המתווה להסדרת הגישה לנחל העאסי הוא אחיזת עיניים מבישה

השתקת מחאה עממית באמצעות פשרה נקודתית. פעילים למען שחרור נחל העאסי רוחצים בנחל בתוך שטח הקיבוץ (צילום: מתי מילשטיין)

לאחר שנים של מאבק ציבורי והליכים משפטיים, משרד המשפטים פרסם לפני כשבוע את המתווה להסדרת הגישה הציבורית לנחל העאסי שבעמק בית שאן. מדובר בספין, אחיזת עיניים אפילו, שלא היתה מביישת את הטובות שבחברות הלובינג בישראל. התרגיל ישן ומוכר: דיכוי של מחאה עממית שזוכה לתמיכה ציבורית רחבה, באמצעות ערפל משפטי, ומילים גבוהות על צדק, שוויון, מורכבות ואיזון. בפועל, מתבצע ההפך הגמור – הנצחת "העדפה מתקנת" לטובת האליטות ומוקדי הכוח, שגם כשהם בצדדים פוליטיים מנוגדים, כמו קיבוצים ומתנחלים, למשל, הם עדיין חולקים את אותה עמדה ביחס לסוגיות של הון וצדק חלוקתי. נדמה שכבר ראינו הכל, אבל בתקופה הנוכחית, שבה שימוש בכאב המזרחי הפך לאטרקציה, תמיד מרגש לראות כיצד הממסד יוצא מגדרו כדי לדכא מחאות דמוקרטיות של קבוצות מסוימות. אז איך זה קרה?

>> המאבק על העאסי חושף גם את השנאה לציבורי והסגידה לפרטי

נתחיל במסגור: משרד המשפטים מציג את המתווה כ"ניצחון גדול לציבור". זאת הידיעה שדחף לעיתונות, שחיבקה את סיפור הסינדרלה הקסום בשמחה: ישראל השנייה ניצחה, ומשרד המשפטים "קשוב לרחשי הציבור". כרמית יוליס, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה והאחראית על המתווה, חזרה כמה פעמים על החדשנות, פריצת הדרך העמוקה, שתאפשר "בפעם הראשונה" לציבור הרחב "להלך בגדה אחת של הנחל בתוך הקיבוץ ממש". היא גם שיבחה את הצוות, שבמשך שנה וחצי ניהל מאות שיחות וקיבל יותר מ-100 הצעות מהציבור בתגובה לקול הקורא שפרסם (באמת מספר מרשים, רובן אגב, בעד המחאה). משרד המשפטים ממשיך עם הספין גם בפרסום שלו בפייסבוק ואומר: "בקרוב: הכניסה חופשית".

אותנו, אקטיביסטים מזרחים התומכים במאבק לשחרור העאסי, זה מעמיד במצב מוזר. לכאורה מדובר בניצחון של מאבק מזרחי-אזרחי עיקש בדרישה מוצדקת למתן גישה לציבור למשאב ציבורי שעליו השתלטה קבוצת כוח. אבל קסמים, כוחם יפה עד לרגע שבו נפקחות עיניך להבחין בקוסם האוחז בגלגלי המכונה שמאחורי הווילון, ואתה יכול לראות את התפרים שמהם עשוי מעשה ההונאה.

אין בכוונתנו לדבר על זכויות יסוד, על ההיסטוריה של העוול ועל עמק בית שאן החם. אנחנו מבקשים להתמקד בדבר אחד פשוט, עניין שנמצא כרגע במרכז השיח הציבורי: שוויון, ומה קורה כשדורשים אותו.

המחאה צודקת, אבל הקיבוץ מרוויח

מקריאת המתווה עולה שאין באמת ויכוח ושמשרד המשפטים מקבל ומאשרר את כל טענות המחאה ודוחה כמעט את כל טענות הקיבוץ. שני השלישים הראשונים של המתווה מניח את היסוד לביצוע החוק כלשונו: הנגשת השטחים הציבוריים בנחל, גדותיו ובתוך הקיבוץ לבעלים שלו – הציבור.

