווקא חמישה שבועות לפני הבחירות בישראל. ההתעניינות המועטה שגילתה התקשורת האמריקאית, כולל הימנית, ב"עסקת המאה" יכולה להעיד שהמטרה המרכזית של טראמפ היתה להציל את נתניהו, לא לזכות בנקודות בדעת הקהל האמריקאית.

אבל שלושה שבועות אחרי הטקס בוושינגטון ושבועיים לפני הבחירות, אפשר  לומר ברמה די גבוהה של ודאות שהמהלך הזה לא נשא את הפירות הפוליטיים המקווים ולא קירב את נתניהו לקדנציה נוספת. באף אחד מ-60 הסקרים שהתפרסמו מאז ספטמבר, לא הגיע גוש הימין ל-61 מנדטים, אפילו לא ל-60 או ל-59. במאמר ב"פוריין פוליסי" מצאה ד"ר דליה שיינדלין שממוצע הסקרים מצביע על פיגור מתמשך של הימין מול הלא-ימין.

נתניהו וטראמפ בהכרזה על תוכנית המאה (קובי גדעון, לע"מ)

נתניהו וטראמפ בהכרזה על תוכנית המאה (קובי גדעון, לע"מ)

אין זה אומר שניצחון של נתניהו ב-2 במארס הוא בלתי אפשרי, אבל הסיכוי שמאה אחוז מהסקרים טועים הוא לא גדול. אם נביא בחשבון שבשתי מערכות הבחירות האחרונות, הסקרים ניבאו לימין תוצאות טובות יותר ממה שקיבל בקלפי, הרי שהסיכוי הזה מצטמק עוד יותר.

נתניהו תיאר את האירוע בבית הלבן כרגע היסטורי ששווה רק להכרזה על הקמת המדינה. הציבור, כך נראה, לא השתכנע בחשיבות הרגע. קשה לראות את בן גוריון נאבק להסביר לציבור שמה שקרה ב-14 במאי 1948 בשדרות רוטשילד בתל אביב הוא אכן אירוע היסטורי.

אז איך קרה שהסיפוח לא הצליח – בינתיים לפחות – להפוך לקלף המנצח של נתניהו? אפשר לתת לכך כמה הסברים. הראשון נוגע כמובן לפארסה סביב שאלת הסיפוח המיידי. בימים שלפני הטקס בבית הלבן, שלוחיו של נתניהו בתקשורת הכריזו ברוב תרועה שהממשל האמריקאי נתן את הסכמתו לסיפוח מיידי של בקעת הירדן ואולי אפילו של כל ההתנחלויות, ושהממשלה תחליט לספח כבר בישיבתה הקרובה, חמישה ימים אחרי הטקס בבית הלבן, אפילו בלי להזדקק לאישור הכנסת. נתניהו עצמו אישר שהממשלה תספח את בקעת הירדן כבר בישיבתה הקרובה.

זה לא קרה. אפשר לומר שקרה בדיוק ההפך. אחרי כמה ימים של דיווחים סותרים, ג'ראד קושנר, מי שכתב בפועל את "עסקת המאה", הבהיר שלא יהיה סיפוח לפני הבחירות והוא יחכה עד להקמת ממשלה בישראל ול"וועדה שתכין את המפה". לא ברור אם נתניהו ידע מראש שזו עמדת הממשל האמריקאי ושיקר לציבור ביודעין, או שאכן חל שינוי של הרגע האחרון בעמדה האמריקאית בעקבות לחצים פנימיים או חיצוניים. כך או כך, בדיוק שבוע אחרי "הרגע ההיסטורי" בוושינגטון, נתניהו נאלץ להודות שהסיפוח יידחה לאחרי הבחירות, בתנאי שהוא ינצח בהן, כמובן.

אידיאולוג או אופורטוניסט?

התקשורת אמנם חסה על נתניהו – ערוץ 12, שהפרשן הפוליטי שלו עמית סגל כמעט רקד על השולחן באולפן כשהכריז על הסיפוח הקרוב, אפילו לא דיווח במהדורה שלו על עצרת הבחירות בבית שמש שבה הודה נתניהו לראשונה שהסיפוח לא יקרה – אבל אין ספק שהפער בין ההבטחות של נתניהו ובין המציאות מעולם נראה גדול יותר, מביך יותר ונחשף מהר כל כך.

כשתנועת "נשים בירוק" התחילה להוציא את כתב העת "ריבונות" ב-2013, רעיון הסיפוח שהיא קידמה נחשב שולי אפילו בימין. נכון, תנועת "ארץ ישראל השלמה" קמה מייד אחרי מלחמת 1967, אבל גם כשמנחם בגין, איש ארץ ישראל השלמה, עלה לשלטון עשר שנים מאוחר יותר, הוא לא עשה מהלכים לקראת החלת ריבונות ישראלית בגדה המערבית, מעבר לשטחים באזור ירושלים שממשלת מפא"י סיפחה מייד אחרי המלחמה. גם יורשו בליכוד, יצחק שמיר, שבוודאי לא היה מתון יותר ממנו, לא עשה דבר בנידון.

