לפני שעוברים לפתרון דיגיטלי, לא כדאי שיהיו תשתיות?

בג"ץ דחה בשבוע שעבר עתירה שדרשה ממשרד הכלכלה לפתוח לשכות תעסוקה ביישובים הבדואיים בנגב, ולקבוע קריטריונים ברורים ואחידים להפעלת סמכות זו. את העתירה הגישו לפני כשנה וחצי ארגון עדאלה, הפורום לדו קיום בנגב ועמותת סידרה, ביחד עם ארבעה יישובים בדואיים – תל שבע, חורה, ערערה ולקיה, בטענה של אפליה בפריסת הלשכות בנגב.

ברחבי המדינה פרוסות 71 לשכות תעסוקה, 14 מהן במחוז הדרום ורק אחת ביישוב בדואי – רהט, העיר הערבית הגדולה בישראל, שבה למעלה מ-80 אלף תושבים. ביישובים העותרים אין ולו לשכת תעסוקה אחת. זאת, אף שמספר התושבים בהם גדול, לפעמים יותר מאשר ביישובים יהודיים סמוכים, ואף ששיעורי האבטלה בהם גבוהים ביותר ומגיעים לכ-30%, ולמרות שהם מדורגים באשכול הכלכלי-חברתי הנמוך ביותר. בהתאם, גם ההמלצות המקצועיות של מנכ"ל שירות התעסוקה לשרת הכלכלה מספטמבר 2021 היו להקים חמש לשכות תעסוקה חדשות, שישרתו את האוכלוסיה הבדואית בנגב.

>> הבדואים בנגב עדיין מחכים לעבודה

לאחר כמה הודעות עדכון מצד המדינה במסגרת ניהול ההליכים, בג"ץ דחה את העתירה. לפי פסק הדין, ההחלטה התקבלה לנוכח צעדים שננקטים, הקשורים לפעילות לשכות התעסוקה, ובהם קידום מהלך רחב שבמסגרתו צפוי חלק ממערך השירותים להפוך דיגיטלי.

בפסק הדין נקבע כי "העברת חלק מהשירותים הניתנים בלשכות התעסוקה למתכונת מקוונת עשויה להשפיע על אופי הביקורים ותדירותם, ועל כן מהווה גורם בעל משקל בהחלטה על הקמת לשכות תעסוקה חדשות. מבלי להביע כל עמדה בדבר נחיצותן של לשכות תעסוקה חדשות ביישובים במתכונת הנוכחית, לא מן הנמנע כי שינוי אופי השירות הניתן בלשכות התעסוקה ככלל, ישליך על פריסתן ומיקומיהן במחוז דרום כולו, ומכאן גם על הצורך בלשכות תעסוקה ביישובים". פסק הדין גם דחה את האפשרות להותיר אותו תלוי ועומד לצורך פיקוח.

כדי לסבר את האוזן, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בחברה הערבית בישראל היה 61.1% במחצית הראשונה של 2023, לעומת 85.3% בקרב יהודים לא חרדים (לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). לפי דו"ח שירות התעסוקה ל-2022, מתוך כלל תובעי קצבת הבטחת הכנסה, 51% הם בחברה הערבית. שיעור העוני בחברה הערבית, לפי דו"ח מדדי העוני ל-2021, הוא 48.1%. אלה, לפי הדו"ח, נמצאים לרוב בעומק האבטלה, חלקם ללא ניסיון תעסוקתי כלל, תלויים כלכלית בקצבה, מתמודדים עם חסמים שונים ועם חוסר מוטיבציה להשתלב תעסוקתית.

לא מתייחסים לחסמים

מעבר לכך שייקח זמן לגיבוש המדיניות המתוארת, כשבזמן הזה הפערים בין האוכלוסיות רק יעמיקו – המדיניות שעל הפרק לא ממש רואה את החסמים הספציפיים שעימם מתמודדים בחברה הערבית. לפי דו"ח שירות התעסוקה האחרון, החסמים האלה כוללים שליטה בשפה העברית ותחבורה לקויה, שבגללה מבקש עבודה נאלץ לנסוע לעתים גם שעה וחצי כדי להגיע ללשכת העבודה (כפי שצויין גם בעתירה).

