יומני לורד בישראל-פלסטין, פרק שנים עשר: להטיל ביצה

יום שישי היה יום הגשם האחרון. מיכאל שפר עומר-מן, עורכה האמיץ של סדרה זו במקור האנגלי, ואמילי, אשתו הלוחמת את מלחמת זכויות האדם כעורכת דין, הזמינו אותנו לבראנץ' חומוס בביתם שביפו. מעבר לחלונות הצרפתיים של דירתם נראה הים התיכון: אפור, יפה וחורפי, ועוד משהו, אפור עוד יותר: חורבת רב הקומות של בית המכס הישן.

ניצבתי אצל החלונות עם כוס של קפה יפואי שחור, מביט בשני האפורים ברוח אפורה כשלעצמה. "אני מוותר על הפרוייקט", אמרתי למייק, "נסעתי את כל הדרך משדה בוקר אתמול עם מירה עוואד. היא שיכנעה אותי שזה לא הזמן לשיתופי פעולה, לא מהסוג הזה, בכל אופן. המצב התדרדר יותר מדי. כל מי שיש בו איזשהו הגיון פשוט רוצה לצרוח, והפרוייקט שלי לא נחשב צרחה".

הוא השיב בהנהון מבין.

> יומני לורד בישראל-פלסטין: כל פרקי הסדרה

"הגעתי לפרק האחד עשר בתיעוד הכתוב. הפרק השנים-עשר יהיה האחרון. הקלטתי שיר אחד עם ירון. נמצא כבר מה לעשות איתו".

הוא הנהן שוב. האם קיוויתי שיתווכח? שינסה לגרום לי לשנות את דעתי?

"מחר יש לי פגישה עם איזה צמד זמרות ירושלמי, האחיות ג'משיד. ירון אוהב אותן. אלך לעשות איתן חזרה, אבל אני לא בטוח שאפילו נקליט את זה. לא נועדנו להיות בני מלוכה", ליוויתי את הפרפראזה על שורתה של לורד בצחקוק זעיר ומריר. "לא נהיה On each other's team. לא עד שנפחית כאן קצת את אי הצדק ונרגיע את הכעס".

מייק ידע זאת היטב, רואים הרבה דברים כשעורכים באתר 972+. לאורך הדרך תהיתי לא פעם האם אין הוא עצמו מוצא דופי בהרפתקה המוזיקלית העליזה שלי. "אתה מבין, ידעתי מראש שזה מוזר. ידעתי. פשוט רציתי להיות השינוי שאני רוצה לראות בעולם, כמו שאומרים. אתה מבין? מעשים קטנים של שותפות מאפשרים התקדמות, אבל הם לא יתכנו בלי התקדמות, אבל התקדמות לא תתכן בלעדיהם. זה פלונטר כזה של ביצה ותרנגולת. בסך הכל רציתי להטיל ביצה".

מייק הוא אדם בעל קול רך ונטיה להפוך בדברים לפני שידבר. הוא הפך בדבר, ואז אמר ברוך: "אוקיי, אם זה מה שמרגיש לך נכון".

סך אבריו

לי זה הרגיש נכון, אבל מישהי התנגדה. זו הייתה מישהי שעקבה אחר הפרוייקט מתחילתו, בשקט אבל בריכוז, מישהי שהצורך שלה לצרוח בימים אלה עצום, שמראה האי-צדק כואב לה אולי יותר מלכולנו. זו הייתה רותי, ובדרכנו הביתה, מדלגים מעל שלוליות רחוב הרצל, היא שיכנעה אותי שלא לוותר. משבר, היא הזכירה לי, הוא משבר. והדרך לצאת ממשבר היא שינוי אופן החשיבה.

בדרך לירושלים ולאחיות ג'משיד אימצתי את מוחי. איך אשנה את דרך החשיבה? מה לא בסדר בדרך החשיבה שלי? בסך הכל רציתי שיתוף פעולה, חברות, אחדות!

מונית השירות החלה מתפתלת בעמק, מתנפשת במעלה הגבעות אל העיר השמימית. הנחתי לסיעור המוחין הפרטי שלי והצצתי בפיד. מישהו העלה תמונה של שירה על במה, לבושה בשמלה שנראתה כשייכת לסבתי הפולניה. קראתי את הכיתוב. התמונה צולמה בערב בו ביצעו אמניות ישראליות שירים בלשונן המקורית של משפחותיהן. שמעתי על אירועים כאלה בעבר. הם משקפים את חקירת הזהות הנוכחית של השמאל הישראלי: מציגית את שלל התרבויות שהובאו לכאן מן הגולה, ואת כשלונו של כור ההיתוך שביקש לעשות מהן אחת. שירה ו-"האחיות לוז" שלה שרו את "ביי מיר ביסטו שיין" בגירסת היידיש המקורית.

רגע אחד.

הרמתי לה טלפון. "תקשיבי", אמרתי, "הפרוייקט שלי בצרות. מירה עוואד ויתרה. לונה אבו נסאר גם כן ויתרה. בחורה פלסטינית אחת, שהיא ממש התאומה של לורד, גם כן ויתרה".

