כמה הוכחות צריך? הפרדה והפרטה לא, חינוך לגיל הרך - כן

השבוע קראתי שלושה מאמרים מחקריים, המשלימים זה את זה להיגד חברתי אחד נוקב: ניתן לצמצם פערים בין תלמידים, הקשורים למעמד החברתי של הוריהם, אם המדינה תרצה ותפעל לחיזוק ההורים לילדים עד גיל שנתיים ולשיפור מסגרות החינוך החל מגיל שנתיים.

מהמחקר הראשון למדתי, שהורים משכילים בישראל מעבירים את יתרון ההשכלה לילדיהם, על ידי הפרדה מעמדית (סגרגציה) בבתי הספר, אפילו שהם (כמשכילים) מאמינים במדינת רווחה ובצדק חברתי.

המחקר השני בחן את הפתרון שהציעו שוחרי השוק החופשי בארה"ב. בשם הצדק החברתי (איך לא?) הם הקפיצו תלמידים ממשפחות עניות לבתי ספר פרטיים יוקרתיים. כלומר, חיזקו את האינטגרציה באמצעות תוכנית וואוצ'רים, שהיא מימון המדינה לבתי ספר פרטיים. התוכנית התרסקה בכישלון מהדהד. גם הפרטה אינה מקדמת צדק.

המחקר השלישי מאיר את הכיוון האפשרי שטרם נוסה: מתברר שבשנתיים הראשונות לחיי הילד, ההשפעה של ההורים היא בלעדית. אבל להשתתפות במסגרות חינוך איכותיות החל מגיל שנתיים, יש השפעה מתקנת על התקדמות הילדים, ויש בכוחה לצמצם פערים.

הורים משכילים יוצרים סגרגציה בחינוך

המחקר הראשון שאציג הוא מחקרה של לילך אטיאס דרמון, שנערך כעבודה לתואר שני באוניברסיטת חיפה. עיקריו פורסמו השבוע במגזין "פיגומים", תחת הכותרת: המעמד ניצח את החינוך. אטיאס בחנה שלוש קבוצות של הורים: אלה שמעדיפים שילדיהם ילמדו במערכת החינוך הממלכתית, אלה שמעדיפים לצאת מהמערכת אך לא מימשו זאת, ואלה שהעבירו את ילדיהם מהחינוך הממלכתי הרגיל אל בתי ספר יסודיים ייחודיים.

בתי ספר ייחודיים הם בתי ספר ממלכתיים או פרטיים, שמפעילים גישה חינוכית ייחודית, שהם על-אזוריים מבחינת המרחב המזין תלמידים, ושמותר להם לגבות שכר לימוד גבוה יותר מתשלומי ההורים המותרים בכלל המערכת (פרי הבאושים של תקופת שי פירון).

אטיאס בחנה את ההבדלים בין שלוש קבוצות ההורים לפי מספר משתני רקע, שמתוכם אתייחס רק לחלק. המובן מאליו הוא שהורים שמעדיפים להעביר את ילדיהם לחינוך ייחודי והורים שעושים זאת בפועל, נמצאו לא מרוצים מהמערכת, לא מאמינים ביכולות של המערכת, לא לויאליים למערכת הממלכתית, ונכונים למעורבות בחינוך ילדיהם.

בהתאם, הורים שמעדיפים עבור ילדיהם את החינוך הממלכתי מאמינים שהמערכת יכולה, שבעי רצון מהמערכת, ואינם מעורבים בחינוך ילדיהם.

קבוצה שניה של משתנים נוגעת לעמדות הערכיות של ההורים. הורים שמעדיפים לצאת מהמערכת הממלכתית והורים שיוצאים בפועל, מעידים על פער בין הערכים שמקדם משרד החינוך לבין עמדותיהם שלהם. הכוונה לערכים כגון: חופש מחשבה, ערבות הדדית, מצוינות, ציונות, צדק חברתי, שוויון, דמוקרטיה או שלום עם הערבים.

עוד בהקשר זה: הורים שמעדיפים להישאר במערכת העידו על עצמם שעמדתם הפוליטית הכללית היא ימין, בעוד שהורים שמעדיפים לצאת והורים שיצאו בפועל, העידו על עצמם כשמאל פוליטי.

ההבדלים המעניינים הם בין ההורים שנותרו במערכת אפילו שהם לא מאמינים בה, לבין ההורים שהוציאו את ילדיהם לבתי ספר ייחודיים. כלומר, אלה הם המשתנים המייחדים הורים אקטיביים שממשים את רצונם.

