מול שלטון עוין נדרש קהל של אנשי ספר

שבוע הספר הוא חג – חג שיצרה המדינה הישראלית, שהספרות העברית היא יצירתה החשובה ביותר. אולם הספרות הישראלית היא עוד אחת מנפגעות הקפיטליזם וממשלות הימין. בינואר 2019, לקראת מה שהיה אמור להיות סיום כהונתה כשרת התרבות (ובגלל ממשלות המעבר נמשך עד מאי 2020), אמרה מירי רגב: "אני חושבת ששני שרים אחרי לא יצליחו לתקן את מה שעשיתי". בינתיים היא צודקת.

ניתן להצביע על שני קלקולים עיקריים שגרמה מירי רגב לספרות העברית. הראשון הוא ביטול החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל (גילוי נאות: הח"מ ניסחה את הצעת החוק ופעלה לקידומה), שנתן לדואופול של סטימצקי וצומת ספרים לחזור למדיניות העושק שלהן (בשם ה"תחרות", כמובן). הקלקול השני הוא בהצבתה את הבורות כיתרון, או כדבריה, "אני קוראת רק את ספר התקציב" (וכמי שקראה אי אילו ספרי תקציב, הרשו לי לפקפק גם בזה).

לפני כשנה פרץ משבר בין הוצאת הספרים מודן לבין רשת סטימצקי, שמדגים את הקלקול הראשון. המשבר פרץ בשל דרישתה של רשת מודן שסטימצקי תשלם להוצאה 50% ממחיר המכירה של ספריה. סטימצקי בתגובה זרקה את ספרי מודן מהמדפים. המצב בשוק הספרים נותן לרשתות כוח רב כל כך, עד שהן מצליחות לסחוט מההוצאות חוזים שלפיהם 70% ממחיר המכירה יוותר בידי הרשת. ההוצאות מקבלות אחוזים ממחיר המכירה, והרשת, מצידה, לא לוקחת כל סיכון, שכן הספרים שמוחזקים אצלה נותרים בבעלות ההוצאה עד למכירתם.

אחת הסיבות העיקריות לחקיקת החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל היה מדיניות העושק האמורה. אמנם הסעיף שאמור היה לקבוע את שיעור המינימום שישולם למו"לים הוצא מנוסח החוק, אולם החוק קבע כי בשנתיים הראשונות לאחר פרסום ספר מחירו יהיה קבוע, ומכאן גם האחוזים שישולמו עליו להוצאה לאור. רוב המכירות של רוב הספרים נעשות בשנה הראשונה לאחר פרסומם. המחיר הקבוע נותן סיכוי להוצאות להרוויח על הספרים שהן מפרסמות, או לפחות על חלקם.

ספרי מודן, אחת ההוצאות הגדולות בישראל, אמנם הורדו ממדפי סטימצקי, אשר לה המספר הגדול ביותר של חנויות ספרים בישראל. אבל יש לומר שמודן היא אחת מהבעלים של צומת ספרים, שנוקטת בדרכים דומות והיתה זו שהתחילה במדיניות העושק של המו"לים. סטימצקי וצומת ספרים כבר מזמן אינן בעיקר חנויות ספרים או חנויות לקוראים. הן עסקים, שעניינם להרוויח כמה שיותר – גם מספרים. לא נראה שתעשיית הספרים ותרבות הספר הוא מעניינן.

>> קולקטיבים ואירועים שכונתיים: פתרונות יצירתיים להצלת שוק הספרים

הקלקול החשוב לא פחות הוא בזלזול ובבורות, שהפכו לסמל הזהות הפוליטית של המחנה שמייצגים רגב ושותפיה. הספרות היא המייצגת האולטימטיבית של תרבות גבוהה, ועל כן בהכרח מתנשאת, שלא לומר "אשכנזית". הזיהוי של השכלה עם תפיסה פוליטית, של מורכבות עם מוצא, הם היסוד לפוליטיקה הפופוליסטית המאיימת לחרב את המשטר הדמוקרטי. יש קו ישיר בין הזלזול בצ'כוב להסתה נגד שופטי בית המשפט העליון. הנהגה פוליטית שהופכת בורות לאידאל אפיינה עד לפני שנים כמה את החרדים בלבד (ואצלם, הבורות לא היתה מטרה גלויה, ולא נחשבה לבורות לעומת לימודי הדת).