"באמת? למה?"

"מסובך מדי להסביר, אבל אני חושב לגוון, לשבור את הדיכוטומיה ולבחון זהות ברמה אחרת. בואי נתחיל את זה, ונראה אם הפלסטינים מצטרפים. האם תשירי את Team ביידיש?"

הנה בא ה-"כן" החם ביותר שקיבלתי מאז ראשית הדרך. מדהים. תוך שעה אהיה עם האחיות ג'משיד. כשהכרנו לראשונה, באירוע ירושלמי שאירגנה שירה, שאלתי אותן על מקור שם משפחתן. הן הסבירו שהוא איראני, ואפילו לא איראני יהודי, אלא איראני-מוסלמי. עברית, יידיש, פרסית… זה עוד עשוי להפוך למשהו. ירדתי מהשירות במרכז העיר, מרוענן, והתחלתי פוסע רגלית לבית משפחת ג'משיד, למרות שהוא שכן הרחק מדרום, וממזרח.

ההתנחלות

כשהעליתי לראשונה את הפרוייקט בפני ירון, הוא הציע שאת ההקלטות נבצע בביתו של חבר שבבעלותו פסנתר. הבית והפסנתר שכנו שניהם באלפי מנשה. "יצאת מדעתך!" אמרתי לו, "אנחנו לא הולכים להקליט פרוייקט דו-לאומי בהתנחלות".

כעת מצאתי את עצמי הולך לעבר התנחלות. אמנם שכונת ארמון הנציב/תלפיות מזרח היא כנראה ה-"רכה" שבהתנחלויות כולן: היא נבנתה על שטח שהיה מובלעה בשליטת האו"ם לפני מלחמת ששת הימים, אבל בנייתה הייתה הפרה של החוק הבינלאומי. תושביה הם אזרחים, בניגוד לפלסטינים הדרים על הגבעות הסמוכות, ותנאי חייהם משופרים.

שיהיה, חשבתי. משימתי החדשה היא להכיר ישראלים, וכל כך רבים מאיתנו נמשכנו אל מעבר לקו הירוק לאורך השנים, בעיקר בגלל יוקר המחיה הסביר. האחיות ג'משיד אינן אפילו יודעות בהכרח מהו הסטטוס של שכונתן. בעצמי גדלתי בגבעה הצרפתית שבצפון העיר, ועל היותה התנחלות למדתי רק בבחרותי.

ארמון הנציב היא תשבץ רוגע של בתי דירות, מגרשי חניה וגינות ציבוריות. שי-לי ועדן ג'משיד מצויות בראשית שנות העשרים שלהן וגרות עם הוריהן. משפחה שלמה קיבלה את פני לביתה החמוד וזכיתי לטעום שתי עוגות ביתיות: עוגת שמרים וקרם שניט. האחיות השתדלו מאוד להבין את הקונספט, אותו הסברתי תוך כדי לעיסה. "אז כל אמן ישיר שיר בשפה שמייצגת את ההיסטוריה המשפחתית שלו. אתן, למשל, תוכלו לשיר ב-"

"צרפתית!" צהלו שתיהן.

איך יכולתי לשכוח. האחיות פרסיות למחצה, אבל צרפתיות מצד אימן ופרנקופיליות מוחלטות. פתאום איבדתי בטחון. צרפתית היא שפה נהדרת, אבל האם תוכל להחשב מקומית כמו היידיש והפרסית? יידיש היא שפה יהודית, פרסית היא מזרח תיכונית. צרפתית… ובכן… הרבה ישראלים מדברים צרפתית, עולים מצרפת, ומרוקאים, וחובבי גודאר מכל העדות. היא לגיטימית. כן, אבל האם היא לגיטימית דיה עבור רויאלז? הלהיט הכי גדול? אני לא יכול לתת את רויאלז לצרפתים!

פציתי את פי, מתכוון להעלות את הפרסית, ואז סתמתי אותו. הנה לקח שלימד אותי רצף האכזבות שעברתי: אל תחליט עבור אנשים מהי זהותם. בעדינות העליתי את שאלת מקומיותה של הצרפתית, אבל מיד הסטתי את נושא השיחה. תפסיק לחשוב שאתה יודע יותר טוב מכולם מהי הארץ הזאת. רצה הגורל, ושתי המוזיקאיות הנפלאות האלה ישירו את רויאלז בצרפתית. תן לגורל להחליט.

"אתן יכולות לחשוב על מישהו שיתרגם?" שאלתי.

"אמא שלנו", שי-לי הצביעה על ספת הסלון, שם צפו עיני אימן מעל לספר שקראה, סקרניות.

"יש זמרת", התחלתי מסביר לה, "היא מניו זילנד…"

"אין צורך בהקדמות", חייכה עדן, "רויאלז זה הצלצול שלה בנייד".

> הפרק הבא: מסוחרר

דף הפרויקט של יומני לורד בפייסבוק (אנגלית)