משנתו החינוכית של קיש – קדימה לעבר!

המחנך השמרן מאוהב בעצמו. הוא מניח שהוא מגלם את פסגת ההתפתחות האנושית, שהוא יודע מה שראוי לכל איש ואישה לדעת, ושהדרך שבה הוא מבין ושופט את הדברים היא הדרך הנכונה היחידה. מכאן נובעים פחדיו מכל שינוי ומכל "אחר".

המחנך ג'ון דיואי כתב שהשמרן מפחד מהמציאות המשתנה, ולכן הוא מוצא מקלט "בטהרתו המדומה של העבר" (המקור בהמשך). גם בחינוך המתחדש (הפרוגרסיבי) לומדים את העבר, אולם לא כיעד רצוי, אלא כהשראה להטיב עם ההווה.

>> עזוב את החינוך, קיש. זה גדול עליך

השמרן מפחד מנשות ואנשי החינוך, ומהנפלאות שהם עשויים לחולל בכיתות; הוא מפחד מהילדות והילדים שחווים את העולם כמגרש התנסויות עיוור, שבו לא צריך להתחייב מראש מה יתגלה; ובעיקר הוא מפחד מהעתיד, המקום שאליו יגיעו בני הדור הצעיר, בלעדיו.

המורה נוגע בעתיד

השבוע צפיתי בסרט "לוּנאנה יש יאק בכיתה" (בהוטן, 2019). בסרט מסופר על אוגיין, סטודנט להוראה המתגורר בטהימפהו, בירת בהוטן, החולם להגר לאוסטרליה ולהיות זמר. אלא שבמסגרת שנת הסטאז' להוראה, הוא נשלח ללמד "בבית הספר הנידח ביותר בעולם", בכפר לונאנה, בלב הרי ההימליה. 56 תושבים, בגובה 4,800 מטר, חיים במרחק שבעה ימי טיפוס מפרך מקצה רשת הכבישים.

בשיעור הראשון עורך אוגיין היכרות עם שמונת תלמידיו, ילדי הכפר. פימה רוצה להיות עובדת מדינה על מנת לשרת את המלך. פם זם חולמת כמוהו להיות זמרת, ואילו סנגיי רוצה להיות מורה. אוגיין המופתע שואל אותו מדוע? והתלמיד משיב: כי המורה נוגע בעתיד.

"ברוך הבא ללונאנה", מקבל את פניו אז'ה ראש הכפר. "אני מקווה שתיתן לילדים האלה את ההשכלה שהם צריכים כדי להיות יותר מאשר רועי יאקים ומלקטי פטריות". זה העתיד שאליו מסיע המורה את תלמידיו – צעד אחד קדימה מעבר למה שכבר קיים.

אך בעוד אוגיין מוביל את תלמידיו לעתיד, הוא עצמו נשאב לעבר. במעלה הדרך אל הכפר הוא נפרד מאוזניות המוזיקה המערבית, מהבגדים המודרניים וכמובן מהטלפון הנייד. לא רק שאין קליטה בהרים, אין גם חשמל. במהלך החודשים בכפר המרוחק, הוא לומד לכבד את מסורות העבר, את שירת הטבע ואת הרוחות השולטות במעברי ההרים.

אם הכיתה היא "מכונת זמן" המסיעה את הילדים לעתיד, הרי שבמרכזה ניצב העבר, בדמותו של היאק הזקן. בהמה מתורבתת זאת מהווה משאב מרכזי בכלכלת הכפר: מלבד שימושיה למשא, לחרישה ולרכיבה, היא מספקת להם צמר, עור, חלב ובשר. באין עצים בגובה הרב שבו שוכן הכפר, צואת היאק המיובשת משמשת כחומר בערה יחיד לחימום בתי המגורים.

במקום המרוחק והשמור ביותר בעולם מפני המודרנה, הכפר (האמיתי) לונאנה שבבהוטן, גם ראש הכפר מבין שעתידם של הילדים יהיה שונה מההווה שלו. הם יהיו יותר מאשר רועי יאק. אבל כדי שאוגיין המורה יצליח להסיע את תלמידיו לעתיד, הוא חייב ללמוד את העבר ולהשלים איתו.

המתח הזה, בין הוראת העבר לבין שינוי פני העתיד, גלום במעשה החינוך, ונדון בספרות החינוכית. הוא מופיע בצורתו הבהירה ביותר בספרו של ג'ון דיואי, "דמוקרטיה וחינוך", משנת 1915 (בעברית: הוצאת ביאליק, 1960, זמין באתר כותר).

מדע החינוך השמרני

החינוך השמרני זכה להסבר ולצידוק "מדעי" בעבודתו של הפדגוג יוהאן הרבארט (גרמניה, 1835). לתפיסתו, ההכרה של הצעירים נבנית מכוחם של "ייצוגים" המוטבעים בה. כוח החשיבה אינו משהו הפועם בילד מבפנים, אלא הוא תוצאה של צירופי הייצוגים, אפשר לומר התכנים, שרכש בלימודיו.