מאפיין אחד המייחד את ההורים המוציאים, הוא עמדתם החברתית-כלכלית הסוציאליסטית: הם תומכים במדינת הרווחה ובאחריותה של המדינה לצדק חברתי. כמובן שיש כאן סתירה, שכן דווקא אלה שלכאורה מאמינים "בממלכה", פועלים להחלשת החינוך הממלכתי ולחיזוק ההפרטה והסגרגציה! אטיאס מפנה למחקרים נוספים שמעידים על מוזריותו של "השמאל החברתי" הבדלני והקפיטליסטי בישראל.

עוד מייחדים את ההורים הפועלים המאפיינים הבאים: הם משכילים יותר מהורים אחרים, הם אשכנזים יותר, והם למדו בעצמם בבתי ספר ייחודיים. נשים לב, שלפחות לפי מחקר זה, הם לא עשירים יותר. למרות שבתי הספר הייחודיים גובים שכר לימוד גבוהה, מה שמאפיין את היוצאים מהחינוך הממלכתי הוא השכלתם של ההורים, והיותם בוגרים בעצמם של מערכת ייחודית.

לסיכום: רקע אישי בדלני, השכלה גבוהה ואמונה במדינת הרווחה, מנבאים בישראל פעולה של הורים להגברת ההפרדה המעמדית. עולם מורכב.

כישלון שיטת הוואוצ'רים לצמצם סגרגציה

המחקר השני, שהתפרסם באוגוסט האחרון, בחן כיצד התמודדו בארה"ב עם תופעת ההורים העוזבים. כבר בשלהי המאה הקודמת ניכר היה שהורים משכילים מעבירים את ילדיהם מהחינוך הציבורי לחינוך הפרטי. מעצבי המדינות הבינו שלמעשה ההורים המשכילים והעשירים קונים בכספם אוטונומיה חינוכית לילדיהם, ובכך פוגעים בשוויון ההזדמנויות ובצדק החברתי.

אולם בארה"ב, וגם בישראל, אין בכוחם של הפוליטיקאים להתמודד עם הורים "חזקים", ולמנוע מהם להעביר את ילדיהם לחינוך פרטי. לכן עלה הרעיון בקרב מצדדי החירות והשוק החופשי, לתקן את התופעה בכיוון ההפוך: להשתמש בשיטת הוואוצ'רים על מנת לאפשר להורים עניים להעביר, גם הם, את ילדיהם לחינוך הפרטי.

ההורים שקיבלו וואוצ'ר שווה כסף, יכלו לרשום את ילדיהם לבתי ספר פרטיים, ולממן בכספי המדינה את שכר הלימוד. כלומר, המדינה בעצמה, במקום ליצור מערכת חינוך ממלכתית מצוינת שאיש לא ירצה לעזוב אותה, העדיפה להחליש את המערכת עוד, ולאפשר ליותר תלמידים לעזוב! לזה הם קראו פעולה לטובת הצדק החברתי.

המחקר בחן את תוכנית הוואוצ'רים, שהופעלה במדינת לואיזיאנה החל משנת 2009. בתוכנית זאת ניתנו וואוצ'רים להורים, בתנאי שהכנסתם המשפחתית נמוכה מאוד, ובתנאי שבית הספר הציבורי שבו למדו ילדיהם מדורג נמוך במבחנים הארציים.

ב-2012 נרשמו לתוכנית קרוב ל-10,000 תלמידים, ולאחר הגרלה, כמחצית מהם קיבלו את הוואוצ'ר הנחשק והעבירו את ילדיהם לבתי ספר פרטיים. מחציתם, שלא זכו בהגרלה, נותרו בבתי הספר ציבוריים.

מטרת התוכנית של לואיזיאנה היתה ברורה: שיפור בציוני התלמידים שזכו באינטגרציה עם השכבות החזקות בבתי הספר הפרטיים. המחקר עקב, אם כך, אחר הציונים של התלמידים במבחנים הארציים במתמטיקה, שפה ובמדעים, במהלך ארבע שנים (עד 2016).

חשוב להדגיש: מדובר בילדים שלמדו בכל טווח הכיתות, מגן חובה ועד כיתה י"ב. ההשוואה נעשתה בין תלמידים שקיבלו וואוצ'ר ועברו לחינוך פרטי, לבין חבריהם מאותו גיל ומאותו רקע חברתי, שהפסידו בהגרלה ונותרו בבתי הספר הציבוריים.

הישגי התלמידים מוצגים בתרשים שפורסם על ידי פטריק וולף, אחד החוקרים, כבר בשנת 2019. מימין בכחול ציוני שפה, ומשמאל באדום ציוני מתמטיקה. ניתן לראות שבשנת 2012 הקווים מתחילים בנקודת האפס: כלומר לא היה פער בין הציונים הממוצעים של תלמידי התוכנית בהשוואה לתלמידים שלא זכו בהגרלה, שהרי הם למדו באותן כיתות.