המטרה הפוליטית של הימין הפופוליסטי אינה חבויה: זהו שיתוף פעולה בין תפיסה כלכלית המחפשת "יעילות" ולימודים מקצועיים על פני השכלה רחבה, לבין אינטרס פוליטי, שמונע מרצון לצמצם את היכולת הציבורית לבקר באופן מושכל מערכות ועמדות.

ואכן, שני שרים מאז רגב לא תיקנו דבר. ממשלת ה"שינוי" לא הביאה כל בשורה גם בתחום הספרות, והספר היחיד שהשר הנוכחי (מיקי זוהר) טען שקרא הוא ספר הזוהר.

הנפגעים הישירים מתעשיית הספרים החולה הם העובדים שמאחורי הספרים. כשהוצאות לאור מרוויחות מעט מאוד, הן גם משלמות מעט. בעוד שלסופרים משלמים בדרך כלל באחוזים לפי מחירי מכירת הספרים, לעורכים, למתרגמים, לנקדנים וכיוצא בזאת משלמים לפי "גיליון" – לפי היקף העבודה הנדרשת. עד לפני עשרים שנה, העובדים במקצועות הללו היו עובדי ההוצאות לאור, שקיבלו משכורת ותנאים כעובדים. כיום רוב רובם של אנשי המקצועות הללו – רובן נשים – הם עצמאים, פרילנסרים, המחזיקים בחירות לחיות בדלות.

מסקר שערך איגוד אנשי הספר, המונה יותר מ-140 אנשי ונשות מקצועות הספרים, עולה כי הסכום החודשי הממוצע שמרוויחים בתחום כעצמאים הוא 7,800 שקל. מזה הם נדרשים לשלם מסים, ביטוח לאומי והפרשות פנסיוניות. כלומר, יש לא מעט אנשי הספרים שבחישוב לפי שעות מרוויחים פחות משכר המינימום במשק.

לקראת שבוע הספר יצאו אנשי האיגוד בקמפיין שמסביר את האבסורד שבתנאי העסקתם, בין היתר בסדרת תמונות המגחיכה את המצב, שבהן נראים אנשים קוראים ספרים שעליהם כיתובים כמו: "ספר ילדים שעבר הגהה עבור דמי כיס", "ספר בישול שנערך בתעריף רעב", "רומן עב כרס שתורגם בתעריף צנום", "רומן היסטורי שתורגם בתעריף היסטורי" וכיוצא בזאת.

כמובן שאין אלה המקצועות היחידים שבהם זכויות העובדים נפגעות בשל האבחנה בין "מועסקים" ל"עצמאים", אבחנה שאין לה מקום בעולם העבודה של ימינו. הצמדת הזכויות הסוציאליות להיותו של עובד "מועסק" מתאימה לעולם העבודה של המאה הקודמת, והגיע הזמן להתאים גם את החקיקה בישראל למאה ה-21, שאנו כבר בעשור השלישי שלה.

כתיבה או קריאה הן פעולות מחאה

זו היתה שנה עצובה בעולם הספרות. בדיוק לפני שנה הלך לעולמו א.ב. יהושע, ומכת הבכורות של האביב האחרון לקחה לבלי שוב את מאיר ויזלטיר, מאיר שלו ויהונתן גפן.

בחודשים האחרונים לפני מותו, חגג ויזלטיר יחד עם מנחם פרי כמה אירועים לציון 50 שנה להוצאת הגיליון הראשון של "סימן קריאה" – כתב עת ספרותי שהקימו יחד, ויצר שיח ספרותי מהפכני לזמנו. מאותו מהלך צמחה גם הוצאה לאור, "הספריה", לימים "הספריה החדשה", שעל חשיבותה לעולם הספרות הישראלי תקצר היריעה מלתאר.