מכאן שעיצובה של הנפש הוא עניין של הצגת התכנים החינוכיים המתאימים. מערכת החינוך נדרשת, אם כך, להקפיד לבחור נכון את מה שיוצג לתלמידות ולתלמידים, ולתכנן נכון את סדר ההצגה, הקובע את התפתחות ההכרה.

הרבארט האמין שהילד משחזר בהתפתחותו את ההיסטוריה של המין האנושי. זהו רעיון השאוב ממדעי הטבע, באשר להתפתחותם של עוברים בממלכת החי. לפיכך, על המורה להציג את התכנים בסדר כזה, אשר "יעלה" את הילד מדרגת האדם הקדמון הפראי, עד לדרגת האדם המשכיל בן זמננו, ללא פערים וללא סתירות.

מתודת ההוראה של הרבארט מאוד יעילה. יש רק סדר אפשרי אחד להצגת התכנים הקבועים מראש. אין שאלות, אין מחלוקות, אין דילמות ואין ריבוי אפשרויות. כך אמרה המורה, וכך יזכור זאת התלמיד.

זאת הסיבה שהשמרנים מאוד מקפידים על מה שכתוב בספרי הלימוד, ועל מה שנאמר בכיתה. הרדיפה אחר מורות ומורים, הפיקוח המצמית והשליטה המאיימת, אינם נובעים מרוע בירוקרטי, אלא מתוך תפיסת החינוך כגורם הבלעדי המעצב את האישיות.

יסודות הקידמה בחינוך

דיואי פסל כמובן את המתודה של הרבארט, שכן היא בזה להווה של התלמידות והתלמידים, לכוח החיות שלהם, לניסיון האקראי העיוור ולכל חדשנות. היא משכפלת את העבר תוך התעלמות "מקיומם של כוחות פעילים ומיוחדים בייצור החי, המתפתחים מתוך חידושי כיוון ומעשי הרכבה שמתרחשים אגב עיסוקם בסביבה".

גם אצל דיואי לומדים את העבר, אולם רק לשם השראה. העבר נותן "משמעות למה שאנו מעלים בחקירתנו" בהווה.

"ההווה מלא התנועה כולל בתוכו את העבר, בתנאי שהוא משתמש בעבר זה כדי לכוון את תנועתו שלו. העבר הוא מקור רב ערך בשביל הדמיון; הוא מוסיף ממד חדש לחיים, אבל בתנאי שרואים אותו כעברו של הווה, ולא כעולם אחר ומנותק."

בסיכום הדיון כותב דיואי: "ניתן לתפוס את החינוך כצְפִייָה בעבר או כצִפִּייָה לעתיד". כלומר, חינוך שהוא "תהליך של סיגול העתיד לעבר", זאת השמרנות; לעומת חינוך שהוא "ניצול העבר כאמצעי בידי עתיד מתפתח", זאת ההתחדשות (הפרוגרסיביות), או הדמוקרטיה בחינוך לתפיסתו של דיואי.

הדרג המקצועי במשרד החינוך יודע זאת

בשנת 2017 פעלה במשרד החינוך ועדה לקידום חינוך ערכי. הוועדה המקצועית קבעה שהחינוך הערכי "אינו מתערב בבחירת הערכים ובתוכנם, ואינו בוחן את מידת היותם ראויים, אלא מאפשר ליחיד להתמודד בהתאם להעדפותיו, לבחירותיו ולעמדותיו האישיות".

הוועדה התבססה על מחקרים שנערכו מטעם משרד החינוך, בהם נמצא שיש בבתי הספר "מצע הולם וטוב לחינוך ערכי", אולם "עיקר החסר ניכר ביכולת לעיסוק מעמיק במורכבותם של ערכים ולעידודם של תלמידים לחשיבה ביקורתית".

על כן הם קבעו שהוראה ולמידה מונחית ערכים מחייבת "קיום דיאלוג בנושאים ערכיים, לעתים שנויים במחלוקת, בין מורה לתלמיד ובין התלמידים לבין עצמם, בפתיחות, בכנות, באמון ובכבוד הדדי". כמו כן המליצו על "עידוד חופש מחשבה ובחירה של הלומד" ואף "מתן תוקף לדעותיו של הלומד, לעמדותיו ולצרכיו".

אני מוכן לנחש שהשר יואב קיש, שאסר השבוע על פעילות פורום המשפחות השכולות בבתי ספר, לא קרא את המלצות הוועדה המקצועית של משרדו. אני בספק אם הוא קרא ספר מספריו של דיואי, או כל הוגה אחר בתחום מחשבת החינוך. השר קיש, כך אני מפרש, גם לא חושב שצריך לקרוא. כמו כל השרים השמרנים לפניו, לבנת, סער או בנט, הוא בטוח שהוא כבר יודע את האמת היחידה האפשרית – קדימה לעבר!