בסיום השנה הראשונה, ציוני התלמידים שקיבלו וואוצ'ר ועברו לחינוך פרטי, צנחו דרמטית בהשוואה לחבריהם, שלכאורה נותרו מאחור. תופעה זאת מוכרת גם ממחקרים אחרים, והיא קשורה לקשיי הסתגלות של התלמידים לבית הספר החדש, וקשיי התאמה של בית הספר הפרטי לתלמידים החלשים החדשים.

האכזבה היא כמובן משלוש השנים הבאות: גם לאחר ארבע שנים של לימודים בבית ספר פרטי במימון המדינה, תלמידי הוואוצ'ר השיגו ציונים נמוכים יותר מחבריהם שנותרו בחינוך הציבורי (במבחנים הארציים האחידים).

לסיכום, תוכנית הוואוצ'רים בלואיזיאנה כשלה להשיג את מטרותיה. לא הוכח שניתן לשפר את הציונים של תלמידים מבתים עניים, על ידי העמקת מגמות ההפרטה.

השפעת ההורים המכרעת עד גיל שנתיים

אחד ההסברים לכישלון הוא שהתלמידים שעברו לבתי ספר פרטיים סוחבים איתם את הפערים "שרכשו" בבית הוריהם כבר בגיל הרך. טענה זאת מתחזקת במחקר שלישי שאציג, שפורסם על ידי חי וקנין ויוסי שביט ממרכז טאוב, בנובמבר האחרון.

זהו מחקר שעוקב אחר מחקר דומה של נעם זונטג ואחרים ממרכז טאוב. שני המחקרים בחנו את ההשפעה שיש למשך החינוך והטיפול במסגרות הגיל הרך, על הציונים של תלמידים במבחני שפה בינלאומיים בבית הספר היסודי.

כמעט כל הילדים בישראל לומדים במסגרות חינוך החל מגיל 3 (השנה הרביעית לחייהם). ההבדל ביניהם הוא בשלוש שנות החיים הראשונות, שם נמצאו פערים בין ילדי ישראל. כלומר חלק נכנסים למסגרות בשנה הראשונה, חלקם בשנה השנייה, וחלקם החל מהשנה השלישית.

בשני המחקרים נמצא שכניסה למסגרת חינוך בשנה הראשונה או השנייה לחיי הילד, אינה מתבטאת בשיפור בציוני השפה של הילדים כשהם מגיעים לגיל 10. יחד עם זאת, נמצא שיש קשר חזק בין השכלת האם של הילד, לבין הישגיו בשפה בבית הספר היסודי. ניתן לראות זאת בתרשים מתוך המחקר של זונטג ואחרים: ציוני התלמידים בעמודה הימנית (אמא אקדמאית) גבוהים יותר מהציונים בעמודה השמאלית.

עוד נמצא בשני המחקרים, שלמסגרות החינוך בגיל הרך החל מגיל שנתיים, יש קשר חיובי עם ציונים טובים יותר בשפה בבית ספר יסודי. ניתן לראות בתרשים שהסימון הכתום (ילדים שנכנסו למסגרת רק בגיל 3) נמוך יותר מהסימון הירוק (ילדים שנכנסו למסגרת לפני גיל 3).

יתרה מכך: ניתן לראות שהפער בין הסימון הכתום לירוק גדול יותר בעמודה השמאלית (אמא לא אקדמאית), מאשר בעמודה הימנית. כלומר, שהות של ילד במסגרת חינוך שיפרה את ההישגים של התלמידים שאימם לא אקדמאית, יותר משהיא שיפרה את ההישגים של תלמידים שאימם אקדמאית.

מכאן ניתן להסיק, שלהצטרפות למסגרות חינוך בגיל הרך החל מגיל שנתיים, יש השפעה מצמצת פערים לטובת תלמידים שאימם בעלת השכלה נמוכה יותר. זאת לצד המסקנה הקודמת, שעד גיל שנתיים, ההשפעה המכרעת היא בלעדית בידי האם, או ההורים.

מכאן נוכל לסכם: צמצום פערים אפשרי בהחלט, אך בשום אופן לא על ידי החלשת החינוך הציבורי על ידי הפרדה (סגרגציה) ביוזמת ההורים, או על ידי הפרטה (וואוצ'רים) ביוזמת המדינה. צמצום פערים אפשרי על ידי תמיכה בהורים מוחלשים, שיכירו בחשיבות הטיפוח של ילדיהם עד גיל שנתיים בבית, ועל ידי מערכת חינוך ממלכתית מצוינת, החל מגיל שנתיים והלאה.