הקביעה הזאת מתחזקת לאורך המסמך, שבו מתברר שמשרד המשפטים מודע להשלכות הרוחב של החלטתו, לעובדה שקיבוצים ומושבים אחרים נושאים עיניים אל ההחלטה "כדי לדעת איך לפעול לגבי משאבי הטבע הנמצאים בקרבם", שהצוות המשפטי לא מצא שום עוגן משפטי המאפשר לסגור את הגישה לשטח ציבורי באופן גורף. המתווה גם מתייחס לשכונה החדשה שאושרה לקיבוץ ניר דוד ב-2017 וכעת נבנית על גדות הנחל, ורומז כי עדיף שלא היתה מאושרת, "שכן היא גורמת לקושי רציני" בהנגשת הנחל לציבור. משרד המשפטים אף שלח מכתב לרשויות האמונות על התכנון והבניה שימנעו מקבלת החלטות כאלה בעתיד.

ואז מתרחש מעשה הקסם, והקלפים מתגלים: נקבעים תנאי ההסדר הסופי, שמנוגדים לחלוטין לכל ההקדמה במסמך.

מבט מלמעלה על נחל העאסי (צילום: מנחם לדרמן / פלאש 90)

המתווה  מחולק לשני חלקים –  תכנוני ומשפטי. החלק התכנוני מקבל את ההצעה לפתיחת "החוף הירוק", רצועה באורך כ-100 מטרים (מתוך 1.6 קילומטר) בקצה הקיבוץ, שהוכשרה כדי לקלוט את מרבית המבקרים, במטרה להסדיר את החנייה והגישה אל הנחל ובכך להקל בעומס אפשרי. המתווה מבקש להרחיב את החוף במעט ומעלה את כמות המבקרים בו ל-500 במקום 400, אבל סוגר אותו, בניגוד להחלטת בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתות ובחגים, הזמן היחיד שבו החוף נמצא בפועל בשימוש (בימי חול הוא כמעט ריק).

החלק השני של המתווה מטריד הרבה יותר, ומתייחס לממד המשפטי של זכות השימוש של הציבור בנחל הציבורי העובר בתוך הקיבוץ. חשוב להדגיש שכמעט כל הנחל, שאורכו 1.6 קילומטר ומוגדר כשטח ציבורי, עובר בתוך הקיבוץ. משרד המשפטים קובע, וזאת גם עמדת המדינה, שאי אפשר למנוע מהציבור את הגישה אל הנחל "באופן גורף". לכן המציא משרד המשפטים פתרון יצירתי: סלקציה מבוקרת.

הוא מאשר כניסה ל-50 איש בלבד, דרך שער צידי, שיוכלו ללכת ולשחות לאורך הגדר, אבל רק עד השעה 15:00 ולא בשבתות ובחגים. מי שיזכו לעונג המפוקפק לעבור בנקודת הביקורת, שתנוהל על ידי הקיבוץ, יצטרכו למסור אמצעי זיהוי, כאילו מדובר במתקן צבאי, ולחתום על התחייבות שלא ייצאו "מהאיזור התחום" – רצועה דקה לאורך הגדה הדרומית של הנחל. מהן הסנקציות על יציאה מהתחום לקניית קרטיב? מה ייעשה לזוג צעיר שיישאר לצד הנחל הציבורי עד השעה שלוש וחצי? לכרמית יוליס הפתרונים.

מה שעושה המתווה בפועל, הוא לתת כוח בידיו של הקיבוץ (שוב) כדי להפעיל בירוקרטיה מתישה כלפי כלל הציבור. ציבור שבמדינה דמוקרטית מתוקנת, מלכתחילה היה אמור להיות הבעלים של אותו משאב טבע ציבורי.