היו אלה חגיגות שתיארו בעצב את החסר היום – שיח ספרותי רחב, הפרוש על פני מוספי ספרות של כל העיתונים, ומעורר עניין אצל רבים, הלוקחים חלק באירועים ספרותיים ברחבי הארץ. פרי ראה כחלק מתפקידו לחנך את הציבור, כך שיידע לקרוא ספרות טובה, מורכבת, חדשנית. גם בשנות ה-70 קשה לומר שרוב הציבור קרא ספרות יפה, ודאי לא ספרות גבוהה, אך הספירה הציבורית נתנה לכך מקום הרבה יותר משמעותי.

בחיים בעולם הקפיטליסטי הכאוטי, כשבכל דקה נכנסת הודעה בוואטסאפ, כשמיילים מהעבודה ומהמחאות נשלחים בכל שעות היום והלילה, והמידע זורם ברשתות ודורש תגובות מידיות – התמסרות לספר מורכב, המצריך מאמץ התחלתי להיכנס לקצב ולעולם אחר (ודאי קריאת שירה), היא פעולה שדורשת החלטה דווקנית, פינוי זמן ויצירת שקט. אפשר לטעון כי בעולם של היום, כתיבה או קריאה המצריכות התנתקות מההוויה השוצפת, הן כשלעצמן פעולות מחאה.

אולם למרות הקשיים העצומים, קמות ומחזיקות מעמד, גם אם בקושי, הוצאות קטנות, המבקשות להביא לקורא הישראלי ספרות איכותית, מורכבת, תרגומים משפות לא טריוויאליות, לשפה העברית מצומצמת הקהל. מדובר בפעולות שאין אלא לכנותן גבורה, ניסיונות הצלה הרואיים של התרבות העברית. במסגרת זו, כבר כמה שנים מתקיים לצידו של שבוע הספר הממוסד (והיקר להוצאות) שבוע ספר אלטרנטיבי, של ההוצאות הקטנות. השנה הוא מתקיים בחמישה אתרים ברחבי הארץ.

בנוסף למו"לים ולאנשים שמאחורי הספרים, יש חשיבות עצומה לחנויות הספרים העצמאיות, שנותרו רק בודדות מהן. חנויות הספרים העצמאיות הן הלב הפועם של ציבור הקוראים, המקום שבו ניתן לראות ספרים של ממש, מההוצאות הקטנות. זה המקום שבו הקורא יכול להיחשף לספרים שאינם במרכז ההתעניינות, שלא זכו לקידום מכירות ושאין מאחוריהם אינטרסים כלכליים של הוצאות גדולות. חנויות הספרים העצמאיות הן המקום שבו הספרים זוכים למקום של כבוד, ובהן ניתן לפגוש סופרים, לקיים מפגשים ספרותיים וליצור קהילות של בני אדם.

ההתייחסות אל חנויות הספרים העצמאיות כעל עוד עסק היא טעות. רשויות מקומיות צריכות להגדיר חנויות ספרים עצמאיות כגופי תרבות, שזכאים להקלות רגולטוריות – הקלות בארנונה, למשל, בהתאם לסוג הפעילות ומהיותן עסקים מקומיים תרבותיים. החנויות העצמאיות הן גם המפתח להתמודדות עם הרשתות הגדולות.

חזרת חנויות שבבסיסן אהבת הקריאה, הספרים והקוראים, אל השכונות, אל הבוגרים ואל הילדים, היא חלק חיוני מהעתיד של הספרות העברית. תמיכה בהן צריכה להיות חלק מהאג'נדה של כל רשות מקומית ראויה.

"הייתם קהל נהדר", קרא יהונתן גפן, בטיימינג מרעיד ששמור רק לו, לספר האחרון שלו. קהל אנשי הספר בישראל – סופרים, משוררים, עורכים, מתרגמים, מוכרי ספרים וקוראים – עדיין נוכח וקיים עד מאוד, ונדרש, כיום אף יותר מתמיד, לגיבוש תודעה ולהתארגנות מול שלטון עוין ומאיים.