כבוד והתחשבות? פה חשדתי

סיפורו של הנהג בקו אשדוד-כפר תבור, ששלח כמה נערות להתכסות בירכתי האוטובוס בגלל לבוש "לא צנוע", מעורר מאז יום ראשון סערה ציבורית שמתמקדת בחרדה הקולקטיבית של הציבור החילוני בפרט, כמו גם חרדתן של נשים בכלל, מפני ההדתה ההולכת ומתרחבת של מרחבים ציבוריים.

החרדה, כמובן, לגמרי במקומה, ואולי אפילו בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. כפיית הנורמות הדתיות המחמירות ביותר היא לא רק תהליך ארוך ומתמשך, אלא שכבר הפכה למעין תנועת מלקחיים –המקודמת על ידי זרועות שלטוניות מחד, ואזרחים "בעלי יוזמה", כמו הנהג המדובר, מאידך.

במדינה שבה שרים בכירים בממשלה לא מסתירים כלל את שאיפתם לכונן כאן מדינת הלכה, התהליכים הללו צריכים להדאיג מאוד את מי שלא רוצה למצוא את עצמה במציאות דמויית איראן כבר בעתיד הנראה לעין. ככלל, אני סולדת מההשוואות התכופות מדי של כל רקב שלטוני או חברתי לאיראן, אבל דווקא במקרה הזה, ההשוואה במקומה; בראשיתה, מנהיגי המהפכה האסלאמית הירבו לדבר בשם "ערכי האסלאם" ו"כבודן של הנשים", אותן נשים שנאבקות כיום על הזכות להתהלך ברחוב ללא כיסוי ראש מבלי שיוכו על ידי משמרות הצניעות, או שיירצחו על ידי משמרות המהפכה.

>> ישראל לא תהיה מדינת הלכה. אולי. תשאלו את האיראנים

אבל יש בסיפור הזה עוד רובד, סמוי יותר, שאוצר בתוכו עוד אחד מהשיבושים העמוקים של החברה הישראלית, והוא השחתת השפה. במהלך העימות שלו עם הצעירות, אמר להן הנהג, בין היתר: "אתם חיים במדינה יהודית, ואתם צריכים לכבד את האנשים שחיים פה".

המילה "לכבד", בהקשרה זה, מצטרפת לקבוצה סמנטית שלמה ממשפחת ה"להתחשב", "להבין", "לחבק", ובנות הדוד "להידבר", "להכיל" וכיוצ"ב, שמשמעותן בשיח הישראלי הושחתה עד היסוד.

מבלי להפחית דבר מחומרת המעשה של הנהג, אני דווקא מאמינה לו שעשה זאת כדי "לכבד" את הנוסעים החרדים. אני מאמינה לו, שמבחינתו, הוא עשה את הדבר המתחשב, הלא ברוטלי דווקא. אני מאמינה לו, כי הוא חי במדינה שבה משמעות המילים כבוד והתחשבות היא תמיד כניעה לתכתיבים הדורסניים של האחד על חשבון זכויותיו של האחר.

מי שעשו מהטריק המניפולטיבי הזה קריירה שלמה הם, כמובן, בראש ובראשונה, המתנחלים. כמעט שאין דיון פוליטי שבו אנחנו לא נדרשים להכיר ב"טראומה הקולקטיבית" של מפוני גוש קטיף. האנשים שחיו במשך שנים על אדמה כבושה, לא להם, הזילו דמעות תנין שממשיכות להספיג את השיח הציבורי עד היום כי פינו אותם על אחר כבוד ועל מצע של צמר גפן, לתוך גבולות המדינה שבאזרחותה הם מחזיקים. רק נסו לדבר איתם על הפלסטינים, שלא חמדו דבר ולא פלשו לאף מקום, שאת בתיהם הורסים על תכולתם ומשאירים את דייריהם ללא קורת גג בחום של יותר מארבעים מעלות, ותראו כמה אמפתיה תחלצו מהם אז.

בקטגוריה של "ההבנה האמפתית" אפשר למצוא גם את שר המשפטים יריב לוין, שלא רק מבין לליבם של יהודים המחזיקים בתורת גזע המונעת מהם להתגורר בסמיכות לשכנים ערבים, אלא שבשם אותה הבנה יצא למהפכה משפטית שלמה, כדי שיתאפשר למנות שופטי בית משפט עליון ש"יבינו" גם הם את המניע הגזעני הזה.

הרשימה הזו באמת יכולה להימשך עד אין קץ. מבקשים מאיתנו לגלות הבנה אמפתית ליולדות יהודיות שלא מוכנות לשכב בחדר ליד יולדות ערביות, כי "אחרי לידה היא רוצה לנוח ולא את החאפלות ההמוניות המקובלות אצל משפחות היולדות הערביות", או לח"כ לימור סון הר-מלך שמשבחת את בנה הפעוט כשהוא מצהיר על רצונו להרוג ערבים כשיגדל, כי מדובר "רק" בערבים שרצחו את אביו בפיגוע. נסו רק לדמיין מה היה קורה לפלסטיני שקרוב משפחתו נרצח בפיגוע טרור יהודי, אילו היה מתועד כשהוא מעודד את בנו לרצוח יהודים, גם אם "רק" את היהודים שרצחו את בן משפחתו.

בחסות הפחד העמוק של הציבור היהודי בישראל מפני דיון נוקב בשורשי המחלוקות המשסעות את החברה, ובעיקר מפני ההחלטות שעלולות להיגזר מדיון כזה, הבריחה אל החיבוק הקולקטיבי הזה במעטה של "הכלה", "התחשבות" ו"הקשבה" פושה לכל חלקה כמעט. אחרי רצח רבין, למשל, במקום לדבר גלויות על המגמות הרצחניות שטיפח הימין הישראלי במשך שנים, האיצו בנו להתחשב בציבור הדתי-ימני שהרגיש תחת מתקפה, ולהתכנס לחיבוק משותף תחת אמנת כנרת.

אנחנו מתבקשים להתחשב ברצונם של גברים דתיים לכפות על נשים הפרדה מגדרית; להתחשב באדם חרדי אחד בקהל שבגללו לא תוכל ילדה בת 13 לשיר מעל הבמה; ומשרד המשפטים מאלץ את מובילי מחאת האסי "להתחשב" בתושבי קיבוץ ניר דוד, על אף שבנו על גדות הנחל שלא כחוק ולמרות שהחוק מכיר באופן מלא בזכות נגישותו של הציבור אל מימי הנחל.

זה אמור להיות מובן מאליו, ובכל זאת נראה שצריך להזכיר: האפשרות להתפשר, להתחשב או "לכבד" שמורה לאדם או לקולקטיב, המוכנים לצמצם באופן תחום את מימוש מלוא זכויותיהם לטובת הקטנת החיכוכים בהתנהלות במרחב משותף. מה שהיא לבטח איננה מקנה הוא הזכות לדרוס את זכויותיו של הזולת לטובת כוחנות של הצד שמנגד.