לצידם ניתן למנות חסמים תרבותיים ומגדריים. למשל, הציפייה החברתית מנשים להתרכז בגידול הילדים ובתחזוקת הבית, מה שמוביל לשיעורי תעסוקה נמוכים בקרב נשים. קרוב לוודאי שסיוע פרטני אישי, כמו זה הנהוג כיום בשירות התעסוקה, גם אם אינו מושלם, יכול להיות אפקטיבי יותר.

לפי מסמך מדיניות של מכון אהרן למדיניות כלכלית, שכותרתו "האתגר הדיגיטלי בחברה הערבית", מיוני 2021, כשליש מהאוכלוסייה הערבית אינה מחוברת לאינטרנט, וגם במקומות שבהם יש חיבור, מהירותו ויציבותו ירודות באופן משמעותי.

גם מבחינת אוריינות דיגיטלית, יש פערים עצומים. נכון ל-2015, 87% מהאוכלוסייה הערבית בגילי 25-64 היו חסרי יכולות דיגיטליות בסיסיות שנחוצות להשתתפות פעילה בעבודה מרחוק, למידה מרחוק, ביצוע פעולות בנקאיות, מילוי טפסים ושימוש בכלים הדיגיטליים שהמשרדים הממשלתיים מנגישים לאזרחים (כמו בשירות התעסוקה). השימוש העיקרי בכלים הדיגיטליים בחברה הערבית הוא לצורכי בידור, למשל, ברשתות החברתיות.

לפי כותבות דו"ח מכון אהרן, אי צמצום הפערים הדיגיטליים צפוי עוד להרחיב את הפערים החברתיים הגדולים ממילא בכל התחומים. בין היתר, הוצע בטווח הקרוב להשקיע ביצירת מרכזים דיגיטליים ציבוריים נגישים ביישובים הערביים ובטווח הארוך לשפר את איכות התשתיות בהם. כן הוצע לקדם את האוריינות הדיגיטלית באמצעות מרכזי השמה, כמו אלה של שירות התעסוקה, שבהם יפעלו קורסי הכשרה דיגיטלית, באמצעות הטמעתם בתוכניות מערכת החינוך ובאמצעות הרשויות המקומיות (במתנ"סים לדוגמה).

חשוב להבין, שחסמים טכנולוגיים מאפיינים לא רק את החברה הערבית אלא אנשים שחיים בעוני, ולמעשה מקשים על האפשרות להיחלץ מעוני ולמצות זכויות מול הרשויות.

דו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת שהתייחס לטיוטת התוכנית הכלכלית ל-2020 של משרד האוצר, שעסקה רבות בתחום השירותים הדיגיטליים לתושבים, ציין: "מהתוכנית עולה כי שירותים דיגיטליים מתקדמים הופכים לכלי מרכזי וכמעט בסיסי בהתנהלות לקבלת השירותים. למרות האמור, נתוני הפער הדיגיטלי מצביעים על שונות גדולה מאוד באוכלוסייה בנוגע לגישה לתשתיות ולמיומנות השימוש בהן. במקום שטכנולוגיות המידע הללו יגדילו את הגישה של קבוצות ופרטים בפריפריה הכלכלית-חברתית למידע, לחינוך ולשירותים לאזרח, הן עלולות להגדיל את הפער וליצור הלכה למעשה חסמי נגישות נוספים".

קידום מדיניות שתספק פתרונות דיגיטליים אינה דבר שלילי בהכרח, אך במקרה הנוכחי היא נדמית כמנותקת ממציאות החיים באותם יישובים בנגב. אם לא תתוכלל באופן המתחשב במאפיינים ובצרכים ייחודיים של אוכלוסיות שונות בחברה הישראלית, היא עלולה לגרום יותר נזק מתועלת.