קסמים דורשים מיומנות, אבל גם מאמץ. מדוע משקיע משרד המשפטים מאמץ רב כל כך במקום לאמץ את ההזדמנות שניתנה לו במתנה על ידי מאבק חברתי עיקש, ולפתור עוול ארוך שנים? ה"פשרה" שעליה החליט משרד המשפטים, שנותנת גישה למספר קטן של אנשים מהציבור ושליטה מלאה של ניר דוד על הגישה לנחל, היא דוגמה מובהקת לשתי תופעות:

1. הסדרה של שליטת אליטות על משאבי ציבור באמצעות ניהול התנועה, והבחירה מי ראוי ליהנות מהמשאב. משאב אשר מניב, לקיבוץ ולחברות הבת שלו, רווחים ישירים ועקיפים רבים.

2. השתקת מחאה עממית באמצעות פשרה נקודתית, על מנת למנוע עיסוק בשאלה העקרונית של חלוקת משאבים.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

לא סוף המאבק

המאבק על נחל העאסי איננו מאבק נקודתי או מקומי בלבד, הוא חושף באופן מובהק את היעדר השוויון בגישה לנכסי הציבור. בעידן שבו יש יותר קהילות מגודרות, רחובות פרטיים, שירותי אבטחה פרטיים, והשתלטות על שטחי ציבור באמצעות כוח הזרוע, המאבק על העאסי הוא נגד ההפרטה והתנערות המדינה מאחריותה למשאבים ציבוריים ולמרחב הציבורי. כדי למנוע את "כאב הראש" בניהול המרחב, המדינה מוסרת אותו לשליטת גופים פרטיים שעושים בו כבשלם. המאבק לשחרור העאסי מבקש, בראש ובראשונה, להחזיר את האחריות לידי המדינה – להלאים את האחריות על נכסי הציבור ולהרחיב את הגישה אליהם, לכולם.

זאת תהיה טעות לחשוב על המאבק במונחים של תיקון עוולות העבר. אלו עוולות בזמן הווה, ולאור הזינוק במחיר הנדל"ן בעשרים השנה האחרונות, הן הופכות למחולל האי שוויון הבין דורי הגדול של תקופתנו. זאת פגיעה ישירה בציבורים לא מיוצגים, בעשירונים הנמוכים ובמי שאין בידיו שליטה על נדל"ן.

פשרת משרד המשפטים נועדה להשיג שתי מטרות: להפסיק את מחאת העאסי ולמנוע ממנה להתפשט, ולשמר את הכוח העיקרי לניהול האוכלוסייה – ההחלטה על מי שנכנס – בידי האליטה. הפשרה למעשה מעודדת עוד גורמים פרטיים לנכס משאבי ציבור, שכן גם אם יצטרכו מתישהו לאפשר גישה, הם עדיין יוכלו לשלוט על מי נכנס ויוצא.

לו היינו הקיבוצים דפנה, שדות ים, מעגן מיכאל, מושבים ש"כולאים" מעיין או נקודת תצפית, מפעל בים המלח שגולש לעבר שטח ציבורי או סתם איש עסקים שיש לו "חוף פרטי" בכנרת, היינו מכריזים על יום חג. סוף סוף התקבל "העוגן המשפטי" החסר שמאפשר לגנוב ולהסדיר. מה שקורה שנים בשטחים הכבושים כלפי פלסטינים חסרי מעמד משפטי, מקבל גושפנקה משפטית גם בתוך הקו הירוק כלפי קבוצות מוחלשות.

ההסדר הזה הוא לא סוף המאבק על העאסי. כדי להתנגד לקואליציה של כל הגופים שעובדים קשה כדי לשלוט על המרחב – המרחב הכפרי, כרישי נדל"ן או מתנחלים – יש צורך להקים קואליציה נגדית, שדורשת דבר אחד: שוויון. בלי אבל, בלי אולי, בלי אחר כך. השאר יסתדר מאליו.

יעל ברדה היא פעילה חברתית וחברת סגל באוניברסיטה העברית. אלון לוי הוא במאי ויוצר תיעודי, ושניהם חברי הקולקטיב המזרחי-אזרחי