אפשר להתווכח האם נתניהו הוא אידיאולוג ימני המחויב לרעיון ארץ ישראל השלמה או האם הוא אופורטוניסט המשתמש בשיח הזה כדי לנצח בבחירות, אבל העובדה היא שגם בקדנציה הראשונה שלו ב-1996 וגם בעשור השלטון הרצוף שלו מ-2009 עד 2019 הוא לא קידם את החלת הריבונות הישראלית בגדה המערבית. אין ספק שנתניהו עשה כל מאמץ כדי לרסק את הלאומיות הפלסטינית ולהוריד את רעיון המדינה הפלסטינית מסדר היום הפוליטי בישראל ובעולם, אבל הוא עשה זאת באמצעות שימור אדוק על הסטטוס קוו. הסיפוח הזוחל ומחיקת הקו הירוק רשומים על שמו של נתניהו, אבל הוא לא חשב שהחלה רשמית של הריבונות הישראלית היא צעד נכון בכיוון הזה.

אפילו הוא לא הציב את הסיפוח כתנאי. נפתלי בנט (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

אפילו הוא לא הציב את הסיפוח כתנאי. נפתלי בנט (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

אפילו הציונות הדתית לא דחפה את רעיון הסיפוח. המפד"ל אימצה את רעיון שלמות הארץ כבר בסוף שנות ה-60, אבל מעולם לא העמידה את הסיפוח כתנאי להצטרפות לאין ספור הממשלות שישבה בהן. גם כשנפתלי בנט הקים את "הבית היהודי" והתחיל לדבר על "תוכנית ההרגעה" שלו עם סיפוח שטחי סי, זה לא נתפס כתביעה פוליטית של ממש אלא כתרגיל ביחסי ציבור. עובדה שהוא ישב בכל הממשלות מאז 2013 ולא עשה מהלך ממשי לקידום הרעיון.

אבל בשנים האחרונות, משהו השתנה. צריך ניתוח עמוק יותר כדי להסביר את השינוי – תחושת ההצלחה של המתנחלים ואולי גם התסכול שלהם שהם לא מנצלים את הצלחתם לשינוי המציאות, עליית הימין בעולם, החולשה של הפלסטינים, התרסקות העולם הערבי – אבל אין ספק שקמפיין הריבונות שיצא מהשוליים של הימין נכנס למיין-סטרים. לא רק האגפים השונים של הלאומנות הדתית הפכו אותו לדגל, גם ועידת הליכוד אימצה את רעיון הסיפוח.

נתניהו היה האחרון לקפוץ על עגלת הסיפוח. לקראת הבחירות באפריל 2019, הסיפוח נכנס לפתע לחלק ממצע הבחירות שלו. סביר להניח שזה קשור יותר למצוקה המשפטית שלו. הסיפוח הוא המטבע שנתניהו משלם באמצעותו לימין המתנחלי ולימין בתוך הליכוד כדי שימשיכו לתמוך בו למרות החקירות נגדו. כשהחקירות הפכו לכתב אישום, התלות שלו בימין רק גברה. גם אחרי שהמימוש המיידי ירד מהפרק, הסיפוח נשאר הבטחת הבחירות המרכזית שלו.

אחת הסיבות המרכזיות לכך שבמשך שנים רעיון הסיפוח נחשב שולי גם בימין – שלא לדבר על המרכז והשמאל היהודי – היתה ההנחה שהקהילה הבינלאומית תתנגד לו. "עסקת המאה" היתה אמורה לפורר את ההתנגדות הזו. אף שבמסמך עצמו אין הסכמה מפורשת לסיפוח חד-צדדי של ההתנחלויות, כולן או חלקן, הרי עצם ההכרה של טראמפ בכך שכל ההתנחלויות יישארו בשטחה הריבוני של ישראל היתה אמורה לחולל את השינוי בדעת הקהל הישראלית.

זה עבד במידה מסוימת. "כחול לבן", שמציגה את עצמה כמפלגת מרכז-ימין, לא היתה יכולה להתנגד לתוכנית. כך יצאה שלפחות על הנייר, יותר מתשעים מחברי הכנסת הנוכחית נמצאו תומכים בסיפוח ההתנחלויות כולן. על הגל הזה נתניהו היה אמור לרכב לראשות הממשלה.

הפגנה נגד תוכנית המאה של טראמפ, באקה אל-ע'רביה, 31 בינואר 2020 (צילום: אורן זיו)

הפגנה נגד תוכנית המאה של טראמפ, באקה אל-ע'רביה, 31 בינואר 2020 (צילום: אורן זיו)

סיפוח? זה לא כבר קרה?

ובכל זאת, זה לא ממש עובד. לצד התמיכה שלו ב"עסקת המאה", בני גנץ הוסיף הערת אזהרה: הוא מתנגד לסיפוח חד צדדי. אביגדור ליברמן שב והכריז על תמיכתו בסיפוח מיידי של בקעת הירדן, אבל קשה להגיד שזה נמצא גבוה בקמפיין הבחירות שלו. כשליברמן אומר שיהיה מוכן לשבת בממשלה עם העבודה ומרצ, ברור לכל מי ששומע אותו, שממשלה כזו לא תספח התנחלויות, בוודאי לא באופן חד-צדדי.

