מערכת החינוך לא יכולה להכיל את ההתפרקות החברתית

הסימנים למשבר החברתי בישראל מוכרים כבר שניים או שלושה עשורים במערכת החינוך. פירוק המערכת למגזרים ותהליכי ההפרטה ערערו את הסדר החברתי המשותף, והחלישו את מעמדם של המורות והמורים. באין "ממלכה" או "ציבור", אין גם מקום לשליחי החינוך הממלכתי או הציבורי.

אני מציע שלושה "תהליכים", שכל מורה ומורה מכירים. אחד מלמטה: פריקת עול ופרצי אלימות חסרת פשר מצד חלק מהתלמידים והתלמידות; אחד מבחוץ: התערבות בוטה של חלק מההורים, המנכסים לעצמם את תפקיד שומרי הסף הפדגוגיים; ואחד מלמעלה: אוזלת יד, הכחשה, הסתרה והשתקה מצד בכירי משרד החינוך.

ניתן לפתח חוסן אישי וקבוצתי באמצעות סולידריות ותמיכה הדדית, אולם לצערנו המנהיגות בישראל (ולא רק הממשלה הנוכחית) פועלת בכיוון ההפוך, ומפרידה "בין קבוצות ואנשים כדי שלא יצברו כוח, ולא יוכלו לתמוך אחד בשני".

אם שר החינוך יואב קיש היה מנהיג חינוכי, הוא היה קם – הרבה לפני שר הביטחון – ואומר באומץ לחברי ממשלתו ולציבור הרחב, שאין בכוחה (ובמשאביה) של מערכת החינוך להכיל את המשבר.

פריקת עול ואלימות חסרת פשר

מיומנו של מורה (המקור למטה):

למחרת בבוקר, כשהגעתי אל הגימנסיה ועליתי במדרגות אל חדר המורים, שמעתי רעש נורא בוקע מהקומה השנייה. מיהרתי לעלות לשם, וראיתי חמישה נערים – את ז', ג', ר', ה' וט' – מכים נער אחר, את פ'.

'מה אתם חושבים שאתם עושים?' צעקתי עליהם 'אם אתם מוכרחים להתקוטט כמו ילדים קטנים, מוטב שתתקוטטו זה עם זה, אבל חמישה נגד אחד – זאת סתם פחדנות!'

הם הביטו בי כלא מבינים, ובהם גם פ', שעליו התנפלו החמישה. הצווארון שלו היה קרוע. 'מה הוא עשה לכם?' המשכתי לשאול, אבל הגיבורים לא פצו פה, גם לא הנער המוכה. לאט לאט חילצתי מהם שפ' לא עשה דבר לחמישייה, אלא ההפך הוא הנכון: חמשת הנערים גנבו ממנו את הכריך שלו, ולא כדי לאכול אותו, אלא רק כדי שלא יהיה לו כריך. הם השליכו את הכריך מבעד לחלון, אל החצר.

[…] ושוב פניתי אל החמישה ושאלתי: 'אתם לא מתביישים?'

הם לא מתביישים. אני מדבר שפה זרה. הם מביטים בי בעיניים גדולות, ורק הנער המוכה מחייך. הוא לועג לי".

על פי הסקר האחרון של משרד החינוך (נתונים שנאספו עד מאי 2022), 43% מתלמידי כיתות ה'-ו' דיווחו כי בחודש האחרון מישהו מהתלמידים העליב אותם, קילל או צחק במטרה לפגוע בהם. 34% דיווחו שבחודש האחרון מישהו דחף אותם, ו-19% דיווחו שבחודש האחרון מישהו מהתלמידים היכה אותם.

בדו"ח של מרכז המחקר של הכנסת, המעודכן לחודש הנוכחי, מדווח מפי מנהלת אגף שפ"י (שירות פסיכולוגי ייעוצי) במשרד החינוך כי השנה מורגשת "עלייה משמעותית במצוקות ובקשיים של תלמידים, עלייה במעורבות תלמידים באלימות פיזית, מילולית ומקוונת, וכן עלייה בהתנהגויות סיכוניות, אמירות אובדניות וניסיונות אובדניים".

התערבות בוטה של ההורים

מיומנו של המורה (המקור למטה):

כעת עמד מולי אביו של נ'. הילוכו היה בטוח והוא הביט היישר אל תוך עיניי. 'אני אביו של אוטו נ". 'נעים מאוד להכיר, מר נ", השבתי. קדתי קידה מנומסת והצעתי לו לשבת, אבל הוא לא התיישב. 'אדוני המורה', הוא פתח, 'התייצבתי כאן היום בשם עניין רציני וחמור, שהשלכותיו עשויות להיות כבדות משקל. אתמול אחר הצהריים פנה אליי בני אוטו הנסער, וסיפר לי שאתה, אדוני המורה, הרשית לעצמך להעיר הערה סרת טעם להפליא –'

'אני?'

'אכן כך, אתה!'

'מתי?'

'בשיעור גיאוגרפיה שקיימת אתמול. התלמידים התבקשו לכתוב חיבור על בעיות הקולוניות, ואילו אתה אמרת לאוטו שלי: גם הכושים הם בני אדם. אתה יודע במה מדובר, נכון?'

[…]

'סלח לי בבקשה', הוא קטע אותי בבוטות, 'אין לי מצב רוח לבדיחות! האם אין לך מושג מהי המשמעות של התבטאות כזאת בנוגע לכושים?! זוהי בגידה במולדת! אהה, אתה לא תצליח לשטות בי! אני יודע טוב מאוד באילו דרכים ערמומיות ובאילו תכסיסים נלוזים אתה מתכוון להרעיל את נפשם הרכה של ילדינו בקשקושים ההומניסטיים שלך!'"

אין לרשותנו מידע מחקרי לגבי היקף תקריות ההתערבות הבוטה שחווים מורות ומורים. במחקר של משרד החינוך מ-2016, דיווחו 11% ממנהלי בתי הספר שקיימת "תקשורת בין בית הספר להורים שמפריעה לעבודת צוות בית הספר". התערבות מפריעה שכיחה יותר בחינוך העברי מאשר בערבי, בחינוך הממלכתי יותר מאשר בדתי, וביישובים מרקע חברתי-כלכלי גבוה יותר מאשר נמוך.

במחקר "מדד הדמוקרטיה" ל-2019, של המכון הישראלי לדמוקרטיה נמצא שאמון הציבור במערכת החינוך הוא נמוך. 54% מהציבור בישראל מעריך את מצבה של מערכת החינוך "לא כל כך טובה" ו"בכלל לא טובה". 69% מהציבור מעידים שמערכת החינוך אינה מעניקה "שוויון הזדמנויות אמיתי לכל ילדי ישראל".

במסמך מדיניות של משרד החינוך, בהסתמך על מחקר של בלהה נוי מ-2017, נכתב כי החל משנות ה-2000, הקשר בין מערכת החינוך להורים מתאפיין "בעימות בין הורים למורים, בלבול ועמימות בהגדרת תחומי האחריות של בית הספר ההורים".

השתקה והכחשה מלמעלה

מנהיגות חינוכית ראויה היתה פועלת להגברת החוסן האישי והחברתי. במאמר שהתפרסם לאחרונה טוען ד"ר מרסלו מנחם וקסלר שזה בהחלט אפשרי. לשם כך נדרשת מנהיגות שתאבק בנטייה להסתגרות בקבוצות הומוגניות, ותוביל "התמודדות עם המועקות, חוסר האמון וחוסר האונים נוכח מכות המציאות".

אבל שר החינוך שלנו, כמו גם ראשי המשרד, פועלים בדיוק בכיוון ההפוך: מתוך אוזלת יד (ואולי מתוך זדון, במטרה למנוע גילויי סולידריות חברתית) הם מכחישים את המצב, ופועלים להסתרתו ולהשתקתו.

לפני כחודש דרשו שר החינוך ומנכ"ל המשרד מהמנהלים והמורים להשאיר את המציאות האקטואלית מחוץ לכותלי הכיתות, כדי לשמור "על הילדים בבועה הערכית, הממלכתית והמאוזנת".

גם השבוע, חזר המנכ"ל על מסריו האנטי-חינוכיים. הוא כתב לנשות ואנשי החינוך: "אין לנו ארץ אחרת ואין לנו מערכת חינוך אחרת. בואו נשמור עליה מאוחדת. זה חשוב יותר מכל חוק או אמירה, צודקת ככל שתהיה".

האחדות חשובה מהחוק? למה מתכוון מנכ"ל המשרד? שמותר, למשל, לדרוס את זכויות האדם, אם זה נעשה בשם האחדות? כנראה שכן, שהרי "ערך האחדות גובר על השאר", סיכם המנכ"ל את מכתבו.

נעורים ללא אל ושר ללא מנהיגות

הציטוטים שהבאתי לעיל הם מהספר: נעורים ללא אל, מאת הסופר אדן פון הורבאט (הוצאת "עם עובד"). הספר מתאר את חוויותיו של מורה בכיתה ח' בשנות ה-30 של המאה ה-20 בגרמניה, אחרי עליית הנאצים לשלטון ולפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

מערכת החינוך אינה חסינה מפני ההתפרקות החברתית, והמציאות חודרת גם חודרת אל תוך הכיתות. אין הכרח שההתפרקות הנוכחית בישראל תדרדר אותנו לפשיזם, כפי שקרה בגרמניה, אולם לשם כך אנו זקוקים למנהיגי חינוך, שיובילו את המורות והמורים להתמודדות אמיצה עם המציאות. השר קיש ומנכ"ל משרדו, ממש לא שם.