הסקרים לא נותנים תמונה ברורה לגבי התמיכה בסיפוח. בסקר שנערך ימים ספורים לפני האירוע בבית הלבן, רק שליש מהישראלים תמכו בסיפוח בקעת הירדן. אחרי פרסום התוכנית, כשהיה נראה שהסיפוח יתרחש מחר בבוקר בתמיכה אמריקאית, שיעור התומכים עלה ל-51 אחוז, אבל אחרי שהתברר שהאמריקאים מבקשים לדחות את הסיפוח, התמיכה ברעיון חזרה לממדיה הקודמים.

אז אם העם ימני, למה הוא לא תומך בסיפוח? ייתכן שזה משום שתהליך ה"נירמול" שעבר מפעל ההתנחלויות, הרבה הודות לאוסלו ולחלוקת הגדה המערבית לשטחי איי, בי וסי, יצרה אצל רבים את הרושם שהסיפוח כבר קרה וההתנחלויות הן חלק מישראל. ייתכן שמסיבות מצוינות אפילו אנשי הימין כבר לא מאמינים לנתניהו, וייתכן עוד יותר שיש לבוחרים נושאים הרבה יותר חשובים מאשר סיפוח או לא סיפוח: שחיתות ושלטון החוק (או אכיפה בררנית, תלוי איך מציגים זאת), יחסי דתיים וחילונים, מצב שירותי הבריאות ועוד.

בלחץ הימין המתנחלי, ובלחץ כתבי האישום נגדו, נתניהו הפך את הבחירות עוד שבועיים לסוג משאל עם על הסיפוח. אם מפלגות המחנה שלו לא יזכו ל-61 מנדטים, הסיפוח עשוי לרדת מהפרק לתקופה ארוכה. במקרה שבנובמבר טראמפ לא יצליח להיבחר מחדש לנשיא, זו עשויה להיות מכה שמחנה הסיפוח יתקשה להתאושש ממנה

אבל האפשרות הנוספת – שעליה מדברים פחות, אפילו בשמאל – היא שהבוחרים בישראל פחות ימנים ממה שחושבים. הכותרת של המאמר של דליה שיינדלין היא "האם הימין הגיע לשיאו?". תוצאות מערכות הבחירות האחרונות מרמזות לכיוון הזה. בבחירות ב-2015, גוש הימין, כולל ליברמן, קיבל 67 מנדטים. בבחירות באפריל 2019 אותן מפלגות, כולל ליברמן, קיבלו 65 מנדטים. בספטמבר 2019 המפלגות האלה, שוב כולל ליברמן, ירדו ל-63 מנדטים.

אם מוציאים את ליברמן מגוש הימין, הנסיגה היא אפילו גדולה יותר. ב-2015, המפלגות המרכיבות את הגוש הזה, כולל כחלון, קיבלו 63 מנדטים. באפריל 2019 הן ירדו ל-60 מנדטים, ובספטמבר הן צנחו ל-55 מנדטים. הירידה הזו צריכה להפתיע עוד יותר כי הדמוגרפיה אמורה לשחק לטובת הימין. לפי נתונים של מרכז טאוב, האוכלוסייה החרדית אמורה להכפיל עצמה מדי 17 שנה, האוכלוסייה הדתית מדי כ־26 שנה, והאוכלוסייה החילונית והמסורתית רק מדי כ־30 שנה. זה היה צריך להבטיח ניצחון של הימין לנצח.

ההוצאה של ליברמן ממחנה הימין היא לא לגמרי שרירותית. נכון שמבחינה מדינית, או במלים פשוטות יותר מבחינת שנאת ערבים, ליברמן נמצא עמוק בימין, אבל באותו זמן הוא מנתק את עצמו מהמכנה המשותף הכי חזק של מחנה הימין – הזהות היהודית הדתית-מסורתית של בוחריו. לא בטוח שלליברמן או לבוחרים שלו יש בכלל דרך חזרה למחנה שבו לחרדים ולחרד"לים יש כמעט מונופול על הגדרת הזהות הדתית שלו.

בלחץ הימין המתנחלי, ובלחץ כתבי האישום נגדו, נתניהו הפך את הבחירות עוד שבועיים לסוג של משאל עם על הסיפוח. אם מפלגות המחנה שלו לא יזכו ל-61 מנדטים, הסיפוח עשוי לרדת מהפרק לתקופה ארוכה. במקרה שבנובמבר טראמפ לא יצליח להיבחר מחדש לנשיא, זו עשויה להיות מכה שמחנה הסיפוח יתקשה להתאושש ממנה. ההימור על הסיפוח כתרופת פלא שתביא את הבוחרים לנתניהו עשויה להתברר כמהלך שיכניס את הסיפוח להקפאה עמוקה. עוד שבועיים נהיה חכמים יותר.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf